הנס בלוק במרפאה בזקסנהאוזן פרק מספר 21
- Gidi Gilboa
- 27 באפר׳ 2025
- זמן קריאה 3 דקות
הנס בלוק במרפאה בזקסנהאוזן
פרק מספר 21
במרפאת האסירים היה קר. הנס בלוק נכנס כפוף, הפסים תלויים עליו. על החזה משולש ורוד ותפר גס של מספר. שפה סדוקה, עין מתנפחת. הוא ניסה לאחוז את הצלעות כאילו אינן שלו.
האיש שחיכה לו בפנים לבש גם הוא פסים, ועל מותנו סינר לבן מוכתם.
על החזה כוכב מצירוף של שני משולשים צהובים.
במקום תיק החזיק מגש פח עם גזה, בקבוקון יוד ומספריים קהים.
רופא יהודי אסיר.
״שב על הקצה״, אמר בקול רגוע.
הנס התיישב.
״אל תזיז את הראש״, הוסיף והרים בעדינות את הסנטר.
״סחרחורת ?"
״קצת״.
״אלרגיה ליוד ?"
״לא״.
טיפת היוד צרבה. הריח עלה לאיטו.
״זה מהאסירים״, אמר הרופא, לא כשאלה.
הנס הנהן. ״גם אתמול, באו מהצד״.
הרופא לא שאל. העביר גזה נקייה.
״נשום דרך האף״.
דלת נפתחה לסדק. ״שקט שם״, זרק הקאפו. הדלת נסגרה.
״ מה שמך״, אמר הנס, ״איך קוראים לך ?״
״דיטר הלמן״, ענה.
״אתה שומע צלצולים באוזניים ?"
״לא״.
״טוב. תן לי את הצלעות״.
הנס הזיז מעט את היד.
מגע ממשש בדק את הקצה החד.
״סדק, לא שבר״, קבע.
״כשיזרקו אותך למסלול, תספור ארבע נשימות על כל עשרה צעדים״.
הנס חייך עקום. ״אתה נשמע כמו מי שעשה את זה יותר מדי״.
״עשיתי מספיק״, אמר. ״לפני זה טיפול פנימי. יש לי יד יציבה״.
״אתה באמת רופא ?"
״הייתי״.
״איפה ?"
״ברלין. שכונה שקטה. שלט על הדלת. לא חשוב״.
עוד טיפת יוד. עוד קשר קטן.
״לחמת ?", שאל הנס פתאום.
״כן״.
״למען מי ?"
״למען הקיסר״, אמר הרופא בלי להרים עיניים. "חזית 1916. קיבלתי צלב ברזל קטן. הוא לא שווה כאן כלום״.
״המדליות שלי גם לא״, אמר הנס.
השתיקה שאחרי זה הייתה קלה יותר.
״משפחה ?" שאל הנס.
״הייתה״, אמר הרופא. ״אני לא יודע איפה הם״.
״מצטער״.
״תנשום״, אמר הרופא. ״אל תחזיק אוויר כשמניחים תחבושת״.
הנס הסתכל בו. ״אתה בטח יודע מי הייתי״.
״אני מזהה את הדרך שבה אתה עומד כשהכאב בא״, אמר הרופא. ״חצי צעד קדימה כדי שלא יראו ברכיים רועדות״.
״הייתי קצין SS. מחלקה באוקראינה״.
״פה אין מחלקות״, אמר דוקטור הלמן. ״פה יש דופק״.
הדלת נפתחה שוב. ״לסיים״, נהם הקאפו.
״עוד דקה״, אמר הרופא.
קשר, חתך חוט.
״אל תיגע בגרד. אם יגררו אותך, תבוא שוב״.
״תן לי סיבה״, אמר הנס.
״סיבה ?"
"דלת צדדית...בריונים ?"
״תקפיד על קצב נשימה״, אמר הרופא. ״וארוחה של מחר. גם אם זו רק כף״.
דוקטור הלמן אסף את המגש. הנס הרים את הכובע וקם.
״לך״, אמר הרופא. ״וארבע נשימות״.
״תגיד״, לחש הנס, ״יהודי… מה השם האמיתי שלך ?״
הרופא הסתכל בו רגע קצר. ״דויד הלפרין״, אמר.
בחוץ נשבה רוח קלה. הנס ספר עד עשר בדרך לדרגש, לא כי האמין במספרים, אלא כי הרופא אמר שזה טוב לצלעות.
חלק ב'
הקור של הבוקר נדבק לבגדים כמו כפור. בקצה החצר המנוף חרק במשמעת קבועה.
״קְלינקרוורק״ (מפעל ליצור בלוקים בעבודות כפייה) נשמע כמו מילה שמגרדים ממנה חול.
בהפסקת מים קצרה, הנס נשען בגבו על ערימת אריחים, שומר את הרגליים קרובות זו לזו כדי שלא יגנבו חום.
אסיר בסינר לבן מוכתם גרר עגלה. הרופא מהמרפאה. הפעם בלי נורה מעל. רק שמיים קשים.
״תן יד״, אמר בשקט, כאילו מבקש להסתכל על יבלת.
הנס הושיט. דיטר החזיק את כף היד לרגע, הופך אותה כלפי האור.
״תשמור על קצב״, אמר, ובתנועה אחת הטמין בין האצבעות קופסת פח קטנה של סרדינים שהלכה לעולמה.
״מה זה ?״ לחש הנס.
״בפנים יש גזה נקייה וסיכה״, אמר הרופא. ״אל תפתח פה״.
הקאפו עבר, סוקר את השורה. דיטר כבר עמד במקום אחר, בוחן את כף הרגל של אסיר אחר כאילו זו אותה משימה.
הנס תחב את הקופסה אל תוך הכיס הפנימי של המקטורן הכבד. המתכת הקרה נרגעה על הצלע.
״ארבע נשימות״, זרק דיטר בלי להסתכל.
״לעשרה צעדים״, החזיר הנס, וגם זה היה סוג של תודה.
הצופר שרק. כולם זזו. המנוף חזר לחרוק. הנס נשך את שפתיו וספר.
תגובות