הרטמן צופה באיש שהכניס את אימא שלו להיריון פרק מספר 42

‎

הרטמן צופה באיש שהכניס את אימא שלו להיריון

פרק מספר 42

הבוקר היה דק ושקוף. עננים נמוכים, כביש יבש, לוחות זמנים מדויקים. רודולף וקתרינה הגיעו לשער החיצון עם הזימון וההיתר המעודכן. השומר בדק תאריך ושעה, השווה מספר תיק, והחווה ביד לעבר השער הפנימי.

בביתן הבידוק הפקידו פרטים כנדרש. אין תיקים. אין חבילות. הזימון וההיתר נחתמו שוב בקול עמום של חותמת. סמל הורה להם לעמוד על הקו הצבוע, להצמיד עקבים, ולהמתין למלווה.

המסדרון הראשון היה ארוך וריק. זכוכית חלבית חצצה בין המבקרים לבין החצר. מעבר לזכוכית נראתה רחבה מרובעת שבה הושארו סימני גיר למסדר ספירה. לא נשמעו קריאות, רק רוח קצרה העבירה אבק לאורך הקיר.

בחדר המנהלה המתין להם איש קשר. הוא לא ביקש סיפורים. רק וידא זהויות, הקריא את תנאי הכניסה בפיקוח, והוסיף הערה קצרה ליד שמו של רודולף: ביקור מנהלי לאימות נתון. אחר כך הורה בלחש למלווה לקחת אותם לנתיב הצפייה המאושר.

הם צעדו אחריו לאורך מסדרון צדדי. בצד שמאל דלתות ממוספרות. בצד ימין חלונות צרים אל מרחבי שירות: מחסן פשתן, חדר כלים, מסדרון נוסף שחזר לעבר השער. המלווה עצר ליד זכוכית פנימית והרים שתי אצבעות. להישאר קרוב. לא לדבר. לא לסמן.

מעבר לזכוכית נפתחה מרפאה קטנה. שולחן עץ נמוך, כיור ברזל, עששית תלויה. ליד המיטה השנייה עמד אסיר רזה במעיל לבן דהוי. תנועותיו היו מאופקות ומדויקות. הוא הורה בתנועת יד קצרה להניח תחבושת, הצמיד אוזן לחזהו של פצוע, הרים מבט וחזר לבדוק דופק.

קתרינה נשמה פנימה והשאירה את האוויר בפנים. לא היו לה ספקות. זו הייתה לשון גוף של רופא. זו הייתה דרך דיבור בלי מילים של מי שמרגיל את הכאב לציית. היא נגעה קלות בקצה השרוול של רודולף. לא יותר.

רודולף לא הטה ראש. רק קירב חצי צעד את הכתף אל הזכוכית. האיש שבפנים רשם משהו קצר על פתק, העבירו אל עגלה קטנה, והורה לשכב. לא היה שם כלי מיותר. לא היה שם זמן מיותר. היה שם סדר של מרפאה שמתקיימת למרות הכול.

המלווה לחש. זהו. מספיק. הוא סימן בתנועה קצרה להתרחק מן הזכוכית. רודולף נסוג חצי צעד. קתרינה עוד הספיקה לראות את ידו של הרופא מונחת רגע על מצח של פצוע, כמו סופרת חום ואז עוזבת.

בחדר המנהלה הוחזרו להם המסמכים עם חותמת נוספת. אין מגע. אין מסירה. הנתון אומת. בביקור הבא, אם יישמר המסלול, תישקל בקשה לעיון בקובץ מנהלי. כך נאמר, יבש ופשוט.

ביציאה מן השער הפנימי השומר לא אמר דבר. הוא פתח את היד כמו מסיט אבק. הרחוב החזיר להם אוויר אחר. לא חם. פשוט קיים. קתרינה אמרה בלחישה, כמעט בלי להזיז שפתיים, "הוא רופא". רודולף הנהן פעם אחת ואחז את הזימון בכיס הקרוב אל הלב.

הם פנו ימינה, נתיב מדווח, צעד קבוע. מאחור נשארו זכוכית, כיור ברזל, ותנועת יד קצרה של אדם שמחזיק חיים במקום שלא אוהב אותם. מלפנים נשאר זימון אחד פתוח ושם פרטי שמתחיל לקבל צורה בעולם.