בין הצלב לכוכב פרק מספר 94

בין הצלב לכוכב פרק מספר 94

שלוש פעמים חפנו את שדי שלוש נשים שונות (את סבתי אני לא מחשיבה).

אחת חפנה את שדי ברשות ושתיים חפנו אותם בהפתעה בשתי יבשות שונות.

הראשונה שחפנה את שדי הייתה אפרודיטה שהדיפה הבל פה של אוּזוֹ, ואילו השנייה, ללא רשות גם היא, הייתה ענת שמזגה קפה במרפסת הצופה לים.

כבר התחלתי לחשוש שזה הופך אצלי להרגל, שידי נשים מפתיעות אותי בפלסן לעצמן דרך אל תוך חזייתי כדי לאחוז בתליון הכסף שסבתי העניקה לי ביום הולדתי הארבעה עשר.

"השאירי אותו בחוץ", אמרה ענת אחרי ששלפה אותו. "ואת השני הכניסי לחזייה. את לא יכולה להסתובב עם שניהם".

ומכיוון שאתם כבר בתוך החזייה שלי, אני רוצה להגיד לכם משהו על פטמות. אתם יכולים להתיידד שנות דור עם אישה בלי לדעת כיצד נראות פטמותיה, מכיוון שפטמות הן ישויות נפרדות משדיהן של נשים, שעשויים להיות מוצגים במחשופים נדיבים, אך לא הפטמות.

אפילו הרקדניות הברזילאיות הכי מעורטלות, בעלות הטוסיקים והפּוּשְפּוּשים הכי חשופים, בקרנבלים הכי מתירניים בריו, מקפידות להצמיד לשדיהן שתי צדפות או שני כוכבים (כל רקדנית וטעמה היא) אחת או אחד לכל פטמה.

ואני מספרת לכם את זה מכיוון שתליון הכסף היה פטמתי השלישית שמעולם לא חשפתי בנוכחות אחרים, להוציא התעלסויות, ואילו עכשיו, על המרפסת בעכו, מול הסירות בים ומול הטיילים בטיילת, הרגשתי עירומה ומופקרת ורק חיכיתי שמישהו יבהה ויאמר: "זה נכון שאתן יהודיות" ? אלא שזה לא קרה כמו שהשמיים לא נפלו.

זה לא קרה במרפסת, ולא כשירדנו לים, ולא כששוטטנו בטיילת, ולא כשאכלנו זנב-שור וארטישוק רומאי במסעדה קטנטנה וחלומית שתיכף אזכר בשמה, וזה לא קרה כשקנינו מזכרות בעיר העתיקה, ולא כששכרנו ג'יפ כתרופה לתחבורה הציבורית בישראל שמזדחלת כבימי הביניים, ו – אה כן, מֶרְקָטוֹ (MERCATO), זה שמה של המסעדה הקטנטנה והחלומית ששוכנת במבוך סמטאות של הבזאר (אתם תסלחו לי) הטורקי במתחם השוק המקורי מן המאה ה – 18, שגם בה, במסעדה, איש לא בהה בפטמתי השלישית, ואיש לא שאל אם אנחנו יהודיות, ועד כדי כך הופתעתי שכמעט התחשק לי לחשוף גם את השתיים האחרות.

"רק שתדעי שאנשים יתחילו לחשוב שמשהו לא בסדר עם השדיים שלך", אמרה ענת. "בגלל שאת לא מפסיקה לבהות בהם".

"לא בהם אני בוהה", אמרתי. "אני בוהה בתליון".

"אז בואי נעשה לו מסע הופעות", הציעה ענת ונסענו לתל אביב.