סודותיו של אגם טגרנזה פרק מספר 68

סודותיו של אגם טגרנזה

פרק מספר 68

הדרך ירדה בפיתולים קצרים אל שולי האגם. המים נפתחו לפניהם חלקים ובהירים, ההרים סגרו קשת כחולה מאחור. באוויר ריחף ריח של שרף אורנים ועצי אשוח. עשן ריחני עלה מגזם של עצי טיליה. סירה רחוקה חתכה פס מקציף. לרגע היה נדמה שכל מה שסופר להם — לא יכול היה להיכתב על המים האלה.

״יפה מדי בשביל מה שידענו״, אמרה קתרינה.

דויד התקרב אל המעקה, נשען, הביט ברוח הקלה שחלפה על פני המים. ״יופי לא מזכה אף אחד״, אמר.

אליזבת חיפשה בעיניים את קווי החוף. ״שם, מאחורי ההרדופים והקנים — יכול להיות הבית של הילדים״.

דויד לא ענה. הוא הזיז את מבטו לאורך הטיילת, אחר כך אל כיפת גג כהה על הגבעה. ״אם יש לנו קצה חוט, הוא מתחיל שם״, אמר. ״הקפלה. אבא אנדריאס״.

הם עברו ליד האכסניה הגדולה שעל קו המים, חלונותיה משקיפים אל הרציף. בפנים קולות של סכו״ם וחריקה רכה של כיסאות. על הדלפק שאלה קתרינה אם יש דרך קצרה אל הקפלה. האישה שמאחוריו הרימה עיניים, הצביעה החוצה ואמרה: ״שביל אבן שעולה בין שני ארזים. תראו דלת עץ קטנה״. הקול שלה היה נמוך מדי, כאילו חסך עוד מילה.

בדרך לשם חלפו על פני טירה בהירה מאחורי עצי מחט — בית לבנסבורן. הגינה נראתה מטופחת כתמיד. נדנדת העץ עמדת במקומה. שום דבר לא צעק. שום דבר לא נגע. רק אחות בצחור הובילה כביסה צחורה בעגלות צחורות.

״גרנו כאן, בבית ה-Lebensborn שעל החוף. אמר קתרינה. "אני מכירה את השביל ואת הריח אחרי הגשם".

״פה אורסולה מיינה את ה- ‘מתאימים’״, אמר רודולף והצביע. ״פה גם היו השמות מוחלפים".

״ומי שלא היו מתאימים ?״ תהתה אליזבת והחוותה בראשה לכיוון של החוף, ״ייתכן ששלחו אל הבית הצהוב אם יש כזה״.

"בוודאי שיש כזה", אמרה קתרינה. "הוא מופיע בפתק של הנס בלוק".

"זה יכול להיות גם קוד", אמרה אליזבת. "כל דבר כאן הוא לא מה שנדמה".

השביל לקפלה טיפס במתינות. האבן הייתה רטובה מעט. פעמון קטן נגע ברוח ואז שתק. על הדלת — בריח עץ קצר. רודולף הקיש פעם אחת. המתין. הקיש שוב. מבפנים עלה ריח ענבר ועשן עצים, כמו ספר עתיק ממדף קדמון.

הם לא נכנסו. זה לא היה הזמן הנכון. קודם שאלו. על המדרגות ישב נער במעיל עבודה, קשר שרוך נעל. קתרינה שאלה מתי הכומר מגיע. הנער משך כתף. ״לפעמים בבוקר״, אמר. ״לפעמים אחר הצהריים. שואל הרבה שאלות כשמגיעים אליו עם ילד״.

״איזה שאלות?״ שאל דויד.

הנער חשב רגע. "האב שואל איך קוראים לך בנייר ואיך קוראים לך באמת ?; מי נתן לך את הצעיף ?; ומי נעל אחריך את הדלת?"

דממה קצרה. קתרינה הודתה לו בראשה. הם ירדו מדרגה, שתיים. רודולף צפה שוב בכיוון האגם. ״נתחיל מסביב״, אמר. ״מי שמוכר לחם יודע מי עולה לגבעה. מי שמשכיר סירה שומע מי מביא ילדים למים״.

במאפייה שעל הדרך אל הרציף המתינו שתי כיכרות חמות על הרשת. האופה, ידיה מקומחות, כאילו צפתה את בואם, אמרה בלי להסתכל: ״אם אתם מחפשים את האב — תבואו כשאין תיירים. הוא מדבר נקי יותר כששקט״. היא עטפה להם פרוסות דקות בלי שביקשו. ״וכשאתם עוברים ליד המים — אל תעצרו מול הבית הצהוב. הוא לא אוהב מבטים״.

״מי לא אוהב מבטים?״ שאלה אליזבת.

האופה נענעה בראשה קצרות. ״הקירות״, אמרה. ״והדלת״.

"ימינה או שמאלה?" שאלה קתרינה.

"שמאלה", אמרה האופה והצביע בהסתר סינורה בכיוון ימין, כאילו יש מי שמקשיב לה אך אין מי שצופה בה.

הם יצאו עם פרוסות הלחם אל האוויר הקריר. על הרציף ילדה במעיל גדול ממידותיה ספרה צעדים והסתכלה מטה. קתרינה עצרה לידה והחזיקה את המעקה. ״את שוחה כאן?״ שאלה.

״בקיץ״, אמרה הילדה. ״בקפלה נותנים ספרים עם תמונות של ספינות למי שמצטיין״.

דויד הביט באליזבת. ״הוא שלנו״, אמר בשקט. ״קצה החוט שלנו״.

רודולף סימן לכיוון הגבעה. ״נחזור לכאן לקראת ערב״, אמר. ״נתייצב בדלת, נציג את עצמנו, ונשאל אותו על ילד אחד. תמיד מתחילים בילד אחד״.

קתרינה התחילה לומר משהו והתחרטה.

רודולף שם לב.

"ובדלת אחת", אמרה אליזבת כדי לחסום את המתח עוד לפני שהרים ראש.

הם עמדו דקה נוספת מול המים. היופי נשאר יפה. ההרים נשארו כחולים. שום דבר לא השתנה בחוץ. רק בפנים התקבע הסדר: קודם האב אנדריאס. אחר כך הבית של הילדים. ואז — אם יהיה מי שיספר להם — גם הדלת עם הידית מפליז. זאת שמסתובבת בקליק.