החדר האחורי פרק מספר 70

החדר האחורי

פרק מספר 70

יומן אורסולה – פנקס ג׳ נמסר על ידי דוקטור דויד הלפרין

(השערת החוקרים: כתוב סביב 1943–44, ככל הנראה בבית הצהוב ליד האגם)

את אלה כתבתי לעצמי:

ידית פליז עם שריטה.

צעיף כחול קטן.

חייל בדיל שנפל לתוך קערה.

תפוח שלא נאכל.

הנס בלוק אמר: "פה לא ייגעו בך. פה בטוח".

אני שמעתי את הדלת נסגרת.

הילד ישב זקוף מדי. שרוולים ארוכים מדי. ידיים נסתרות.

לא בכי. לא מילים. רק שקט.

על מפרקי האצבעות שלו היו כתמים כחולים, מסודרים כמו שיני מסרק.

אחר כך ביקשו ממני לקחת.

פתחתי עם מפתח דק. החזרתי צעיף, כובע, צעצוע.

חייל בדיל נשאר שם.

אבא אנדריאס מהקפלה הראה לי ספר ישן. תמונה של ספינה, ילד בשמיכה.

אמר: "כל ילד צריך ספינה. לפעמים גם נהר".

הילד הצמיד שפתיים זו לזו כמו מי שלמד לשתוק.

הדלת הזאת תמיד נסגרת.

שפה קודמת חוזרת בחלום.

סימנים נשארים על השולחן: צעיף, תפוח, בדיל.

רשמתי: ריח יוד, הימנעות ממגע, קפיצה מצליל קליק — שלושה סימנים.

אני לא יודעת אם הצלחתי להציל ואת מי:

אני יודעת שראיתי את הגשם בא באלכסונים, דק כסיכות, שרט את חלונות הווילה כמו נגן גרוע על כינור יקר.

בכניסה נחו שני זוגות מגפיים זה לצד זה — הגדולים של הנס בלוק, מבריקים, והקטנים, לחים, עומדים אחד בתוך השני כאילו ביקשו להיעלם זה בתוך זה.

"פה לא ייגעו בך", הנס אמר בלחש שדמה למנגינה של תרופה. "פה בטוח".

בקצה השולחן עמד תפוח.

לידו חייל בדיל שחסרה לו רגל.

"אתה אוהב תפוחים?" שאל בקול של מורה לשפה זרה.

הילד לא ענה. רק הביט בחייל הבדיל, כאילו ניסה להיזכר למי הוא היה שייך קודם.

הנס תלה את המעיל על וו.

ידיו היו מכוסות כפפות עור דקות, צבען חום דבש.

"תראה", אמר, והעמיד את חייל הבדיל על שפת הצלוחית.

החייל רעד מעצמו, כאילו השתוקק לנפול.

"פה אני מחליט", הנס אמר בשקט שנשמע מאיים מפני שהיה שקט מדי.

"פה אין רכבות. אין צעקות. רק שקט. אתה בטח מבין?"

הילד הסתכל בדלת האחורית.

על ידית הפליז היה שרוט קו דק, כנשיכת עכבר.

"אתה עייף", קבע הנס.

"נעשה תה. אחר כך תנוח. הדלת הזאת נסגרת כדי שלא ייכנס קור".

הקליק היה נקי כמו צליל של כפית על זכוכית.

הילד קפץ; הידיים נכנסו עמוק יותר לשרוולים.

במטבח רתחו המים.

השעון בקיר קיפל את כנפי הקוקייה שלו וחיכה שתיים.

הגשם נקש על הפחים.

בחדר האחורי, נשארו על הכיסא צעיף צמר כחול, כובע קטן, ופתק גזור עקום, בלי מילים — רק כתם יבש של גשם. השקט שם היה ארוך מדי, ארוך מן התה, ארוך מן הקוקייה ורועש מאוד.

כשהדלת נפתחה מחדש, הריח של תה שרוף התערבב בריח של סבון זול.

הילד ישב זקוף מדי, זרועותיו תחובות עמוק בתוך השרוולים, כאילו ביקש להסתיר את כפות ידיו בתוך המרפקים. החייל נפל מן הצלוחית והשאיר בתוכה עיגול בדיל דומם.

"תה נשאר חם יותר כששותים לאט", אמר הנס. "תישן כאן הלילה. מחר נמצא לך מקום טוב יותר".

הילד לא ביקש עוד שמיכה — רק שלא ייגעו בו.

בלילה ההוא, הרוח החליפה צד. הגשם פסק. נשארה רק נביחת כלב רחוק ומטרונום בלתי נראה שהיכה על קירות הווילה בקצב יציב למדי.

בבוקר שלמחרת חזרתי אל הבית הצהוב שעל שפת האגם — הגעתי עם צרור מפתחות.

נכנסתי בשקשוק של מתכות, מעבירה ממפתח אל מפתח, כאילו חיפשתי צליל שמנחם.

"ראיתי עשן", אמרתי. "חשבתי שהתנור בלע פחם".

לא שאלתי היכן הילד שהבאתי בפעם הקודמת.

לא שאלתי מה עומד לקרות לילד הזה.

לא שאלתי למה חייל הבדיל מונח בקערה.

רק התקרבתי, כרעתי אל גובהו ואמרתי: "שתה".

הילד הרים את הספל בשתי ידיים כמו שמרימים מים ממעיין.

הלחי שלו נגעה בשולי החרס.

עיניו לא מצאו היכן לעצור.

כשהנחתי כף יד על כתפו, הכתף התקשתה כמו לוח עץ רטוב.

"הכי טוב שיישן פה", אמר הנס בנעימות.

"זה בית טוב. פה בטוח".

המילה "בטוח" התגלגלה בפיו כמו אבן חלקה.

נדתי בראשי פעם אחת. "עדיף בקפלה על הגבעה", דיברתי לא אליו. "שם תמיד חם".

הנס חייך חצי חיוך שלא הגיע לעיניים. "את יודעת לבחור מקומות", אמר.

על הזרוע הימנית של הילד הייתה מריחת משחה כהה וריח יוד חזק.

אספתי את הכובע, את הצעיף ואת חייל הבדיל.

"זה נשאר", אמר הנס על החייל. "הוא ימצא כאן חברים".

לא התווכחתי. השארתי את החייל בקערה, הפכתי עליו את הצלוחית וכיסיתי אותו בשקט כמו אימא טובה.

בדרך החוצה עצרתי מול הדלת. "לסגור?" שאלתי. "יש רוח".

הוא חשב לרגע. "כן. הדלת הזאת תמיד נסגרת".

למחרת חזרתי וראיתי שבחדר האחורי של הווילה חזרו הדברים למקומם: שתי כוסות, קנקן, שלוש לולאות של צעיף על המסעד.

היה שם פתק חדש — הפעם עם אותיות מוזרות. לא גרמניות, מין אותיות קטנות שראיתי אצל השוודים.

הנס למד לכתוב פתקים מוצפנים כתרופות למצפון.

גם לא נעלם מעיניו כי כשמישהו נגע בידית הפליז, הילד היה מצטמק לשבריר שנייה, נעשה קטן מכדי להיראות, ואז חוזר להיות ילד. זה היה סימן, לא יותר מסימן. סימן מספיק.

כשזו הייתה היד של הנס, ההצטמקות נמשכה רגע ארוך יותר.

"אצלנו הוא בטוח יותר", אמרתי לו אחרי איזה צוהריים כחול. "בבית הילדים יש לנו שער ברזל, יש לנו מים, יש רציף עץ ואנחנו מלמדים אותם לשחות".

"שחייה טובה לריאות", אמר הנס, יורק את המילים כמו גלעינים של דובדבנים. "ולנשימה", הוסיף.

לא עניתי. הרוח חלפה עלינו כמו פיהוק.

בפעם הבאה שפגשתי את הילד, ראיתי שקיבל תפוח אדום.

הוא הניח אותו על השולחן ולא נגע בו.

החייל בקערה כבר לא רעד.

"תפסיק לבוא אלינו", אמרתי באותו ערב להנס, לא בבקשה ולא באיום. "יש מקומות שבהם נעליים גדולות משאירות בוץ. אנחנו מנקים כל בוקר, אבל יש בוץ שנכנס אל מתחת לאבנים".

"אני מציל ילדים", אמר הנס כמו דקלום ששינן. "אני מציל אותם מן הדברים הגדולים".

הוא אמר "גדולים" והביט לעבר הדלת, לא אל הילד.

"גם זו שיטה להסביר את מה שאינו יכול להיות מוסבר", אמרתי.

הוא לא הבין או העמיד פנים שלא הבין.

אבל מאז, הדלת האחורית נפתחה פחות.

ובכל פעם שנפתחה — נסגרה מהר יותר.

בערב של חורף מוקדם, הגיע הכומר אבא אנדריאס מהקפלה הישנה.

בגדיו הריחו מעשן עצים ותפילות ענבר.

ללא מילה הניח על השולחן ספר עב כרס, פתח בעמוד בלי כותרת, הצביע על תמונה של ספינה מעץ ולידה ילד עטוף בשמיכה.

"כל ילד צריך ספינה", אמר בקול שמזכיר לילות של מים. "לפעמים צריך גם נהר".

"אין נהרות כאן", אמר הנס. "יש אגם".

"ואגם יש בו חוף", אמר הכומר, "וחוף יש בו רציף. ורציף — זקוק לעמוד שניתן לקשור אליו סירה".

הוא לקח את התפוח, חתך ממנו פרוסה דקה בסכין קטנה שהוציא מכיסו, והשאיר את שאר הפרי על השולחן. "למחר", אמר.

אספתי את הילד. יצאנו יחד. לא נעלתי. מי כבר רוצה להגיע ?

הכומר נשאר רגע בדלת. "יש דברים שאפשר להציל רק אם לא נוגעים בהם", אמר בשקט והלך.

הנס נשאר לבדו. הוא הפך את חייל הבדיל על גבו, החזיר אותו לעמידה, הפך אותו שוב, ולבסוף כיסה אותו בצלוחית. היד שלו נשארה על הזכוכית רגע אחד ארוך מדי.

שנים אחר כך, כשחדרים אחרים ידברו בשמות אחרים, יספרו שאורסולה לקחה את הילד "אל הבית על המים", שבו חומת הקנים מסתירה דלת קטנה וידית פליז אחרת — ידית שמסתובבת בלי קליק.

יאמרו שהכומר מצא לו ספינה: לא מעץ אלא מתוך מחברת, ספינה ששטה בין שורות, ושבכל פעם שהנס גרף את השולחן, החייל הבודד שב לקערה, ובתוכה נשמרה, כמו מטבע, המילה האחת שאף אחד לא כתב: "די".

ואם תשאל מי ידע — יאמרו "כולם ידעו — אבל העדיפו לא לדעת יותר".

ואם תשאל מי הציל — יאמרו "אלה שפתחו דלתות בזמן, לא אלה שסגרו".

ואם תשאל מה נשאר — יאמרו "סימנים: ידית פליז, צעיף צמר, תפוח שלא נאכל - למה ציפית?".

ובכל זאת רשמתי בתחילת השורה: "אצלנו הוא בטוח יותר".

בפעם הראשונה חשבתי על זה בשקט.

בפעם השנייה חשבתי על זה כהרגל.

בפעם השלישית חשבתי שזה לא נכון.

והילד ? על המזח של הבית הצהוב, ליד שער הברזל, למד לעמוד יחף על לוחות העץ בלי לפחד מהמסמרים. כשנכנסה ספינה קטנה לתוך הציור, הוא חייך בפעם הראשונה בלי להסתכל סביב. זה היה חיוך שמציל אדם מבלי להראות איך. ועמדו שם הרבה ילדים כאלה.