סלמאן אבו כארים מתפייט על גדת האגם פרק מספר 26

סלמאן אבו כארים מתפייט על גדת האגם

פרק מספר 26

הרוח באה מן המים ונכנסה דרך התריסים כאצבעות קרות.

בחדר של ״‎באכמאייר שעל האגם‎״, לאחר הביקור בלבנסבורן, הכול היה מסודר ונקי. סדין מתוח כמו צו, שמיכה מקופלת בקצה מיטה, כוס מים שהשאירו הפוכה על תחתית זכוכית. אפילו הצללים התנהגו יפה.

סלמאן שכב על הגב והקשיב לאגם. אדוות קטנות חבטו בעדינות באבנים, כמו כפיות בספלונים.

בנווה צדק הצליל הזה היה נעלם מיד בתוך קולות של חמור וגחלים, אבל כאן כל חבטה נשמעה עד הסוף, עד שהיית חייב להודות ששמעת.

ודווקא השקט הזה משך חוטים שהתחילו לפני שנים, בעיר של חול ומלח, אצל נערה גרמנייה עם אצבעות של פסנתרנית — אליזבת.

וממנה, הלאה, אל הרטמן. וכעת הידיעה: הדם שלו לא נקי כפי שהם מטיפים. חצי יהודי. דויד הלפרין. שם שריחו של קפה ומשב של ים.

״אמרתי לך״, חשב, מותח את המילים בין השיניים, כאילו יש להן טעם. אמרתי לו אז, לדויד, שהלב עוד יגרום לו לעזוב. והוא עזב.

ועכשיו הלב של כולם קשור בפקעת קטנה, חוט אחד לבן שנמשך מיפו עד האגם הזה. רק למשוך — והכול ייחשף. רק שמשיכה אחת לא נכונה, והחוט ייקרע בתוך היד.

מה עושים עם אמת כזו ?

להעמיד את הרטמן מול המראה. זו הייתה מחשבה שהדליקה אותו לרגע. לראות את הלסת המרובעת מתקשחת, את העיניים הכחולות מאבדות טיפה מן הקרח שלהן.

״תסתכל על עצמך״, יאמר לו. ״דמך לא מה שאתה חושב״.

אבל מילה בגרון של הרטמן הופכת בקלות לסכין.

בלי נייר ביד, זה לא יהיה גילוי — זו תהיה התאבדות.

חבל דק של היגיון משך אותו לאחור.

לא. בלי נייר, לא יוצאים מהחדר.

אפשר להפוך את הידע לכוח. לא מילה, אלא חליפה של חסד. מבקשים מעבר. מצילים מישהו. מחלצים מסעיף. לא בבת אחת, טיפין טיפין. להיכנס ולצאת כמו עשן. רק שעשן, כשהוא נתקע בחדר סגור, חוזר לבעלים וגורם לו להשתעל.

סחיטה משאירה סימנים. וכאן אין סמטאות להיעלם בתוכן. כאן יש מסדרונות שמבריקים כמו כנסייה, ואנשים שרגילים לטאטא עקבות.

אולי להזין בזה יריב אחר מבפנים. מגירה נכונה, שם נכון, מזכר שנושר כבדרך אגב. לעמוד מהצד ולראות איך הם אוכלים זה את זה. רק שלשם כך צריך לדעת מי בדיוק שונא את הרטמן, לא כקנאה של חדר אוכל, אלא שנאה של חרב.

שמות יש לו, פנים יש. אמון — אין. והריח של מלכודת מגיע עד כאן, כמו זפת מהנמל ביפו שזחלה עד לסנדל.

אפשר להגיע לאליזבת. היא הנייר שאינו נייר. קול של אישה שמניח אמת על השולחן. אבל גם היא חיה תחת מסך עבה של פחד, ובתוך המסך הזה כל מילה מתעוותת.

הוא ראה נשים כאלה — הן אומרות אמת ונשמעות כמו שמועה. ואם תישבר מולו, בגלל מבט אחד שהזכיר לה את הים, היא תמסור את עצמה ואותו ביחד. גם זו מלכודת, רק עדינה יותר.

ולפנות לדויד. הוא כמעט חייך. השנים גלגלו את שניהם כמו חביות יין ברציף: נוקשות מבחוץ, שבריריות מבפנים. אולי אצלו יש מכתב ישן, ברכה של חג, סוד של נערים. אבל מה ייצא מכך כאן, עכשיו, על האגם.

אנשים שנמצאים רחוק אינם מסייעים בקרוב. וגם דויד, כשמעמידים אותו מול לבו, נוטה להיאבד בתוכו. מי שסופר את הגלים לא מגיע אל הסירה.

יש גם את הכוהנים של האור — עיתון זר, כומר, קונסול. להפקיד בידם חבילה קטנה, לתת לאמת לשוט בעצמה. אבל אמת בלי משקל נשטפת החוצה. כדי שהחבילה תצלול ותישאר, צריך אבן בתוכה. חתימה. חותמת. מספר. אחרת הצנזורה מרימה אותה בשתי אצבעות זרות וזורקת חזרה למים.

לשתוק. לפעמים השתיקה היא לא בריחה, אלא דרך לעמוד במקום הנכון כשהזמן יעבור שם. למצוא את האבן. הוא חשב על רישום ישן של לידה, על יד שכתבה ״אליזבת״ בפינה של דף, על תאריך, על אותיות שהדיו בהן כבר נטמע בעץ.

אולי בקהילה הטמפלרית נשמר ארגז של תעודות. אולי בבית חולים ישן, אולי במשרד של כומר שחיבב סדר. הנייר הזה קיים בעולם כמו דג גדול שממשיך לשחות גם כשאף אחד לא מסתכל. צריך רק לדעת באיזה מים.

הוא קם. הרצפה הייתה קרירה. עבר שלוש פסיעות אל החלון. הווילון התנדנד כמו סירת משוטים קשורה.

מעבר לטיילת הצרה, המים היו שלושים מטר ממנו, לא יותר. זה מצא חן בעיניו — מרחק שאפשר לזרוק בו אבן, לשמוע אותה פוגעת, אחת, שתיים, שלוש. הוא האמין בצלילים שאפשר לספור.

הוא יצא אל המרפסת. ריח דשא רטוב, שריקות רכות של לילה. הוא הניח את המרפקים על המעקה והחזיק את עצמו שלא יצית את הלילה בנרגילה. הימים האלה לא סובלים סמלים מזרחיים. מספיק שהוא כאן. ״סלמאן״, לחש לעצמו בלעג קטן. ״תפסיק להיות משורר. אתה צריך נייר״.

המחשבות הסתדרו כמו שורה קצרה של אבנים על שפת מים. הוא יעצור את הדם שלו מכדי שלא ידבר מהר מדי. הוא יחפש קודם. לא ברעש. לא בשוק. בשקט של ארכיון.

בבוקר יתחיל ממקום שלא אוהבים בו אנשים כמוהו, כי שם שומרים על ניירות נקיים. הוא ילך כמו מתקן מנורות שמגיע לבדוק בורג. אף אחד לא שם לב למי שמגיע עם מברג ביד.

ובכל זאת, לקצה המחשבה עדיין נדבק הפיתוי. לראות את הרטמן שומע. לראות את הקרח מתפצח, לנשום את הרגע שבו המנגנון היפה שלהם חורק, כמו עגלת חציר שמעמיסים עליה יותר מדי. הוא ניער את הראש. זו שמחה של ילד. ילדים רצים אל הגלים ונופלים. גבר מחכה לסירה הנכונה.

הוא חזר למיטה, לאט. הכניס רגל אחת ואז את השנייה, כאילו מנסה לא להעיר את הלילה. על השידה לידו שכב פנקס קטן. הוא פתח אותו, כתב שורה אחת, קו דק של תזכורת — ״נייר קודם, דיבור אחר כך״. סגר. הניח. כיבה את המנורה.

האגם המשיך לנשום. שקט מדי. יפה מדי. והוא, בן השוק והזפת, נתן לשקט להכות בו עד שמצא קצב. כמו דרבוקה שמתאימה את עצמה לקהל החדש. מחר יתחיל. היום רק יזכור שבעולם הזה אמת בלי נייר היא עשן. הוא כבר למד מה עשן עושה לחדרים סגורים.

ואז עלתה המחשבה שאסור היה לומר בקול: לא רק להכות את הרטמן בנייר, אלא להסגיר אותו למנגנון שלו עצמו. לא להילחם בחומה מבחוץ, אלא לסמן סדק ולתת להם להכניס לשם טריז.

״הסגרה״ אינה כנופיה ברחוב, אינה שוטר צורח; זו מעטפה שמגיעה לשולחן הנכון, עם שלושה פריטים קרים, ובלי שם שולח. הרייך אוהב טפסים. טפסים אוכלים בני אדם בשקט.

מה יוצא לי מזה, ומה יוצא למופתי. הוא גלגל את זה בלשון, כמו גרגר קפה לא קלוי. אם הרטמן נופל — מישהו אחר יעלה במקומו, אבל לרגע קצר יש חוב. בברלין אוהבים מתנות שמוכיחות נאמנות לרעיון של ״טוהר״.

מי שנותן להם לגלות טומאה בתוכם, מקבל כניסה לחדר הבא.

מהמופתי ייגבה מחיר קטן פחות של בקשות גדולות: דרכון שייפתח, רישיון מעבר, אוזן בשידורי הרדיו, מעטפה עם דפים וכסף. ואולי גם הבטחה אחת שאינה כתובה — להניח לו לעבוד כאן בלי שיישאלו שאלות. לפעמים החופש לנשום הוא התמורה היקרה מכולן.

והוא עצמו, סלמאן, מה לו. תועלת אפשר למדוד בשני מטבעות: הישרדות ומקח. הישרדות היא לישון לילה נוסף בלי שמישהו דופק על הדלת. מקח — זה להיות האיש שמביא בשורה שמסדרת את פני השולחן. מי שמביא נייר טוב, נחשב לרגע חשוב. החשיבות הזו קונה זמן, והזמן קונה בריאות.

אבל איך לא להיחנק מזה. הוא דמיין לרגע את הפנים של הרטמן כשהשולחן מתהפך. לא מתוך שמחה של ילד, אלא כבדיקה של כלי. אם הרטמן מפסיק להיות האבן הגדולה שמונחת על צווארי אחרים — ייתכן שאנשים ניצלים בשוליים.

ייתכן שתינוקות מפסיקים להיספר במספרים. ייתכן. והוא שמע את עצמו עונה בקול פנימי יבש: ייתכן, אבל אל תבנה על זה. אל תספר לעצמך מעשיות. זה לא צדק, זה שימוש. תכתוב את זה במחברת כדי שתזכור.

לא ללכת לגסטפו כמי שמביא רכילות. לא להרוג זבוב עם פטיש. יש מקום אחד שבו פקיד יושב ומודד דם במילימטרים, מקום שמדבר ‏ביורוקרטית‏ על ״ייחוס״ ועל ״תיקים״, ושם, מילה כמו ״אליזבת״, בחדר הנכון, עושה יותר מרעם ברחוב.

משרד הגזע שלהם יאהב עץ משפחה יותר מצעקה. ואם מעטפה תיפול אצל קצין משועמם ב-SS‎‏‏‎ — היא תמצא את דרכה למטה כמו מים. ההרגל של נייר לנזול אל הכיור הנכון הוא חוק טבע שם.

והמעטפה עצמה. שלושה פריטים, לא פחות ולא יותר. רישום לידה מן הקהילה, אפילו העתק מרופט עם חותמת — זה כובד.

מכתב ישן של אליזבת, משפט אחד דיו שמתקבע בעץ. והצל של דויד הלפרין, אפילו אם הוא רק שם שנכתב בצד, בצירוף תאריך מ – 1910. אין צורך במקהלה של ראיות; מנגינה אחת טהורה מספיקה כשהאוזניים מחונכות לשמוע. אם יחסר אחד משלושת אלה — אין מעטפה. זה כלל.

מה מפסידים. הוא סימן לעצמו גם את התשובה הזו. אם הרטמן ייפול, יעלה אחר שיכיר את הנייר הטוב ויחשוד בכל אחד עם עט. כל מי שנגע במעטפה אפשרית ייחקר. אם מישהו יזהה את כתב ידו — זה לא ייגמר בשיחה.

וגם אם לא יזהו, ייתכן שהפיצוץ ישאיר רק צלקת של פחד, בלי שום מטבע לשלם. על זה אין לו שליטה. הוא קיבל מזמן שהעולם אינו צדק, הוא מו״מ.

ומה עם המופתי ? הוא יוכל לומר שקיים הבטחה ישנה — להיות מי שמביא לברלין ערך, לא רק בקשות. זה ייתן לו מדרגה נוספת במדרגות השיש, עוד חצי דקה בחדר עם האיש הבא בתור.

בחצי דקה אפשר לבקש שחרור של שם אחד מרשימה. לפעמים זה הכול. ובתמורה יידרשו ממנו גם דברים שאינם נוחים. הוא לא ישקר לעצמו. לכן צריך להיכנס עם נייר טוב ולצאת בלי חובות מיותרים. זהו חבל דק.

הוא סגר עיניים וראה את הדרך כאילו הייתה מפה פשוטה. בבוקר — כנסייה ישנה של טמפלרים, ארכיון קטן עם ריח של בוץ יבש, איש זקן שמדבר גרמנית איטית ומאמין בחותמות.

משם — עוד אבן למסלול, אולי רישום בבית חולים, אולי ספר תפילה עם הקדשה. לא הרבה. בדיוק מה שצריך. אחר כך מעטפה חומה, כתב יד לא שלו, ולשלוח דרך מישהו שלא יודע שהוא שליח. אם השליח לא יודע — לא יוכל להדליף גם אם יישבר. זהו כלל שני.

הוא שוב פתח את המחברת וכתב עוד שורה אחת, מתחת ל- ״נייר קודם, דיבור אחר כך״. כתב: ״אם תהיה הסגרה — תהיה דרך נייר, לא דרך פה. אם תהיה תמורה — תהיה שקטה. אם יהיה חוב — להמירו בחיים של מישהו״.

הרוח התחלפה. המים לחשו משהו אחר, פחות יפה. אולי כך נשמע מצפון כשהוא לובש מעיל. הוא לא ביקש סליחה מאיש. רק סובב את הסדין והניח את הגוף שלו היטב, שלא יזוז יותר ממה שצריך. מחר, כשייכנס לאור, יעמיד פנים שהוא איש של ברגים ומנורות. מי שנכנס לתקן נורה, איש אינו שואל אותו על חשמל.