הלגה היידנרייך פרק מספר 2

הלגה היידנרייך

פרק מספר 2

ג'וזפין לא הייתה היחידה שנשאה ברחמה את זרעו של הדוקטור לפילוסופיה רודולף הרטמן.

יומנה האישי של אחת, הלגה היידנרייך, שנמצא זרוק ליד מסילת הרכבת של 'אגם טגרנסי' ‎(Tegernsee)‎‎ שבבוואריה, סמוך לאותה 'טירת אבירים קסומה' של ג'וזפין, מספר כי שם התעברה אף היא.

היומן חושף כי הלגה היידנרייך, כמו מאות בנות אחרות, לא נחטפה באישון לילה, ולא הובאה אל מערה אפלה בה נאנסה בידי עדת שיכורים חסרי בית, אלא נטלה חלק בפרויקט הרבעת נשים, שכונה בפי הנאצים 'לבנסבורן', שמשמעותו: 'מעיין החיים'. שם נוסף למקום הוא ״שטיינהורינג״ (Steinhöring)‎.

היומן כתוב בלשון עשירה בדימויים, שחלקם נותרו סתומים, ומככבות בו שתי נשים, שאחת מהן היא הלגה, ואילו השנייה, שמכונה ביומן "ההיא", נותרה עלומה. וכך כתוב בו:

אני בת שמונה עשרה. זה כתוב בטופס בעיפרון כחול, אבל אני אומרת את זה בקול כדי שיישמע כמו עובדה ולא כמו מספר.

שמי: הלגה היידנרייך.

המקום: טירה נמוכה בבוואריה, על הדרך העולה אל האגם שטבול בערפל, זה שהכפריים קוראים לו טגרנסי. אני מדיחה את המשפטים כמו שמדיחים כלי מתכת: מהר, בלי להשאיר כתמים.

ביום אני כותבת: ״אני חלק ממשהו נקי״.

בלילה אני שומעת את עצמי אומרת: היא חלק ממשהו שנקרא נקי כדי שלא יצטרכו להגיד את שמו.

לפני זה היו בתי־הספר, המצעדים, תלבושות מחויכות של ״בונד דויטשר מיידל״ (איגוד הבנות הגרמניות), והביטחון הילדותי שאני עושה בדיוק את מה שמבקשים ממני עבור העתיד. למדנו לשיר בקולות, למדנו להושיט יד, למדנו לעמוד זקוף. לא לימדו אותנו איך להניח את הראש כשאין שינה.

כשסיימתי לימודים ב־‎ 1936‎ נפתח עבורי מסדרון שלא ידעתי שקיים. אמרו לנו שהמדינה זקוקה לנו כפי שאני זקוקה לחמצן. סיפרו לנו על ״מעיין החיים״ (לבנסבורן), ולימדו אותנו לומר את זה בלי למצמץ. אני ידעתי לחזור על מילים. אמרתי אותן בקצב של מצעד, עד שהן נשמעו כמו שלי.

ההזמנה הגיעה באביב השלישי: מעטפה דקה, חותמת עגולה, הוראות פשוטות. התבקשנו להופיע בשמות אחרים, לא להחזיק סכינים ולא לשאול שאלות על גיאוגרפיה.

בארון הקטן שלי קיפלתי שמלה וחולצה ותצלום אחד שבו אני מחייכת יותר מדי. באוטובוס ישבנו בשקט, ארבעים בנות ונשימה אחת ארוכה.

הטירה לא דמתה לטירה. יותר לבית־מרפא. במסדרון הראשון עמדה עגלת תחבושות מבהיקה, ועל הקיר פרחה כרזה עם עיגולים וכרומוזומים מצוירים, כמו משחק ששכחו את הכללים שלו.

האחיות חילקו לנו תגים, כל אחת קיבלה שם חדש. אני הייתי ״אורסולה״, אבל כשכתבתי ביומן כתבתי את שמי האמיתי. יומן הוא מקום שבו לא מחליפים עורות.

בדיקות. עוד בדיקות. רופא אחד, בחלוק חלק מדי, מסתכל אל תוכי דרך זכוכית שקופה מדי. מודד, שואל על סבים וסבתות, על קווים ישרים במשפחה, על רצף של מחלות. אחר כך מסמך נוסף, חתימה. ״הילד שייוולד—ילד של המדינה״, הם אמרו את זה בשקט שמלמד אותך לא להרים קול.

אני כותבת: ״קיבלנו שבוע להזדקק, להיטהר״.

היא כותבת שזה שבוע לבחור, אבל הבחירה דומה לבחירת מושב באודיטוריום: את מחפשת עיניים שמתאימות לך, שיער שמדבר באותה שפה, כתפיים שלא יברחו מהמבט.

שמות לא נמסרו. רק המספרים שעל הקלפים שקיבלנו. מספרים הם אנשים שמישהו גילח להם את הזיכרון.

״תחכו ליום העשירי״. זה נשמע כמו הוראת השקיה. אנחנו ספרנו את הימים כמו שמגדלים פטריות. אחת אמרה שזה מלהיב, שנייה אמרה שזה תרגיל. שלישית שאלה אם ההתרגשות נחשבת חלק מההליך. לא הייתה על זה הסכמה.

בערבים, כשהוקרן בקולנוע האפור סרט קצר על העתיד, ריח של אלכוהול רפואי התגנב דרך החלונות. האוכל היה טוב באופן מפחיד, כמו פיצוי קטן על משהו שאין לו שם. בחדר הספורט היו חבלים מצוינים לטיפוס, ומראות שמראות אותך גבוהה יותר.

בלילה העשירי מניחים לנו מפתח על השידה, כאילו זה חדר של מלון. המיטה רחבה, הסדינים קשים, השעון נושך כל דקה. כשהדלת נפתחת זו לא דרמה, זו ביורוקרטיה שנכנסת עם מעיל קצוץ. גבוה, עיניים בהירות, שיער בהיר, כתפיים של אדם שרגיל להתנגח. לא אומר את שמו. בתמורה אני לא אומרת את שלי.

״אנחנו עושים את דבר הנכון״, הוא אומר.

״אנחנו עושים את הדבר שנחוץ״, אני עונה ונשמעת לעצמי כמו מפקחת.

היא תכתוב אחר כך שהשיחה הזאת התרחשה כדי שיהיה לה איפה להניח את המצפון.

הוא מבקש שאעמוד בקצה המיטה, שהאור ייפול עלי בזווית מסוימת. אני עושה כפי שאמר. הוא מורה לי לפשק את רגלי ושולף פרח סגול. מתבונן אל תוכי במבט שונה ממבטו של הרופא ההוא.

אחר כך מבתק את בתוליי. מסביר משהו על דם שהוא סימן, ועל טבע שמכיר את זמנו.

אני שומעת ממנו דברים נכונים ומציירת לעצמי שקית קטנה שבה אוספים מילים שאי אפשר להשתמש בהן. אני מחליטה לשמור את השקית.

יש רגע שבו הגוף הופך למסמך. שורה נמתחת, חתימה בלתי נראית, רווח של שתיקה. אחר כך שוב אוויר. אחר כך מים. אחר כך כבדות של סדין שמרגיש כמו אריח. אני אומרת לעצמי: ״זו נקודת ההיפוך״.

היא תכתוב: ״זה קרה, ועכשיו זה כתוב״.

בבוקר מזרימים אלינו שמש, מרק, בדיקה מהירה, חיוך.

״תקין״ — מילה שהיא כמו חותמת למי שעברה תרגיל כושר. אני שותה תה ולועסת את המילה בין השיניים. תקין. תקין. תקין.

היא תכתוב: בסוף היא נמסה.

חלמתי שיום לאחר מכן הופיע במסדרון אדם אחר—לא הרופא, לא האחות—אלא אחד ששייך למסדרון. מעיל כהה, כובע שמכסה כוונות. הוא מבקש ממני ללוות אותו למחסן התיקים. אני פותחת מדף ומוציאה כרך דק. בפנים טבלאות. מישהו צייר על דף אחד עיגול קטן בעיפרון.

הוא לוקח עיפרון ומוסיף קו קצר לצד העיגול.

״הכול במקום״, הוא אומר.

״איפה המקום הזה?״ אני שואלת.

״בין מה שמראים לבין מה שסומכים עליו שלא יישאל״, הוא עונה ומתהלך לו הלאה.

על השביל שליד האגם יש מסילת רכבת צרה שמביאה פחם ומוציאה שמועות. באחד הימים התעכבתי שם, הסתכלתי על קרון פתוח וראיתי ילדים. אני זוכרת יד שנוגעת לי במרפק ואומרת ״תמשיכי״. אני זוכרת איך היומן בכיס המעיל שלי הרגיש כבד פי שניים.

מאוחר יותר, כשחיפשו לנו על הגוף, מצאו את היומן שלי. מישהו פתח באמצע, קרא שורה אחת וסגר. אחר כך פתח במקום אחר—ושם הייתה שורה שדרשה שתי נשימות. כך נודע להם מה שלא היה אמור להיכתב: השם של האיש עם העיניים הקרות—דוקטור לפילוסופיה רודולף הרטמן. לא משום שכתבתי אותו בגאווה, אלא כי חשבתי שאם אכתוב את השם, הוא יחדל להיות רעש.

הוא, הרטמן, היה אחד מאלה שיודעים לעמוד ליד תכנית ולהיראות כאילו המציאו אותה. הם קראו לזה מדיניות ילודה. קראו לזה מורשת. הם קראו לזה כל מה שייאמר יפה ברדיו. הלילה העשירי לא היה ברדיו. הוא היה בין הרגליים שלי.

'מעיין החיים'. שם יפה לדבר שלא תמיד נשמע יפה כששומעים אותו מקרוב. כאן העדיפו מילים שנשטפות מהר. ילדים בעלי עיניים כחולות ושיער בהיר, תמונות שמודבקות על קירות בכיתוב ״עתיד״.

במסדרון האחורי נשאר שובל של סדינים וסיכת ראש שנשברה לא בצד הנכון.

אני כותבת: ״לא נחטפתי לשום מערה — נכנסתי דרך דלת שנפתחה בשבילי״.

היא אומרת: ״זה חשוב לדעת״.

אני מוסיפה: ״לפעמים, כשדלת נפתחת חלק מדי, לא מבחינים מתי היא נסגרת״.

האחות הביאה לי כוס חלב והניחה אותה על השידה כאילו זה טקס.

״תשתי״.

״למי זה שייך?״

״לכולם״, היא אמרה. ״זה הקסם של המקום — הכלליות״.

בחוץ נשמעה שריקה של רכבת. היא הלכה ונעשתה דקה עד שאבדה. סגרתי את היומן והחבאתי אותו בכיס הפנימי של המעיל.

עכשיו אני יורדת למסילה בחברת קתרינה. בחורה מוזרה. היא הפסנתרנית שלנו. אף פעם אי אפשר לדעת מה יש לה בראש. אני חושבת שהיא קצת פסיכית. האגם נראה כאילו מישהו מחק ממנו שורה אחת, והעיפרון עוד לח.

לאחר האירוע במסילת הרכבת, מצאו את יומנה של הלגה בו היא חושפת את זהותו של מי שהיה אמור להיות אבי ילדה, רודולף הרטמן, שהיה כוכב עולה בשמיה של 'לבנסבורן', ששמו, 'מעיין החיים', ניתן לו בידי הימלר, סגנו של היטלר, שטרח לשוות לדברים צליל ענוג וטהור, כאשר בפועל, היה זה מפעל לייצור ילדים אריים טהורי גזע, כמו גם כר נרחב לפורקן וסטיות מיניות.

ב – 1939 נשלחה הודעת סתר של הימלר אל כל אנשי ה – SS שדרשה מהם "להיות אבות" גם ״מחוץ לגבולות החוקיים והקונבנציות הבורגניות״. ממש כך. מילה במילה.

״Über die Grenzen vielleicht sonst notwendiger bürgerlicher Gesetze und Gewohnheiten hinaus"

גברים ארים טהורים הוזמנו לקיים יחסי מין עם נשים אריות טהורות, ללא שום קשר רומנטי. הרייך השלישי עודד אנשי SS להוליד ילדים גם מחוץ לנישואין, עם נשים "טובות-דם", כך לשון ההודעה, והבטיח טיפול לאם ולילוד דרך לבנסבורן.

הרטמן התאים להם כמו כפפה ליד. כמו קשת לכינור. כמו גלגל למריצה.

כל כך התאים עד שהקצו לו שם חדר פרטי משלו, נוסף על חדרו הרשמי במטה ליד – אומזידלרלאגר פרזנבּוייק שבאוסטריה, וחוץ מעליית גג כפרית בבית אימו. הוא זכה בחדר נוסף בדכאו, שם הוצב כקצין שילוחי רכבות המוות, לאחר שהצטיין באוקראינה.