יומן ג'וזפין — לינץ אוסטריה, 1946 עם הרטמן בתפקיד אורח פרק מספר 36

יומן ג'וזפין — לינץ, 1946

פרק מספר 36

(מסמך שנמצא במזווה נטוש; נכתב בעיפרון, חלק מהדפים דהויים מרטיבות)

דף ראשון — [כתם דם גדול וחתימה מטושטשת]:

"אם מישהו אי פעם יקרא את המילים האלה, שידע שהן כתובות בידיים שחטאו, שחנקו, שהרביצו, שאחזו בקופיץ של כרוב שביקע וריסק ראשים של פעוטות... ושהחזיקו גם את בני, רטוב ומיילל, בפעם הראשונה".

שמי ג'וזפין. פעם הייתי נאצית והאמנתי שאני שייכת ל -"גזע העליון".

אני כותבת עם שברי עיפרון, על גב דפי מלאי מחסן שהחבאתי בשולי הקרון. אני כותבת בלילות, כשהנשים סביבי רדומות או מייללות חרש.

דף שני — השנים בבית לבנסבורן:

בעלי, הנס בלוק, לא היה יכול להוליד ילדים. הוא היה עקר. הוא גם לא נמשך לנשים.

כולם במחוז ידעו, אף אחד לא העז לומר מילה משום שהוא היה קצין SS.

כשנפתחה בפניי הדלת של בית לבנסבורן, ראיתי בזה הזדמנות: ללדת ילד "טהור", חזק, יפה — לא ילד של הנס בלוק. ילד שלי בחסות של המדינה.

אמרו שזה כבוד שאין כמוהו. האמנתי.

הקצין שאיתו עשיתי את זה היה רודולף הרטמן.

גבוה, קר, עיניים כחולות שחודרות.

הוא היה איש של פקודות ושליטה.

הייתה לו חולשה לאיזשהו פרח.

קצת מוזר אבל לא היה אכפת לי.

כשהביט בי לא ראיתי גבר — ראיתי מדינה מתגלמת בגוף אחד.

אמרו: "חייל לעתיד". אמרתי לעצמי: "אמא נאמנה".

דף שלישי — הסימון הסודי:

ואז ראיתי תינוקות נעלמים בלבנסבורן.

נעלמים בשקט, בלי עקבות, בלי קול.

כן, גם שם, בבית שמוליד ילדים לרייך, לא כולם שרדו.

מי שנולד חלש מדי או בעל מום — הוסר.

משהו נסדק בי. הבטתי בבטני וידעתי שאני חייבת להגן עליו.

מצאתי סרט אדום דק, כמעט בלתי נראה, ותפרתי אותו בחשאי בשולי שמיכת התינוק שהכנתי לו.

דף רביעי — הנפילה והמעצר:

בלילה אחד תפסו אותי כשניסיתי לסמן בירוק את עריסת התינוק שלי כדי שיגיע למשפחה ארית טהורה.

למחרת עמדתי מול ועדת משמעת. קולו של רודולף לא נשמע. הוא נעלם — אולי לחזית. נשארתי לבדי.

הפסק היה מהיר: "בגדת במדינה".

אני נשלחת לראוונסבריק.

דף חמישי — המחנה:

בראוונסבריק למדתי פחד אחר — פחד של מי שאין לה שם.

שם הייתי מספר. קור, בוץ, זיעה. נטיף של קיא. חור של גברים.

לא הייתי בן אדם.

בטח לא אישה.

עבדתי בפרך: סחבתי אבנים, ניקיתי מחראות בידיים חשופות.

ניסיתי לעזור לאחרות — שבריר תפוח, חצי לגימת מים.

חילוץ אסירות שנוסעות למות.

תמיד היו עלי עיניים.

יום אחד תפסו אותי.

לא בעבירה גדולה — נתתי חתיכת בד לאישה שדיממה.

זה הספיק.

קראו לי לשער. אמרו: "רכבת". מכאן — רחוק.

דף שישי — הרכבת:

קרונות משא, עץ ישן שחור. נדחסנו שבעים נשים בכל קרון.

בריח, חריץ צר לאוויר.

ימים על המסילה.

בתחילה ריח עיר חרוכה.

אחר כך חורבות.

עצירות קצרות — הדלתות לא נפתחו.

ברגנסבורג הרגשנו נהר מתחת למסילה, ראינו הבזקי מים דרך הסדקים.

עשו מיון: לקחו חולות ותשושות. לא ראיתי אותן שוב.

משם — יער אחרי יער, הרים שחורים ומפלים חבויים. זו כבר הייתה אוסטריה.

ליד פאסאו הרכבת האטה. המסילה התפתלה לאורך הדנובה. שמענו שריקות של מטוס.

בעלייה חדה הקטר כמעט עצר.

צעקות שומרים, יריות — ואז שקט.

כשהדלת נפתחה ראיתי שחלק מהשומרים ברחו.

נשים זינקו החוצה. היו שנפלו ושברו רגליים, היו שנורו.

אני חיפשתי דבר אחד: את שמיכת התינוק שלי, זו עם הסרט האדום.

אם היא קיימת — אולי גם הוא.

דף שביעי — מחסן ליד לינץ:

עכשיו אני כותבת במחסן ישן ליד לינץ.

אינני יודעת אם הרכבת עוד קיימת, אם היעד עוד פעיל.

אני רק יודעת שאני נושמת לרגע.

אני לא גיבורה. אני לא קדושה.

פעם הייתי מפלצת. אולי עוד אהיה כזו.

אבל עכשיו אני זו שמתחננת בפני מישהו, כל מישהו, להבין: עשיתי הכול כדי להציל את התינוק שלי.

אני יודעת שזה לא תירוץ. אומרים לי שאני משוגעת.

אם תמצאו את המחברת הזו — חפשו שמיכה עם סרט אדום. חפשו אותו.

דף שמיני — אחרי הבריחה:

שלושה ימים שאני הולכת. לפעמים בשביל, לפעמים בתוך היער.

אין אוכל. רק מים קרים מן הדנובה.

פגשתי איכר שהציע להחביא אותי באורווה שלו. הוא אמר שהוא לא קדוש.

דרש תשלום. דרש שאכניס לפה שלי את האיבר שלו. אמרתי לו 'בסדר' אבל בוא ליער.

הלכנו ליער ושם נגסתי ואכלתי את האיבר שלו. כל כך הייתי רעבה. השארתי אותו לזאבים.

עכשיו יש דם על היומן שלי.

בלילות אני מספרת סיפורים לילד שלי, כמו שהבטחתי כשעוד היה בבטני.

"אמא באה. תחזיק מעמד !"

היער שותק.

דף תשיעי — קולות של סוף:

הלילה הרעש חזק מתמיד: פיצוצים רחוקים, טנקים, צעקות בשפות.

אומרים שהאמריקאים באים מן המערב והרוסים מן המזרח.

אין לי בית. הנס נעלם או הוצא להורג.

רודולף — אינני יודעת אם חי.

ואני ? לא אשת איש. רק אימא של ילד אחד.

יש שמועות על רכבות פינוי עם נשים ותינוקות.

חלקן הלכו למחנות באוסטריה: אבנזה, מלק, מאוטהאוזן.

אם הוא חי והסרט עדיין בשמיכה — אולי הוא שם.

דף עשירי — לינץ:

הגעתי ללינץ. עיר חצי שרופה, חצי שלמה.

רחובות מלאים: אסירים משוחררים, חיילים אמריקאים, איכרים בעגלות.

בכיכר משאית של הצלב האדום. חילקו מרק דליל, מים, שמיכות.

קיבלתי שמיכה — לבנה, נקייה, בלי סרט.

שאלתי על מחנות. אמרו: יש רכבות ילדים שנעזבו בדרך.

חלק מהילדים נשלחו לשוויץ ולהולנד לטיפול.

אולי גם שלי אולי לא שלי.

דף אחד־עשר — מלק:

שמועות הובילו אותי למלק.

אמרו: מחנות, מנהרות בהר, עבודות כפייה.

גם תינוקות הובאו — לא בשביל לחיות.

הלכתי. אמריקאים בדקו מחסנים.

הריח היה בלתי נסבל — גופות, דלק, אדמה רטובה.

מצאתי ערימת שמיכות. חיפשתי בידיים רועדות. שום סרט אדום.

קצין אמריקאי אמר משהו באנגלית. לא הבנתי. הראיתי לו תנועה של "תינוק". הוא הניד בראשו לאט.

דף שנים־עשר — מאוטהאוזן:

אמרו לי לנסות את מאוטהאוזן. אמרו: שם ריכזו את מי ששרדו.

הלכתי ברגל יום שלם. בלילה ישנתי במרתפי כנסיות נטושות.

לפעמים חיילים נתנו לי לחם יבש.

כשהגעתי לשער, הזמן חזר לאחור.

כמו ראוונסבריק, רק גדול יותר.

בין ההריסות פגשתי נשים שהכרתי.

חלקן זיהו אותי. ירקו עליי. אחת הרימה אבן.

אנשי הצלב האדום הגנו עליי.

דף שלושה־עשר — השמיכה:

באוהל גדול היו ילדים. בוכים, שותקים, כמעט ללא חיים.

עברתי ביניהם, אחד אחד.

חיפשתי את הסימן. בכל שמיכה נגעתי עד שידי נשרפו.

ואז — סרט אדום. פינה קטנה מבצבצת מתחת לערימה.

הלב נעצר. הרמתי. זו הייתה השמיכה שלי, זו שתפרתי.

אבל הוא לא היה בה.

דף ארבעה־עשר — עדות:

אני יושבת על מדרגות אבן ליד שער מאוטהאוזן.

מחזיקה את השמיכה קרוב לחזה. ריח של אפר, לא של תינוק.

אינני יודעת אם הוא חי או מת.

אולי מישהו לקח אותו.

אולי הוא ילד אצל משפחה שלעולם לא תדע מי אימו.

אם יש צדק — הוא לא יידע אותי לעולם.

אבל אם מישהו ימצא אותו, אם יראה את הסימן — שיזכור: היו אימהות שסימנו בסתר, כדי שלא יימחקו.

אני, ג'וזפין, אינני מבקשת סליחה. אני רק משאירה עדות.