הבית הצהוב עם שער הברזל פרק מספר 61

הבית הצהוב עם שער הברזל

פרק מספר 61

האדם שדויד הלפרין חילץ מתוך ההריסות היה דוקטור הֶלְמוּט הִילְדְבְּרַנְד, שהתפרסם כרופא ילדים בברלין-פרוהנאו, ופתח בה את המרפאה הפרטית שלו: Kinderklinik Frohnau.

מומחיותו עמדה לצידו בפיתוח אינקובטור פשוט וזמין, שהורכב מתאי מים חמים, בעלי קירות כפולים, ששמרו על טמפרטורה קבועה סביב התינוק, באמצעות חימום ממקורות חיצוניים.

הודות ליכולותיו המופלאות הוא עמד בראש איגוד מרפאות הילדים הגרמניות.

אלא שדויד לא ידע את כל זה כאשר ניסה להרגיע את בני הבית המודאגים.

"לא נעלמתי", הסביר להם. "פשוט הלכתי לטפל באנשים שנפצעו".

"זה מאוד נדיב מצידך", אמרה קתרינה. "אבל גם מאוד מטופש מכיוון שיכלו לעצור אותך".

"בכאוס שיש בחוץ", אמר דויד. "אף אחד לא בודק מסמכים. אבל עכשיו אני חייב לספר לכם משהו", אמר וסיפר על הפצוע הממלמל – כך כינה אותו – ועל הפתק המסתורי של הנס בלוק ועל הקשר בין השניים.

"זה כל מה שאמר?" תהה רודולף. "אורסולה... בית צהוב... טגרנזה...".

"אלה המילים", אישר דויד. "והן מופיעות גם בפתק של הנס בלוק שנשאר בבגדי האסיר שלי, אבל אני זוכר שהיה כתוב בו:

טגרנזה — על שפת האגם.

בית צהוב עם שער ברזל ורציף עץ.

אורסולה.

בית הילדים - לשאול על זה עם הפסים.

אם לא — הכומר ליד הקפלה הישנה.

היא יודעת".

"אפילו הצפנים במחברת התווים שלי הרבה יותר ברורים", אמרה קתרינה. "אבל את אגם טגרנזה שנינו מכירים, רודולף ואני גרנו שם בבית לבנסבורן".

"גם את אורסולה אני מכיר", אמר רודולף. "היא הייתה אחראית אצלנו על המיונים".

"אתה מכיר מכיר ?!!" קתרינה רצתה לדעת. "או רק מכיר ?"

"מחר אני הולך לבקר את הפצוע", חתך אותה דויד שנראה מנותק. "אני חייב לפצח את החידה הזו".

"אתה בטח השתגעת", אמרה אליזבת שעד עתה התחמקה מדיבור ישיר איתו.

"זה חזק ממני", אמר דויד שגם הוא לא נראה כמי שמישיר מבט.

"ומה תאמר לו?" תבעה אליזבת. "פשוט תתייצב שם ותגיד 'הו, שלום, אני האסיר הנמלט דויד הלפרין ובאתי לדרוש בשלומך...' נכון ? זה מה שתגיד ? יחזירו אותך לזקסנהאוזן!"

"אלא אם כן....", החלה לומר קתרינה שהפכה למסוקרנת.

"אלא אם כן מה?" תהתה הלביאה השנייה שבחדר.

"אלא אם כן נלך כולנו", פלטה קתרינה.

"זה מה שקורה למרגלת בגמלאות", אמר רודולף שניסה לתרץ את התלהבותה בחסך מפעילות בתזמורת האדומה.

"אולי בכל זאת יש בזה משהו", אמרה אליזבת בטון מפויס. "עם מעט מחשבה נוכל להפוך למשלחת של אזרחים שתומכים בפצועים".

"נכון", אמר דויד. "אולי אפילו נביא לו משהו".

"כמו מה?" שאלה קתרינה.

"כמו עוגה", אמרה אליזבת ופנתה למטבח.

כך קרה שלמחרת היום