הפתק החידתי של הנס בלוק פרק מספר 45
- Gidi Gilboa
- 9 במרץ 2025
- זמן קריאה 3 דקות
הפתק החידתי של הנס בלוק
פרק מספר 45
המרפאה התרוקנה. אף אחד לא התרגש מהומוסקסואל שנפח את נשמתו. מחר ימצאו לעצמם שעשוע אחר. צרחות השומרים הפכו עמומות. נשמעה ירייה והוא ידע שלא יחלוף זמן רב עד שגווייה נוספת תושלך אל מרפאתו.
שלווה מוזרה הזדחלה אל הרופא שהתבונן בגופתו הדוממת של הנס בלוק,
כאשר המייה חרישית החלה לפעפע ולהשמיע את קולה מחדרי בטנו שלו.
היא הופיעה כרטט איטי, מעין קו עדין של סדק שנפתח.
המשיכה כזמזום של מחט על תקליט שרוט.
והלמה כפעימת צל של כאב חרישי מתובל בזיכרון שמסרב ללכת.
כמו מיתר שנמתח בלי מוזיקה ומאיים לדרוס את כל שניצב בדרכו.
שאינו מבקש רשות למחוק ומוחק.
והראשון שנמחק היה 'דיטר הלמן'...וככל שההמייה הרבתה למחוק אותו... כך הלך ונוצר מחדש דויד הלפרין.
ההמייה מחקה גם את צלב הברזל שהוענק לו הודות לשרות מצוין עבור צבא הקיסר.
מחקה את משקופי ביתו שבכוונת מכוון תלה עליהם קישוטי כריסטמס כדי להוכיח שהם נקיים ממזוזה.
מחקה את הטבלת ילדיו לנצרות בקתדרלת סנט הדוויג.
מחקה את עובדת היותם לא נימולים.
מחקה את ה- בראטוורסט (Bratwurst) שהיא נקניקיית חזיר לבנה, שלמען האמת לא אהב, אך לטובת הרגשת הגרמניות שפעפעה בו, הגישה לאורחיו בלוויית חרדל חריף.
ולא הסתפק בזו, אלא טרח והגיש גם את ה- קאריוורסט (Currywurst): שהיא נקניקיית חזיר חתוכה טבולה ברוטב קארי וקטשופ.
ואיך אפשר בלי הנקניקייה השלישית, שעשויה מבשר חזיר מעורבב בבשר עגל ושמה בוקוורסט Bockwurs. עם יד על הלב... לא פעם תהה אם זה לא יותר מדי יהודי להגיש נקניקיית עגל.
וכך, תוך כדי שחש את מעבריה של אותה המייה בבטנו, הבחין בפיסת נייר מקומטת שבצבצה מתוך קרעי תחבושותיו של הנס, ונזכר בכל אותם פתקים שמטופלו הנאצי נהג להחביא בחריצי העץ של המרפאה. הפתקים ההם חזרו אליו כזמזום יתושים בלילה חם: קטנים, מטרידים, בלתי נעלמים.
הוא שלח אצבעות אל התחבושת הקרועה, משך בעדינות, והפתק השתחרר כמו קשקשת ישנה מן העור.
דף קטן, מצהיב, גזור עקום, מוכתם ביוד ובטיפת דם שחורה שכבר אין לה ריח.
כתוב בעיפרון רועד ובקווים מעוכים מן הלחץ של יד שהסתתרה מפני מבט.
הוא כיבה את הנורה התלויה והסיט את המנורה הקטנה אל השולחן, אור צהוב קירב את המילים אל פניו.
נשף קלות כדי להחיות אותיות שנמחצו.
קימט־יישר, יישר־קימט, עד שהשורות התבהרו.
שורה ראשונה: טגרנזה — על שפת האגם.
שורה שנייה: בית צהוב עם שער ברזל ורציף עץ.
שורה שלישית: אורסולה.
שורה רביעית: בית הילדים - לשאול על זה עם הפסים.
שורה חמישית: אם לא — הכומר ליד הקפלה הישנה.
שורה שישית: היא יודעת.
הוא קרא שוב מן הסוף להתחלה, כאילו יחלץ מתוכה משמעות אחרת אם יטפס לאחור.
“היא יודעת”.
הלחישה הקצרה מן החידה האחרונה, זו שהונחה בידו כמו מפתח, ננעלה עכשיו בתוך העיפרון הקהה.
הקווים לא נראו ככתיבה של אסיר להוט לברוח, אלא כשל מי שידע שאין לו זמן להסביר, ורק סימן אבנים בשולי דרך.
הוא נזכר לפתע במגירה התחתונה, בקצה המדף שבו העץ תמיד לח.
שם היה הנס דוחף פתקים.
שם נותרו לפעמים שיירים.
הוא שלח את היד אל החריץ, מצא אבק של גזה ישנה, ומאחוריה עוד פיסה דקה, כמעט שקופה.
עליה רק שלוש מילים מרוססות בזיעה: “הבית על המים”.
לא יותר.
הוא החזיר את המבט אל השולחן.
המת שתק.
האותיות דיברו.
דוד נטל מחט דקה מן הקופסה, שלף חוט חום מבית המרקחת המאולתר, תפר בשני תפרים את קצה הפתק אל בטנת השרוול הפנימי — מקום שהיד יודעת להגיע אליו גם בחושך, מקום ששום חיפוש חפוז לא ימשוך ממנו דף קטן.
אחר כך שינן בזיכרון: מדרגה אחר מדרגה: בית צהוב. טגרנזה. שער ברזל. רציף. אורסולה. בית ילדים. זה עם הפסים. כומר. היא יודעת.
הוא עצם עיניים לרגע, נותן למילים להיטמע באותו תא במוח שבו שמר מספרי אסירים, תאריכים, חיתוכים, שמות שנאמרו בלחש כדי שלא יישברו.
כשהרים אותן שוב, הן כבר היו חלק מן הדם.
בחוץ נקש מגף על מפתן.
הוא כיסה את המת בסדין גס, סגר מגירה, הקיש קלות באצבע על השרוול — סימן לעצמו שהמפתח נתפר למקומו. אחר כך רשם בפנקסו מילה אחת שמותר לרשום גם אם ייפלו עליו עיניים זרות: “אגם".
כששב אל השולחן, הביט פעם נוספת בפניו השמוטות של הנס, כאילו ביקש ממנו תיקון מאוחר.
לא היה.
רק הפתק.
רק הדרך.
ליד אגם עם שער ברזל בית צהוב ורציף עץ עם זה עם הפסים שאורסולה יודעת ואולי גם הכומר ליד הקפלה הישנה.
תגובות