בין הצלב לכוכב פרק מספר 55

בין הצלב לכוכב פרק מספר 55

עכשיו אני רוצה להגיד משהו על המסעדות ברומא: הן בסדר גמור. המסעדות. הנה אמרתי. אבל מי שמתכנן עליהן אורגזמה קולינרית, שייחשב מסלול מחדש. הנה אמרתי גם את זה.

ואני מדברת איתכם גם על מסעדות שצריך להזמין בהן מקום שבוע מראש, שכאן קוראים להן Ristorante, שנחשבות לקלאסה לעומת אלו של הפרולטריון שהפשוטה בהן מכונה Trattoria, והפחות פשוטה Osteria.

באתי לרומא עם בלוטות טעם נפוחות מרוב משחק מקדים, וכלום. אין זיקוקי דינור. אני מתכוונת, הפסטות שלהם בשמנת ממש טובות, וכמוהן גם הפיצות והפוקצ'ות, אבל שום דבר שלא יכולנו למצוא בקורפו או בכל מקום אחר על פני הגלובוס, אלא אם כן אתם מתרגשים  ממסעדות שמגיעות עם מלצר נטוע בין כל שני שולחנות, ומגבות חמות ומי ורדים, שבעצם, גם את אלה יש לנו בקורפו.

למען האמת והיושרה זה גם לא היה יכול להיות אחרת, מכיוון שאילו רומא הייתה מבשלת לטעמן של שלוש שפיות שהגיעו מקורפו, היא הייתה פושטת את הרגל.

אני מתכוונת, הכי טוב בבית. שום מסעדה בשום מקום לא יכולה להרשות לעצמה לבשל כמו שף שמבשל בביתו לעצמו ולמשפחתו, וזה משתי סיבות: זמן וכסף. 

נתחיל בכסף דווקא: במנה ששף בביתו יכניס בשר אנטריקוט, מסעדה תכניס צלי כתף. במנה ששף בביתו ייגרר פטריות כמהין, מסעדה תקפיץ פטריות שיטאקי. כך גם עם זעפרן לעומת כורכום, קוויאר בלוגה לעומת קוויאר סברוגה, קוויאר טרי לעומת קוויאר מפוסטר, טלה לעומת כבש, עגל לעומת פרה ורק התחלתי.

ויש גם את עניין ה- 'מיחזור'. שף שלא ממחזר עלול למצוא את עצמו מתעופף מן המסעדה בעידוד הבעלים. כך קורה שהצלי של היום נטחן ומוכנס לממולאים של מחר. והסלט של הבוקר מוצא את עצמו כמצע לרוטב של הערב. והקינוחים של הערב מעורבלים בתוך עוגה שתקבלו בסוף השבוע ורק התחלתי.

וזה בסדר גמור וכך חייבים לנהוג אם רוצים להחזיק את הראש מעל המים, אבל בבית זה אחרת כי בבית זה הגורמה האמיתי. בדרך כלל.

עכשיו בעניין הזמן: תוציאו לכם מהראש את המנות המפונפנות שאתם רואים בתוכניות בישול בטלוויזיה, ואני מתכוונת לאלו בהן בשלנים מתחרים ביניהם על מראה עיניהם וטעמיהם וניחוח חוטמיהם של שופטים מכופתרי ירכִּית וחמורי סבר.

מה שאתם רואים שהתבשל שם בחמש דקות, עבר עריכה וצולם, הבה נאמר, משך שלוש שעות. ואני מדברת איתכם על מנה אחת בלבד שהבשלן הגיש לשופטים.

וככל שהמנה הזו מושקעת יותר ואיכותית יותר, כך מתגמדים הסיכויים שתקבלו אותה אל שולחנכם במסעדה כלשהי, אלא אם כן מצאתם מסעדה שמשקיעה שלוש שעות במנה אחת.

מה שבאמת הכי שווה לכם לאכול ברומא הם הסנדוויצ'ים שנמצאים בכל רחוב ובכל סמטה ובכל כיוון בשושנת הרוחות. סנדוויצ'ים של נקניקים עם פרושוטו, ועם ברזואלה, ועם מורטדלה, ועם מילאנו, ועם פאנצ'טה (שעוד נשוב להגות בה), ועם פפרוני, וז'מבון צרפתי, ושינקן גרמני, וסיביו רומני יחד עם קוסטיצה ופטריצ'אן, ואפילו קורנדביף אמריקאי ורק התחלתי. 

תמורת חמישה אירו יפרסו למענכם ג'בטות, פוקאצ'ות, באגטים או, אפילו, סתם לחם שום, וידחסו עבורכם ממגוון ההם שם למעלה, ויוסיפו איזשהו ממרח ו...Vuala, אתם מסודרים.

תמורת חמישה אירו נוספים (אל תתפסו אותי במספר, לפעמים זה שישה או שבעה) יגישו לכם צלחת נקייה מפחמימות ושופעת חלבונים. גן עדן. בואו נגיד שאילו הייתי צמחונית, רומא לא הייתה הבחירה האולטימטיבית שלי.

תפריט של ארוחת בוקר שאני זוכרת בחטף, ככה בשליפה מהזיכרון, אל תתפסו אותי במילה, אולי אני מתבלבלת, הציע ארוחת בוקר איטלקית שכללה קפוצ'ינו ומיץ תפוזים. זו הייתה לצד ארוחת בוקר ישראלית, ממש במילים האלה, שכללה: בגט, סלט, סלמון, קפה לאטה ומיץ תפוזים. שהייתה לצד ארוחת בוקר קונטיננטלית שכללה סלט, ביצה, בשר (כן, בשר בבוקר), קפה אמריקנו ומיץ תפוזים. בנוגע לבשר בקונטיננטלית אני ממש בטוחה.