אבא אנדריאס צפנת פענח פרק מספר 69

אבא אנדריאס צפנת פענח

פרק מספר 69

הם חזרו אל הקפלה כשהגשם כבר נשר על האדמה והותיר עליה כתמים כהים.

רודולף שם לב ראשון לחבל דק שנמשך מן הפעמון אל מאחורי הקפלה, קשור לגלגל אופניים חלוד שנעוץ בעמוד עץ. הפעמון צלצל פעמיים.

מאחורי הקפלה, בין שני ארגזים, עמד הכומר אבא אנדריאס עם כובע כוורן ורשת בד דקה שסגרה על פניו. ביד אחת אחז בכלי כסף של קטורת, וביד השנייה נענע עשן דק מעל פתח של כוורת.

"אל תזוזו לרגע", אמר מבעד לרשת. "יש להן מזג תוקפני".

הוא לא נראה מופתע לראות אותם. רק החווה בתנועה מכווינה לעמוד בצד הרוח.

דבורה שנחתה על גב ידו טיפסה לאיטה בין שיער הזרוע ונעלמה אל מתחת לשרוולו.

"באתם בגלל שמועה!?" קבע יותר מאשר שאל.

"בעיקר בגלל מילים שכיוונו אותנו לכאן", אמר דויד וסיפר לו על כתב החידה שהותיר הנס בלוק, ועל חרחורי הפציעה של דוקטור הלמוט הילדברנד.

הכומר תלה את כלי הקטורת על וו ממסומר בגזע, חילץ את הרשת לאחור, והביט בהם בעיניים שידעו לחכות.

"לא כאן", אמר. "ניכנס פנימה".

בפנים היה חמים. ספסלי העץ הדיפו ריח של שעווה ועשן שהתפוגג והותיר מעצמו. על הקיר הייתה תלויה תמונה דהויה של ספינה ובצידה ילד עטוף בשמיכה.

אבא אנדריאס הניח קופסת מתכת על שולחן צר, הוציא מתוכה צרור עטוף במטלית שומנית, התיר שני קשרים, ושלף שלושה דפים מוכתמים.

"זה לא שלי", אמר. "זו עדות של אורסולה שהשם שלה מופיע גם בכתב החידה שלכם. אני רק הגעתי בזמן כדי לקחת".

"אפשר?" שאל דויד והושיט יד.

"אני אגיד לכם מה כתוב כאן", אמר הכומר והצמיד את הדפים לחזהו. "זה מגיע לי בזכות כל הלילות ללא שינה שאפילו הקטורת לא עזרה".

"כתוב כאן", אמר הכומר בלי להביט בדפים. "שהרופאים שלהם לקחו בני אדם שנבראו בצלם אלוהים, והפכו אותם לחומר מעבדתי. ילדים שסומנו 'נחותים' הפסיקו להיות ילדים והיו ל־'מקרים' ביומן דיווח רפואי".

"הרופא שלהם לקח עשרים ילדים יהודים — עשרה בנים ועשר בנות — שהובאו מאושוויץ, והזריק להם חיידקי שחפת. אחר כך פתח אותם מתחת לבתי השחי וכרת להם את בלוטות הלימפה כדי 'להעריך תוצאות'".

"בלוטות לימפה בבתי השחי", אמר דויד. "זה ניתוח אלים, במיוחד בילד".

"אני מבין שאתה רופא", אמר אבא אנדריאס. "אז בוא ואספר לך שהתיאוריה שלו הייתה שילדים 'נחותים מבחינה גזעית', רגישים יותר לשחפת. במסמכים שלו הם מכונים 'שפני ניסוי יהודיים'. שחור על גבי לבן".

"הסוף של הילדים האלה היה במרתף של 'הבית הצהוב'. הם הורו להם להתפשט והזריקו להם מורפין כדי לחנוק כל התנגדות. חלק נרדמו ולא קמו.

את החיים תלו. הם היו כאלה קלי משקל שהקצין הממונה העיד שנתלה עליהם בכל כובד משקלו כדי להכביד על החבל. הוא סיפר שתלה אותם על ווים בקיר כמו שתולים תמונות.

זה כתוב כאן. זו לא שמועה ולא משל. זה פרוטוקול קר. יש בו תאריכים, חתימות, שמות. ואני שמרתי עותקים. לא כדי לאסוף, כדי שלא תיעלם המילה 'ילדים' בתוך האפר".

אבא אנדריאס הניח את צרור הדפים על השולחן. דויד העביר אצבע על שולי הדפים, כאילו מוודא שהמילים נשארות.

"זה מאשר את מה שחשדנו בו", אמר. "וגם גרוע מזה".

הכומר הוציא ממגירה חורקת דף נוסף, כתוב ידנית, בגרמנית צפופה, והניח אותו על הצרור.

"מה שכתוב כאן", אמר. "מתאר את השלב בו הילדים היו באחריות אנשי ה־SS לפני שהועברו לאחריות הרופאים. גם אותו כתבה אורסולה. בהצלחה לכם עם שני אלה".

"למה אתה נותן לנו את זה?" שאלה קתרינה. "אתה יכול לשמור אותם".

"אני לא שומר דברים שאפילו קטורת לא מוציאה מהם את הרוע", אמר. "אתם תדעו לשים אותם במקום הנכון".

דויד הכניס את המסמכים אל תוך כיס מעילו. "אם נסתובב איתם יותר מדי", אמר. "בסוף הם יבדקו אותנו".

"בכאוס שיש בחוץ", אמר הכומר. "אף אחד לא בודק מסמכים. אתם כבר אמרתם את זה לפניי. ואני מוסיף: מי שמחפש 'יהודים' — רואה אותם גם על פני המים".

"עדיין נותרו מילים שלא פענחנו", אמר רודולף.

הפעמון צלצל פעמיים. הרוח נגעה בחבל. מבעד לחלון הקטן בקיר המזרחי נראו קווי גשם אחרונים שורטים את האגם.

"אתה מוטרד שלא פענחת את 'היא יודעת'", צחק אבא אנדריאס. "אל תשאל אותי מי זו. לא אענה לך. אני רק הפעמון".

"גם לא את 'ההוא עם הפסים'?" שאל רודולף.

"תחזור בבוקר", סתם הכומר ולא פירש.

הם יצאו יחד מן הקפלה בחשיכה. החבל התנועע מעט וכך גם גלגל האופניים החלוד. בצד שביל האבן ניצבה קופסה ישנה של פח עם חורים. בתוכה היה חייל בדיל קטן שחסרה לו רגל.

"איך אמרת שקוראים לרופא הפצוע שהצלת?" שאל אבא אנדריאס את דויד.

"דוקטור הלמוט הילדברנד", אמר דויד.

"חשבתי ככה", אמר אבא אנדריאס. "הוא הרופא שהזריק לילדים את חיידקי השחפת".

דויד הידק את המעיל והצמיד את המסמך אל צלעותיו. הם ירדו בשביל אל החוף. שער ברזל של מתחם רחוק נצנץ לרגע מאחורי צמחי הסוף. על הלוחות הרטובים של הרציף עמד ילד יחף בדמיון בלבד, כמו כתם אור שלא מצא מקום על המים.

הכומר נשען על הדלת והמשיך לדבר אל תוך הלילה. "אל תגעו בדברים שאי אפשר להציל בנגיעה", אמר. "אבל אם תפתחו דלת בזמן — אל תתמהמהו".

הוא הניף את ידו בתנועה של ברכה, והדבורה הזדחלה מתוך השרוול ונעלמה.

הפעמון צלצל בלי סיבה נראית לעין.

"כל ילד צריך ספינה", דיבר אבא אנדריאס לעצמו. "לפעמים גם נהר. כאן אין נהר. יש אגם. ובחוף של האגם יש רציף. ועל הרציף יש עמוד שאפשר לקשור אליו סירה. אתם יודעים את זה יותר טוב ממני".