בין הצלב לכוכב פרק מספר 100

בין הצלב לכוכב פרק מספר 100

הלילה שירד על יודפת צינן את האוויר והדגיש את הירח המלא שבלעדיו אין לכם סיכוי להסיר קללות, ושוב היינו חמישה עם יואל שהיה הדייט של יאנה.

"קבעתי דייט", אמרה יאנה כשעזבנו את בית החולים בדמדומי הערב והשארנו שם את בונו להשגחה רפואית.

"איזה דייט..." ? אמרתי והופתעתי על שזה מה שיצא לי מהפה.

"...דייט", אמרה יאנה. "דייט כמו פגישה עם גבר".

"לעזאזל איתך", אמרתי. "אני יודעת מה זה 'דייט' - אבל מה ? מי ? מתי ? איך ? איפה ?"

"קוראים לו יואל", אמרה יאנה וקיבלה זוג אוזניים אדומות שגרמו לענת לצטט את המשורר ההוא שאמר: "היפה באמת – היא תמיד ביישנית".

"יאנה מותק", אמרתי ונישקתי אותה. "עכשיו אנחנו מתיישבות על הספסל הזה ולא קמות ממנו עד שאדע אילו מתנות הוא קיבל לבר המצווה שלו ומה היה שמו של המוהל שחתך לו".

זוכרים שסיפרתי לכם שהיה נדמה לי שראיתי את יאנה זוחלת לצד אנשי זק"א ואוספת חלקי גופות ? ושזה קרה בדיוק כשקפצו לי לראש מחשבות על עופות דורסים שעושים עבודת קודש ? התברר כי בתוך המוות ההוא נזרעו חיים חדשים, או, לפחות, קיבלו הזדמנות.

הדייט של יאנה נולד בברוקלין למשפחה ולקהילה שהיהודים מכנים 'חרדית' או 'חרדיות', ומתכוונים בזה לכך, שהן, המשפחות החרדיות והקהילות החרדיות, חוששות מן הצל של עצמן, ומשקשקות מפחד מפני כל מה שנדמה להן שהוא דבר האלוהים, אשר, למען האמת, הוא דברו של הרבי ששליטתו בחסידיו עולה על שליטתו של גנרל חמישה כוכבים בצבאותיו, ודווקא איתו (עם הרבי) החליט יואל להתעמת כאשר בישר לו כי ראה את האור וכי יש בכוונתו לעלות אל ארץ הקודש ולהתגורר בה. 

"אסור שתעלה", פסק הרב.

"וכי מדוע כבוד הרב", הקשה יואל על רבו.

 "מכיוון", אמר הרב כשהוא נע לפנים ולאחור: "שמקרא קודש קובע כי: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".

"זה פסוק משיר השירים כבוד הרב", אמר יואל שהבין דבר או שניים בכתבי הקודש. "אלו מילות אהבה של גבר מאוהב".

"טפו" ירק הרב על מילות האהבה של הגבר המאוהב. "יש כאן סוד גדול שלפיו בורא עולם משביע את בני ישראל לבל יעלו מן הגלות".

"אבל לא זה מה שכתוב", אמר יואל.

"משום שזה סוד", הסביר הרב.

"היכן כאן הסוד כבוד הרב ? איפה כתוב שאסור לעלות ?" תהה יואל.

"וכי אינך רואה" ? נזף בו הרב. "הלוא בזה הרגע הראיתיך כיצד הקדוש ברוך הוא אוסר על עם ישראל לנטוש את הגלות".

"בפסוק הזה" ? שאל יואל בנימה ספקנית. "כבוד הרב משוכנע" ?

"בוודאי בפסוק הזה", אמר הרב. "בנות ירושלים המושבעות משולות לעם ישראל שגלה מאדמתו, ואילו הצבאים והאיילות הם משל לעונשי הטֶרֶף האכזריים שיוטלו על מפרי השבועה ועל מי שיעזו לשבור את הגלות ולשוב אל מולדתם".

"עד מתי" ? שאל יואל.

עד מתי מה" ? חקר הרב.

"עד מתי נשב בגלות" ? היה חשוב ליואל לדעת.

"כמו שכתוב", השיב הרב: "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ שהוא המועד הנכון".

"ומתי יגיע ה - עַד שֶׁתֶּחְפָּץ הזה" ? הקשה יואל.

"אההההה", אמר הרב. "את זה אין איש יודע".

"אוי רְבֶּניוּ רְבֶּניוּ (אוי רבי רבי)", נאנח יואל. "אם כך הרי לך 'צוּ טייַטשן אוּן פארבעסערט' (באידיש: מפורש מוסבר ומשוּפּר) אני נוסע אל ארץ הקודש".