הנס בלוק מאתגר את דויד הלפרין פרק מספר 41
- Gidi Gilboa
- 17 במרץ 2025
- זמן קריאה 5 דקות
הנס בלוק מאתגר את דויד הלפרין
פרק מספר 41
לילה ירד על מחנה זקסנהאוזן. הרוח נשאה עימה ריח חריף של עשן, זיעה, שתן וייאוש.
דויד הלפרין עמד לסיים את סבב הבדיקות האחרון במרפאה המאולתרת. חדר צר עם מיטות עץ רעועות, כלי ניתוח עתיקים, וריח חיטוי שמזכיר יותר חומצה מאשר תרופה.
הוא כבר היה מותש עד לשד עצמותיו, אבל לא העז להירדם. שומרי ה־SS נטו להפתיע בביקורות ליליות, ואסיר שנתפס ישן בשעה הלא נכונה: נורה בראשו.
על אחת המיטות, כמעט מוסתר בצל, שכב הנס בלוק.
פניו היו חבולות, עין אחת נפוחה וסגורה, וגופו מכוסה חבורות כחולות סגולות.
המשולש הוורוד על בגד האסיר שלו היה קרוע, כאילו מישהו תלש אותו ממנו.
הלפרין ידע בדיוק מי: חבורה של פושעים פליליים שראו בהנס טרף קל. נחות אפילו מהם.
הלפרין ניגש אליו בשקט, בדק את הדופק, ויצק מעט מים על שפתיו הסדוקות.
הנס פקח את עינו היחידה שעדיין תפקדה.
צל של חיוך מריר עלה בזוויות פיו.
"אתה עדיין כאן ?" לחש בקול צרוד. "חשבתי שאחרי היום... אחרי מה שעשו לי... תניח לי למות".
הלפרין נדרך. הוא לא ענה מיד.
"אני רופא", אמר לבסוף. "גם כשזה לא נראה לך".
"ולא מפריע לך מה אנשיך חושבים על זה ?"
הלפרין קפא לרגע, ואז נשען מעט קרוב יותר.
"אני לא עיוור", אמר. "ולא טיפש".
"אתה היית איש SS..
"אתה חלק מהמכונה שרצחה את המשפחה שלי ואת בני עמי".
"אבל כן... אני מציל גם אותך".
"לא כי אתה ראוי, אלא כי אם לא אעשה את זה, אני לא אהיה ראוי לעצמי".
הנס צחק צחוק חנוק שהסתיים בשיעול מר.
"אז אתה עדיין חושב שאני לא שווה כלום", אמר חרש. "טוב... אולי אתה צודק". "אבל יש משהו שאני יודע". "משהו שאתה כרופא צריך לשמוע".
הלפרין הביט בו בחשדנות. הוא ראה הרבה אסירים שניסו לשחד אותו במילים יפות כדי לזכות בתרופות או בפיסת לחם.
"אם זה עוד תעלול שלך כדי להישאר במרפאה לילה נוסף", אמר בקרירות. "אל תטרח". "אני יכול להחזיר אותך החוצה אל מי שישמחו לקבל אותך שם".
הנס עצם את עיניו לרגע, כאילו אוסף כוח, ואז פקח אותם שוב.
הלפרין נשען מעט, רק כדי לשמוע טוב יותר את האוויר הדק שבין השיניים של הנס.
״אין לי עוד הרבה״, לחש ההוא. ״אז אעגל פינות״ — והוא חייך חיוך שלא היה בו עיגול.
שקט. רק טפטוף קטן מן הכיור החלוד.
ואז באו המילים, לא שורה, לא הודעה, אלא אבנים שנזרקות בזו אחר זו אל תוך מים שחורים:
״Haus (בית)… am Wasser (על המים)… Gelb (צהוב)… Tor (שער)… Steg (רציף)…״
והפסקה קצרה, כמו חיפוש אחר כיס שבו אפשר להחביא שקר.
״Ursula (אורסולה)… … אם לא — Pfarrer (כומר)… Alte Kapelle (הקפלה הישנה)… Sie weiß (היא יודעת).״
הלפרין לא רשם. הוא שמע. נתן למילים להתנחל בחדר. הן היו גרמניות פשוטות, כאלה שכל מי שאי־פעם גר ליד אגם יכול היה להגיד. ובכל זאת — הן התיישבו אצלו על מקום שלא ידע שיש לו.
הנס שלח יד חסרת משקל אל שולי הסדין, משך משהו מן התחבושת הקרועה — פיסת גזה כהה, כמעט שחורה. הוא טבל אצבע ביוד, ובלי להסתכל צייר על שורש כף היד של הלפרין קו שבור, ועוד שניים. לא אותיות. לא מספר. מסילת רכבת. אחר כך נקודה.
״לא תישאר״, לחש. ״לא אתה — לא אני״.
הוא עצם עיניים, פקח אותן שוב, שם בפיו של הלפרין מילה אחת בגרמנית שמזמן עברה לשפה אחרת: ״Wiegenlied (שיר ערש)״.
ואז הוא הדהד בחדר משהו שלא היה שיר, ובכל זאת הושר. לא לחן שלם; שבר של ניגון, שלושה תווים עייפים שידעו פעם לנחם. הלפרין שמע אותם, והלב עשה תנועה שיכולה הייתה להיות צחוק או בחילה. היה זה הלחן שבו היה נרדם מישהו. מישהו קטן. אבל בגרמניה של 43 לא הייתה בעלות על לחנים — כולם היו של כולם.
הנס גיחך בלי אוויר. ״אל תאמין לי לגמרי״, אמר. ״אלא אם כן…״ הוא חיפש מילה שלא היו לה שיניים. ״אלא אם כן תראה את המים״.
מחוץ לדלת עברו שני צעדים כבדים. הצריף השכן גנח בשיעול שדקר את הקירות. הלפרין הניח כוס אמייל על השולחן, המים רעדו בה ברטט עגול. הוא משך את הסדין עד לצווארו של הנס, לא מתוך חמלה — מתוך סדר.
״עוד משהו ?״ שאל, מבלי לשאול.
הנס הניד — לא. ואז כן.
״אם יגידו לך שאני משקר — תאמין להם״, לחש. ״ככה תגיע״.
הלפרין עמד. לא נגע. הזמן בחדר הספיק להזדקן. מחוץ לחלון הקטן נדלק פנס ושקע, כמו עין שמצמצה ולא החליטה אם להישאר פתוחה.
הנס לא מת. הוא ריחף במקום ההוא שדומים לו נוצרו כדי לבלבל רופאים. הלפרין התרחק חצי צעד, כדי לראות את כולו. הפנים היו עכשיו שלוות של מישהו שכבר לא מחויב להעמיד פנים. הוא שוב התקרב, לא לדופק — לצווארון. מתחת לשולי הבד, כמעט מבויש, נראה כפתור כחול עם עוגן קטן. כפתור כזה אפשר לקנות בכל שוק. כפתור כזה היה פעם על סוודר של ילד. גם זה כללי מדי בשביל משמעות. ובכל זאת — היד של הלפרין נעצרה באוויר, כאילו הכפתור ביקש ממנה רשות.
הנס זז. תנועה קטנה, מישהו בפנים הדליק נורה ונבהל מן האור. ״אם יבואו״, אמר בלי קול, ״תגיד שלא היה״.
הלפרין פסע אל הכיור. את שורש כף היד שלו שטף במים. היוד התעמעם, אבל הקווים לא נעלמו. הם נשארו כמו כביש ישן שמישהו שכח למחוק מהמפה.
הוא כיבה את הנורה התלויה. העביר את המנורה הקטנה אל השולחן. אור צהוב משח את העץ. את הקווים. את האצבע. בחוץ יצא משב רוח ונכנס שוב — כמו כלבים של שומרים שחזרו מרחרוח.
עם החושך חזרה אליו תנועה אחרת: של יד שמניחה פתקים בחריצים. הדלת נפתחה סדק; הקאפו הציץ, ספר את המיטות כמו מי שמונה כבשים לפני שינה. העיניים שלו גלשו על הנס, גלשו על הלפרין, נעצרו על שום דבר.
״עוד ?״ שאל.
״טיפול״, אמר הלפרין.
מילה ריקה עם רישיון לחיות.
לאחר מכן קם. התקרב אל ההוא שעל המיטה. ״אם שיקרת״, אמר בקול שהכיר רק לעצמו, ״עשית לי טובה״. "ואם לא — גם אז".
כשלקח צעד אל הדלת, שמע את עצמו הוגה שם אחד, לא בקשה, לא פקודה — סימן קריאה שלא כתב אף פעם ליד שמות: ״Ursula (אורסולה)״. האוויר בלע את ההברה האחרונה והשיב לו רק ליחה של קור.
בחוץ, מתחת לסף, נוצר קער של שלג שנרמס. שלוש טביעות עקב נקטעו באמצע. היה אפשר לפרש את זה כמשמרת שהתחלפה, או כאיש שוויתר באמצע על הליכה. בלילות האלה לא כדאי לפרש.
לפני שכיבה, האזין רגע. מישהו שרק בלחש קו מלודי קצר, שלושה תווים שבאו וחזרו כמו צעד קטן אל חדר סמוך. אולי זה היה רק בראש שלו. אולי לא. לא כל לילה זקוק לתשובה.
הוא כופף את הראש, כמנהג של מי שגדל פעם בבית שבו ידעו לומר תודה לפני שינה, ושם בתוכו משפט שלא היה תפילה ולא היה שבועה: ״אם לא — Pfarrer (כומר), Alte Kapelle (הקפלה הישנה)״. הוא לא ידע למי אמר את זה. אולי לעצמו. אולי למים.
בבוקר יגידו שמישהו מת בלילה. בבוקר יגידו גם שמישהו אחר נעלם מרשימת העבודה, וששני שמות נכתבו בעיפרון רך על קרש הדלת ונמחקו עם ציפורן. בבוקר יגידו עוד הרבה דברים. הלילה, לעומת זאת, לא אמר — רק רשם. על שורש כף היד, על גב השולחן, על כפתור כחול עם עוגן קטן, ועל מילה אחת שמתעקשת להישאר בלי כתובת.
כשהניח את כף ידו על המנורה, אמר בלחש: ״לא להאמין עד הסוף. לא להפסיק ללכת״. האור כבה, והחדר נשם סוף סוף כמו צריך — או שלא.
מכאן ואילך, כל צעד שלו יהיה מרדף אחרי איזשהו אגם רחוק: "אבל יש משהו שאני יודע" דויד שינן את מילותיו של הנס: "משהו שאתה כרופא צריך לשמוע".
תגובות