ההוא עם הפסים פרק מספר 71
- Gidi Gilboa
- 14 בינו׳ 2025
- זמן קריאה 7 דקות
ההוא עם הפסים
פרק מספר 71
את הלילה עשו ב"באכמאייר שעל האגם". בעלת הבית הובילה אותם במסדרון העץ הצר, שהדיף ריחות של פוליש ישן ונתזי בירה שזלגו על פני השטיחים העתיקים.
רודולף וקתרינה נכנסו אל חדרם המשותף ללא מילה נוספת; דלת אחת שנסגרה אחרי שניהם, די היה בה כדי לסמל את קרבתם.
דויד ואליזבת, לעומתם, השתהו רגע ממושך מול ידית שחורה על דלת עץ. היא המתינה שהוא יאחז בה תחילה, והוא המתין לה.
לבסוף פתחו את הדלת יחד, וצפו בשתי מיטות צרות מופרדות בשולחן לילה יחיד, וידעו שהמרחק הזה אינו רק ריהוט אלא גם שאלה שטרם נפתרה.
הם התעכבו לשנייה נוספת על הסף, כאילו המרחב הצר שבפנים דרש מהם לחתום על הסכם שקט.
התריסים נחבטו קלות ברוח והחזירו צליל מתכתי דק, צליל שחתך את השתיקה ביניהם אך לא פתר אותה.
אליזבת הניחה את התיק על כיסא, דויד פרף את כפתורו העליון ונאנח כמעט בלי קול. החדר, על קירותיו החשופים וריח סבון הכביסה העקשני, סגר עליהם חלל קטן שבו כל תנועה קיבלה הדהוד גדול מן הראוי.
כשהאור כבה ונשארו רק צללי וצלילי הלילה, שניהם מצאו את עצמם ערים על מיטות נפרדות, אוזניהם פקוחות אל האגם.
המים היכו באבנים בקצב איטי, חוזר ונשנה. מדי פעם נשמעה התנפצות רכה יותר, גל שנשבר על קורה ישנה ברציף.
הצלילים נכנסו אל החדר דרך התריסים, טיפסו על התקרה והשאירו רישום שקוף של לילה על פני הקירות.
דויד ספר את ההדף הראשון, השני והשלישי, עד שאיבד את הספירה. אליזבת עצמה עיניים אך לא נרדמה, נותנת לקול המים למלא את החלל שביניהם במקום המילים שלא נאמרו.
בין שתי המיטות השתרעה דממה שנמתחה כקפיץ. כל תזוזה קלה – נשימה עמוקה מדי, שינוי תנוחה – הייתה יכולה לשחרר אותה. אבל איש מהם לא העז.
בחדר לא נשמע דבר מלבד פכפוך גלי האגם, ושניהם נותרו דרוכים בשתיקתם: ערים מדי מכדי להירדם - עייפים מדי מכדי לדבר.
עם בוקר ירדו ארבעתם אל חדר האוכל שבו האור חצה את התריסים וצייר פסים דקים על שולחנות העץ.
המקום היה מלא ניחוחות מתקתקים של מאפי שמרים שזה עתה יצאו מהתנור – ריח חמאה חמה, קינמון ווניל. על השולחן עמד מגש גדול של קרואסונים פריכים בצבע זהב, קערת תפוחים מבושלים ביין עם ציפורן, וצלחת נקניקיות קטנות שנצרבו עד קראנץ'. בפינה נח קנקן קפה חם, ועליו שכבה דקה של קצף, ולצידו קומקום תה שחור עם ניחוח הדרים. ריח קל של בייקון שעלה מן המטבח נכרך בריח סבון הכביסה שנדבק לווילונות.
דויד נותר לשתות את הקפה עד תומו, ואליזבת הישירה מבט אל המים שמעבר לחלון, שקטה יותר מן הלילה.
רודולף אכל מעט ונחפז לצאת אל הקפלה שבראש הגבעה. קתרינה דלקה בעקבותיו וסגרה את הדלת אחרי שניהם כאילו להדגיש את ההחלטה המשותפת.
הם מצאו את אבא אנדריאס עסוק בהדלקת נרות המזבח. לידו עמד נער צעיר בבגדי שרת – גלימה לבנה דקה וחגורה פשוטה – פניו עדיין נעריות אך תנועותיו מדודות.
הוא פרש בזהירות מפה בהירה על שולחן העץ, יישר את הקפלים בכף ידו, ואז שלף מן הארון גביע ליין, וצלוחית שטוחה ללחם הקודש – והניחם זה לצד זה, כמו מתרגל טקס שלמד בעל־פה.
אחר כך הציב על השולחן שני קנקנים קטנים, האחד ליין והאחר למים צלולים ושקופים, והניח לידם את ספר המיסה הכבד, שעמודיו סומנו בסימניה אדומה. הוא בחן לרגע אם הכול ניצב במקומו, ואז רכן לוודא שגם הפעמון הקטן מוכן לצלצול ברגע הנכון.
כל אותו הזמן שמר על שתיקה, אך רמזי תנועה – כפיפה קטנה, נשימה מהירה – העידו שהוא מודע היטב לנוכחות הזרים מאחוריו.
אבא אנדריאס הרים את ראשו מן הנרות והביט בהם כאילו ציפה לבואם.
״בוקר טוב לכם״, אמר בקול שהחליק על קירות האבן כמו קטורת שמתפשטת לאיטה.
רודולף קד קלות, תנועתו זהירה, ידיו שלובות מאחורי גבו. ״בוקר טוב, אבא אנדריאס. תודה שהסכמת לראות אותנו שוב״.
קתרינה השהתה את מבטה עליו רגע ארוך מדי, ואז חייכה חיוך דקיק. ״תודה שאפשרת לנו להיכנס בשעה כזו״.
הכומר סימן בידו בתנועה איטית, חצי ברכה וחצי אזהרה. ״בבית הזה יש מקום למי שמבקש תשובה״, אמר, ״אבל לא כל תשובה נושאת עימה מנוחה. שבו, אם תרצו״.
האור שחדר מן החלון הצר נפל בזווית חדה על פני הנער, והצללים שיחקו סביב עיניו כאילו לא היה רק עוזר טקסים אלא שליח שקט של משהו אחר.
אבא אנדריאס לא מיהר לדבר. הוא שב לסדר את המפה על המזבח בתנועות מדויקות מדי, כאילו כל קפל שהחליק בידיו, קיפל סוד כלשהו שהמתין להיחשף.
רודולף וקתרינה ישבו, שומרים על ארשת מנומסת, אבל האוויר בחלל הקטן נעשה סמיך יותר, כאילו הקירות עצמם ידעו שהמילים הבאות יישאו משקל שונה מהרגיל.
מעבר לקיר האחורי נשמעה חריקה קלה, כאילו עץ ישן זז ממקומו או דלת צדדית נסגרה לאט מדי. הנער לא הסיט את מבטו מן הכלים, אך אצבעותיו רעדו לרגע כאשר שינה את מיקומה של הסימנייה האדומה בתוך הספר.
בחוץ, פעמון מתכת קטן צלצל פעמיים ברוח – לא ברור אם הייתה זו מקריות או יד נעלמה שנגעה בחבל. הצליל חדר פנימה, נבלע בחלל הקפלה, והותיר אחריו דממה מהוססת.
קתרינה התיישבה זקופה יותר, רודולף שמר על תנועתו המאופקת, ואבא אנדריאס העביר יד על המפה, ממשיך ליישר קפל שכבר היה ישר. שום דבר לא נאמר, ועדיין חשו כולם כי מה שעומד להיאמר יפצל את האוויר לשניים.
אבא אנדריאס הניח את ידיו על שפת המזבח, כמי שקיבל החלטה.
״אתם לא צריכים לשאול״, אמר. ״אני יודע לשם מה חזרתם״.
הוא העביר מבט קצר על הנער שלצידו, שעמד דרוך ליד הפעמון, ואז חזר אל רודולף וקתרינה ואמר: "אך לפני כן הרשו לי להכיר לכם את העוזר שלי – ג'וזף נער המזבח".
גם באפלולית הקפלה הבחינו באדמומית שהתפשטה על פני הנער, שלא זו בלבד שלא קלקלה דבר, אלא אף העניקה לו מראה של תום ורעננות נעורים.
אבא אנדריאס העביר יד על שפת המזבח, ואז השעין את מבטו עליהם.
״אתם שואלים על ההוא עם הפסים״, אמר. ״אז תקשיבו״.
"הנער הזה לא הגיע אליי במקרה. הוא נחטף מפולין מידי משפחה שהיגרה לשם מגרמניה."פולקסדויטשה" הם קראו לזה. בהתחלה זה היה בכלל הימלר שעודד אותם להגר לשם".
"הוא לא על נחטף בידי חיילים, אלא על ידי אורסולה. כך דרש הימלר עצמו: לחטוף ילדים בעלי מראה ארי, ולהעבירם דרך המיון של לבנסבורן. מי שהתאים – נשלח לחינוך מחדש. מי שלא – הובל אל הבית הצהוב״.
הוא עצם את עיניו לרגע, כאילו מתאמץ שלא לראות מחדש את התמונות שכבר נחרטו בו.
״שם, בבית הצהוב, חיכו להם סדיסטים במדים – הנס בלוק וחבריו – ולבסוף גם רופאים, כמו הלמוט, שראו בהם חומר ניסוי״.
הוא חכך את ידיו זו בזו. ״כשהגיע תורו של ג'וזף בלבנסבורן, גילו שיש בו פגם קטן. הוא לא היה מושלם מן ההיבט הארי. הם קראו לזה הֵטֶרוֹכְרוֹמִיָּה. אז במקום לשלחו לתוכנית, שלחו אותו ישירות להתעללות״.
רודולף וקתרינה לא הוציאו הגה.
״ואז קרה מה שלא היה קורה בלעדיה״, המשיך הכומר. ״אורסולה. משום מה, הציעה את עצמה במקומו לכל אותם קצינים והם השתמשו בה, ועוד איך שהם השתמשו בה, אבל היא עמדה על תנאי אחד – שהנער יימסר לידיה כשיסיימו איתה. וכשסיימו, היא זכתה בו. והיא זו שהביאה אותו אליי, כדי שאסתיר אותו מהחושך שכמעט נבלע אל תוכו".
רודולף שינה תנוחה על הספסל. ״ואתה אומר שהיא עשתה את כל זה... בשביל נער אחד״.
קתרינה העבירה אצבע על קצה שרוולה, כאילו חיפשה מילה שנעלמה לה. ״היא הקריבה את עצמה, והשאירה אותנו מול מה שלא ניתן עוד להכחשה״.
הם שתקו, והדממה שבה להתיישב בחלל הקפלה, כבדה אפילו יותר מן הדברים שנאמרו.
אבא אנדריאס משך את הנער אליו בתנועת יד קלה כמו מאשר את נוכחותו.
״זהו ג'וזף״, חזר על שמו. ״מאז אותו לילה בבית הצהוב הוא תחת חסותי. תחילה היה מבוהל, שתקן, לא נגע באוכל אלא אם הונח לפניו שלוש פעמים. חודשים עברו עד שהעז לישון מבלי להשאיר נר דולק ליד המיטה״.
הנער השפיל את מבטו, אצבעותיו מהדקות את החגורה הלבנה במותניו.
״כאן הוא לומד את סדרי התפילה, את הקריאה, את המלאכות הפשוטות. יש לילות שבהם צלקות העבר רודפות אותו, אבל בבוקר הוא קם ונושא את הפעמון כאילו לא נגע בו רע״.
הכומר השהה את דבריו, כאילו בוחן את תגובתם.
״לא הבאתי אותו לכאן כדי להסתיר פשע בלבד. הבאתי אותו כדי להחזיר לו חיים, גם אם הם חיים אחרים״.
קתרינה רכנה מעט קדימה, מבטה עובר מהנער אל הכומר ושוב אל הילד.
״הוא לא עוד סימן בחידה״, אמרה, כאילו פונה אליו עצמו. ״זה ילד שנשא עליו את כל מה שאחרים ניסו למחוק. החידה לא ביקשה תשובה מופשטת, אלא להראות שיש כאן נשמה שחיה מולנו, מישהו שצריך לשמור עליו״.
הנער העז להביט בה לרגע, עיניו נמשכו אל עיניה, כאילו מצא בה משהו שקט ובלתי מאיים.
קתרינה הושיטה יד אל קצה השולחן, לא נוגעת בו, רק מניחה סימן שהיא מוכנה לגשר על המרחק. ״אתה איתנו״, אמרה. ״לא כחידה ולא כסימן מוסתר, אלא כבן אדם שחי כאן ועכשיו״.
אבא אנדריאס משך בכתפיו ולא הוסיף הרבה. דבריו כמעט נעלמו לעומת הנוכחות של קתרינה. הנער עדיין עמד מהוסס אבל היה ברור מי באמת הצליח להגיע אליו.
רודולף קם ראשון, כפות ידיו על ברכיו, כאילו מבקש לשחרר מתוכו את המשקל של השיחה.
קתרינה נשארה עוד רגע על הספסל, מבטה עובר מג'וזף אל אבא אנדריאס וחוזר אל הילד.
היא הושיטה יד בתנועה קטנה של ברכה.
״תודה״, אמרה, והמילה נשארה תלויה באוויר כמו נר שלא כבה.
״תודה על מה שעשית בשבילו, ותודה על מה שסיפרת לנו״.
ג'וזף עמד במקומו, אבל אצבעותיו נפתחו מעט על החגורה הלבנה, כאילו החזיר לה את הברכה בדרכו.
אבא אנדריאס הנהן, תנועתו איטית ומדויקת, כמו מי שמקפל תפילה בין אצבעותיו.
רודולף הצטרף אל קתרינה, עמד לידה מבלי לומר דבר.
הם פנו אל הדלת הצרה של הקפלה, צלליותיהם נמתחות על קירות האבן, ועזבו את החלל כמו מי שיוצאים ממקום שמותיר אחריהם יותר משנכנסו אליו.
הם ירדו בשביל הצר שהוליך מהקפלה אל עבר האגם. האבנים הלחות חרקו מתחת לנעליהם, והאוויר הקר עטף אותם כמו מעטה שלא נתן לשכוח היכן הם.
קתרינה הביטה ברודולף וראתה את תנועותיו הקצובות מדי... את כתפיו הנוקשות... את עיניו הקפואות...כאילו כל צעד רק העמיק בו את חוסר המנוחה.
הוא האט לרגע, ואז לפתע עצר, הפנה את מבטו לאחור, ובטרם הספיקה להגיב – וכבר הסתובב והחל לרוץ חזרה במעלה השביל.
כשפתח רודולף שוב את דלת העץ הכבדה של הקפלה, אבא אנדריאס כבר עמד ליד המזבח וצחק.
״ידעתי שתחזור", אמר. "חיכיתי לך. אנשים כמוך תמיד חוזרים. אתה לא תירגע עד שלא תבין מי היה ההוא עם הפסים״.
"נכון", אמר רודולף והישיר מבט כחול קפוא הישר אל עיניו הצוחקות של הכומר.
"ואני יודע שלא תלך מכאן עד שאספר לך", המשיך אבא אנדריאס לצחוק.
"נכון", אמר רודולף והיה נדמה כאילו קורטוב מצחוקו של הכומר דבק גם בו.
"'ההוא עם הפסים' הוא הכינוי של ג'וזף", אמר הכומר והביט בחיבה בנער המזבח. "משום שככה זה בברית הישנה...ג'וזף.... יוסף....אתה יודע....ההוא עם כתונת הפסים....".
"אז אולי...", התחיל לומר רודולף בתקווה.
"תשכח מזה ...." אמר הכומר.
תגובות