בין הצלב לכוכב פרק מספר 58

בין הצלב לכוכב פרק מספר 58

ענת הציעה שנלך לגטו היהודי של רומא.

אמרה שסבא שלה ביקש שתשלח לו תמונות. בעיקר עניינו אותו אלו של איזשהו בית ספר שממוקם או שהיה ממוקם בגטו. סיפר שדוֹדוֹ, אחי אביו, למד או לימד שם. לא ממש קלטתי.

הלכנו וכאן המקום לספר לכן שרומא היא עיר של הליכה, ככה שאם זו הפעם הראשונה שלכן ברומא, שמעו ממני והשאירו בבית את נעלי העקב.

רק קחו בחשבון שברומא רווח משחק כבישים מאתגר שכולם נוטלים בו חלק ושמו: 'נראה אותך יוצא מזה חי', ואני מתכוונת לנהגי רומא שיעשו כל שיש לאל ידם כדי לדרוס אתכם בעודכם חוצים כבישים במעברי חצייה, ואילו עליכם מוטל לחמוק מהם בעודכם בחיים.

מהר מאוד תבינו כי "לראות את רומא ולמות" אינו סלוגן ריק מתוכן, אלא אמירה לפיה קיימת אפשרות כי יצירותיו המקוריות של מיכאל אנג'לו יהיו המראה האחרון בו תצפנה עיניכם לפני שתשיבו את נשמתכם לבוראכם.

סימון קטע כביש במעבר חצייה, בא להצביע בפני נהגי רומא על המיקום הראוי להאצת כלי רכבם וכל השאר בידי שמיים. שלא תגידו שלא אמרתי. אז הנה.

עכשיו בעניין הגטו היהודי, אבל עוד קודם לכן כמה מילים על רחובות רומא. הנה זה בא: רחובות רומא הם סימפוניה אדריכלית אורגזמית מַשְנִיקָה נשימות, פוערת עיניים ושומטת לסתות.

אז נכון שלַגוּנוֹת כחולות הנושקות לחופי דקלים מוריקים הצופים אלי פסגות מושלגות, הן חלומם הרטוב של משוררים מריירים וגלויות יחצניות - אבל רחובות רומא יפים יותר.

אני מתכוונת שזה לא שְׁוֵוה כוחות להביא לשולחן את מעשי ידי האדריכל הבראשיתי, מכיוון שלגמרי ברור כי הוא מנצח בהליכה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. נרגעתם ?

אני מדברת איתכם על מעשי ידי ילדיו. או.קיי ? רומא הכי יפה ! כל כך יפה שבא לבכות. ואני מזיזה עכשיו הצידה את כל הַפְּיָאצוֹת ואת כל המיכאלים אנג'לים, יחד עם הקולוסיאום והוותיקן ושער טיטוס והכנסיות והקתדרלות וכל מי שעולות ועולים לכם לראש, ומשאירה את הרחובות לבדם. סתם רחובות. אלא שברומא אין רחובות סתם.

כל רחוב של סתם כזה מרוצף בבזלת שחורה, שכבר היא עצמה קומפוזיציה של צבע וצורה וצליל (כן, צליל) ויופי חמקמק שהולכים איתכם עד לסופו של טור בתים אדמדמים, רק על מנת שתוכלו להתחיל לחוות את יופיים של אלה הלבנים ואחר כך הצהובים והחומים עם הפסלים והקשתות והמסגרות והמדפים והכרכובים והלזבזים והקיטונים והגומחות והקמרונים...

כך כל הרחובות כולם חוץ מאשר אלה של 'הגטו היהודי', שכבר משמו אתם מבינים שמיכאל אנג'לו לא נהג לבקר בו לעיתים תכופות. גם לא האפיפיור שנמנע מכניסה אל אזורים מוכי מגפות שנגרמו בעטיין של צפיפות גבוהה והצפות תכופות של מי נהר הטיבר.

ואת זה למדנו מפי מדריך קבוצת תיירים שהסביר, ממש ליד שולחננו דמוי פסי הזברה שתיכף אספר לכם עליו, סמוך לסיר ברזל עמוס ארטישוקים טריים, יש לי תצלום בסלולרי, שהיהודים גורשו לכאן (לא מכאן אלא לכאן) מכל קצווי רומא בפקודתו של האפיפיור פאולוס הרביעי במאה השש-עשרה, וסומנו בטלאי צהוב, מה שמוכיח שלנאצים אין זכויות יוצרים על הפטנט הזה.

גם הספקנו לשמוע את זנב דברי המדריך שהוביל את קבוצתו אל כנסיית סנט אנג'לו, ואמר שזו הוקמה במרכז הגטו מול בית הכנסת כדי להשפיל את היהודים שהובאו אליה בכוח, מדי יום ראשון, על מנת להקשיב להטפות הכמרים נגד האמונה היהודית.

את התובנות הללו רכשנו כאשר ישבנו על ארוחת בוקר במקום ששמו: 'באר - רסטורנטה ספציאליטה איבראיקה א איטליאנה כשר', שבחרנו בו הודות לעיצוב שולחנותיו בצורת היריעות שהיהודים עוטפים בהן את כתפיהם בחגים ובשבתות ומכונים, כך אמרה ענת, לא 'זברות' אלא 'טליתות'.

כדי להיות הגונה איתכם אומר כי התצלום בסלולרי שלי, ההוא עם הארטישוקים, הוא היחיד שצילמתי בגטו. שאר התצלומים שאני מתבוננת בהם עכשיו הם תצלומיה של ענת שנטשה את הארוחה שהזמינה, שעטה בעקבות המדריך וחזרה עם המון תמונות שמציגות שורות של בתים אפרוריים וּסְדוּקֵי טיח ששום תאורת רחוב מסולסלת ושום אדניות של פרחים אדומים, לא יוכלו לשכנע אותי כי המקום הזה היה חלק מרומא.

כך גם לא מסעדות יהודיות כשרות שכבשו את הגטו ומגישות ארטישוקים מטוגנים בשמן עמוק, פרחי קישואים ממולאים בגבינת מוצרלה, סטייק פטריות פורצ'יני בגודל של מגבעת, פיצה יהודית מגולגלת מבצק 'בריוש' שעוטף מלית של פירות יבשים, מאפה בייגל ששמו 'צ'מבלינה, טורטה של ריקוטה ודובדבנים, ויין 'קאסטלי רומאני' שמגיע אך ורק בחביות.

וכך קרה כפי שקורה תמיד כאשר מתרוצצים ומצלמים בתים ומסעדות מכל הבא ליד, אני מתכוונות ללא רישום מסודר של 'מה צולם והיכן', עד שנוצר בלגאן של בתים ושלטים שהשד יודע מהיכן נשאבו אל תוך המצלמה, כמו תצלום של שלט שמעורר אצלנו (בעיקר אצל סבא של ענת) בלבול בנוגע למיקומו הנכון בין המסעדות והקונדיטוריות היהודיות, מכיוון שענת לא בטוחה אם הבניין שעליו רשום:,"PALAZZO DELLA CULTURA"  הוא גם הבניין שעליו מופיע השלט:Scuole Ebraiche Di  (כלומר בית הספר היהודי ומילה נוספת שבתצלום יצאה מטושטשת), ושתינו תוהות האם הוא גם הבניין נושא השלט שעליו רשום בעברית: שִׁמְעוּ נָא כָל הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי (איכה א' י"ח), ממש כך, ולצדו התרגום באיטלקית תוך ציון המקור LAMENTAZIONI (1 – 18).

מי שמסייעות לנו בהתלבטות הן שלוש שורות שמופיעות לקראת תחתית השלט שכתובות באיטלקית (כפי שהעתקתי מהתצלום ואני ממש מקווה שהעתקתי נכון):

In perpetuo ricardo del 112 allievi di queste scuole soppressi nei - campi di sterminio nazisti

שנרשמו, כך נראה, לזכרם של 112 תלמידי בתי ספר שנרצחו במחנות ההשמדה הנאציים (ותודה ל- א.ל. שעזר לנו בתרגום). ובתחתית רשום בעברית: יהי זכרם ברוך.

יאנה כמעט לא דיברה משך כל הביקור בגטו. גם לא צילמה. גם לא שלפה קלף טארוט. אך משחזרנו למלון אמרה כי המקום שהפך לפסטיבל אוכל לאחר שנרצחו בו יהודים, נתן לה רעיון שסירבה לחשוף.

היא גם אמרה שכתבי הקודש מאשרים כי יהודים נוהגים לאכול בְּצֵל המוות, וסיפרה על מישהו בתנ"ך שקראו לו אבנר שמישהו אחר שקראו לו יואב רצח אותו, וכשהמלך דוד התאבל עליו, היהודים הגיעו עם סלי מזון כדי לנחמו.

"שיסלחו לי כתבי הקודש", אמרתי. "אבל אני לא מתחברת לזה".

"גם המלך דוד לא התחבר", אמרה יאנה. "הוא שלח אותם חזרה עם סלי המזון".

ואתם כבר יודעים שיאנה הבינה משהו בכתבי הקודש.