ספר יצירה פרק ה' משנה י' שער ג' 64

פרק ה' משנה י' (בבא ג') – ניתוח הדברים (אנליזה)

להלן השתלשלות התהליך:

האות הפשוטה ק' מומלכת בשחוק ומוכתרת בכתר.

לאחר מכן האות ק' + השחוק + הכתר מעצבים יחד:

·      מזל אסטרולוגי: דגים במרחב.

·      חודש עברי: אדר בזמן.

·      איבר פיזי: טחול בנפש זכר ונקבה.

הערה: אין קשר אסטרולוגי בין מזל דגים ובין הטחול, אלא בינו ובין כפות הרגליים.

המשנה הנוכחת חותמת שורה של 22 הכְתרוֹת בהן נאמר "וקשר לו כתר". לכאורה עסקינן בקשירת 22 כתרים לראשי אותיות, כפי שהוסבר בפרק ג' משנה ז' בבא א', אלא שהדברים בספר יצירה לעולם אינם כה פשוטים כפי שנדמה ממבט ראשון, ותמיד כדאי להעניק להם מבט נוסף ברוח מצוותו של המחבר "בחון בהם וחקור מהם".

אשר על כן נבחן ונחקור את המילה "כתר" בשיטת א"ת ב"ש, ונמיר אותה במילה 'גאל', לפי כ' מוחלפת ב - ל'. ת' מוחלפת ב- א'. ר' מוחלפת ב - ג'.

הווה אומר: גֹאֵל.

אמור מעתה: וקשר לו גֹאֵל 22 פעמים.

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ

ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל

גם צירוף שתי המילים (גאל וכתר) יחד עולה בקנה אחד עם הגותו של המחבר, אשר הגיוני להניח כי ראה לנגד עיניו את הצמד כֶּתֶר גֹאֵל או גֹאֵל ה - כֶּתֶר.

נוסף על היותה חותמת 22 הכְתרוֹת, המשנה הנוכחת חותמת גם את פרק ה', ובמפתיע נוספה לה סיומת (לכאורה לא קשורה) המתארת תהליך אדריכלי של הקמת מבנה אוֹבָלִי דמוי חומה ערוך למלחמה. בתהליך אדריכלי זה נוטלים חלק כל התכנים (אותיות, מזלות, חודשים ואברי גוף) שהופיעו עד הנה החל ממשנה ז' בבא א'.

עשאן

עיצב אותן = עיצב את 12 האותיות הפשוטות, יחד עם 12 המזלות, בתוספת 12 החודשים ובצירוף 12 אברי הגוף.

עריבה

היא גיגית שהיא כְּלִי שאנו מכנים בשפה עממית 'פַּיְלָה'. ראה מסכת פסחים – פרק ג' – משנה ב': "בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער".

עשאן כמין עריבה

ביטוי זה ברוח ספר יצירה, בא להורות על תבנית אובלית בצורת גיגית (עריבה) אשר שימשה דגם על-פיו חוברו יחד האותיות, המזלות, החודשים ואברי הגוף.

סידרן כמין חומה

לאחר יצירת תצורת הגיגית האובלית כאמור לעיל, נערמו אלה על אלה: האותיות, המזלות, החודשים והאברים ויצרו מתחם מוקף חומה.

ערכן כמין מלחמה

החומה שנוצרה עברה תהליך של הכנות למלחמה שהצריך פעירת חרכי ירי, חציבת תעלות גישור, חפירת מתחמי הגנה, מלכודות, ביצורים וכיוצא באלה.

המילים עשאן כמין עריבה, סידרן כמין חומה, ערכן כמין מלחמה - מתארות משטח אוֹבָלִי מוגן בחומה וערוך לקרב. 

כל מי שראה אי פעם איור של ירושלים בחומותיה, לא יתקשה לחבר בינו ובין הדימויים שבספר יצירה: האגן הקדוש של ימינו. 

ירושלים במפת מידבא מאת תמר הירדני - שימוש חופשי https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=909252

חומות ירושלים חרבו עם חורבן בית שני ונבנו מחדש על – ידי אליה אודוקיה (המאה ה – 5 לספירה) אשתו של קיסר ביזנטיון תאודוסיוס השני - שהתרשמה עמוקות מן הפסוק: "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם" (תהילים נ"א), והורתה על בניית חומה שהקיפה את עיר דוד, הר ציון ואת כל מרחב העיר העתיקה של ימינו, כפי שעולה ממפת מידבא.

החל ממשנה ז' ועד הנה מתוארים 48 שילובים בין ארבעה תריסרים שונים שהם 12 אותיות, 12 מזלות, 12 חודשים ו – 12 אברי גוף.

וכפי שכבר נאמר שם (במשנה ז'), מאליה עולה שאלה התוהה מדוע לא בחר בתריסר הצפוי ביותר לבחירה שהוא שנים-עשר שבטי ישראל שאותיותיהם חקוקות על שתים-עשרה אבני החושן ?

מדוע לא בחר באותם שנים-עשר שבטים המופיעים בספרים בראשית, שמות, במדבר ודברים כדלהלן:

·      סדר הלידות – החל מ- בראשית כ"ט

·      רשימת בני יעקב – בראשית ל"ה

·      היורדים למצרים – בראשית מ"ו

·      ברכת יעקב לבניו – בראשית מ"ט

·      הבאים מצרימה – שמות א'

·      נשיאי המטות במפקד – במדבר א'

·      מפקד א' – במדבר א'

·      סדר השבטים במחנות – במדבר ב'

·      הקרבת קרבנות הנשיאים – במדבר ז'

·      סדר המסעות – במדבר י'

·      פרשת המרגלים – במדבר י"ג

·      מפקד ב' – במדבר כ"ו

·      נשיאי המטות להתנחלות – במדבר ל"ד

·      סדרי העמידה על הרי גריזים ועיבל – דברים כ"ז

·      ברכת משה – דברים ל"ג

מדוע לא בחר באותם שנים-עשר שבטים אשר לכבודם הטביע יהושע בירדן שתים-עשרה אבנים תחת טביעות רגלי הכוהנים נושאי ארון הברית.

מדוע לא בחר באותם שנים-עשר שבטים אשר לכבודם נטל יהושע מן הירדן שתים-עשרה אבנים והקים בהן גל-עד בַּגִּלְגָּל. 

ומתברר בזוהר (זוהר שמות כ"ד ע"ב).כי אותם שנים עשר שבטים, מיוצגים על-ידי שתים עשרה אבנים, שהן תולדה של ארבעה נהרות, שהם תולדה של יסוד האדמה הנפקד אף הוא מספר יצירה.

ולא זו בלבד אלא אף זו הרואה באותן שתים עשרה אבנים, את שניים עשר נשיאי ישראל (במדבר ז'), ואת שנים עשר פסלי הבקר שבבית המקדש תחת אגן הטהרה העשוי נחושת, כמו גם את שנים עשר הפרים לעולה על המזבח.

והכול הוא בבחינת רז טמיר ונשגב אשר כל מי שמפצחו עומד על צפונותיה של חוכמה עילאית שהיא עיקר הכול. כך בזוהר.

בתקופות מאוחרות בהרבה מאירועי בית-המקדש שבמקרא, הופיעה זיקה בין המספר 12 ובין המזלות, החודשים, אברי-הגוף והשבטים. ראה (לדוגמה) מדרש תדשא (המאה ה – 2 לספירה) פרק י': "- י"ב כנגד י"ב מזלות וכנגד י"ב חודשים. וי"ב מנהיגים בנפש ושבטים י"ב -".

כמו גם שמות רבה ט"ו: "אתה מוצא שנים עשר מזלות יש ברקיע. כשם שאין השמים יכולים לעמוד חוץ משנים עשר מזלות, כך אין העולם יכול לעמוד חוץ משנים עשר שבטים".

ומנסרת השאלה ומקשה על שום מה ולמה בחר להתעלם מנכסי צאן ברזל של האומה המונותאיסטית בתוכה נולד וצמח, והעדיף סממנים שאינם ממין הקודש ?

אלא שלא התעלם ובחר בשניים-עשר השבטים !

שניים-עשר השבטים מהדהדים לאורכן ולרוחבן של משניות פרק ה', אך קולם לא נשמע מכיוון שהוא מוצפן בחביון המילים ובמסתרי השורות !

גם לזה כיוון המחבר באמרו (פרק ב' משנה ו'): "יצר ממש מתהו ועשה את אינו ישנו" ! שהרי מה שישנו הוא בחזקת אינו, ואילו מה שאינו הוא בחזקת ישנו.

אותם שנים-עשר שבטי ישראל שמקומם נפקד (לכאורה) מספר יצירה, הם, בעצם, נוכחים בו דווקא בשל היעדרם ממנו.

האמנם ? ומהי נוכחותם בו ?

נוכחותם בו מושפעת, בין היתר, מספר 'צַוָואוֹת-השבטים' שהוא אחד מן הספרים המכונים 'חיצוניים', שנכתבו בידי יהודים בתקופת בית שני, אך לא נכנסו לתנ"ך בעת חתימתו, ונראה כי שימש השראה למחבר 'ספר יצירה' או – למצער – שניהם שאבו מאותה באר.

ספר 'צַוָואוֹת השבטים' עוסק בצוואותיהם של בני יעקב לבניהם שלהם, ולדעת החוקרים נכתב באחת משתי המאות שקדמו לספירה, או בראשונה שלאחריה.

הספר אוגד 12 צוואות של שנים-עשר ראשי השבטים העבריים על פי סדר אימהותיהם: לאה, בלהה, זלפה ורחל.

ספר צַוָואוֹת השבטים פותח בצוואת ראובן ולאחר פרק א' כתוב בו כך:

א: ועתה שמעו אלי בניי את-אשר ראיתי על-דבר שבעה רוחות התהו באבלי.

ב: כי שבעה רוחות ניתנו נגד האדם והם ראש כל-מעשיי נערוּת.

ג: ושבעה רוחות אחרים ניתנו לו כאשר נוצר ובהם יהי כל-מעשה האדם.

ד: הראשון הוא רוח החיים אשר בו יוסד קיום האדם. השני הוא רוח הראיה אשר בו תוצר התאווה.

ה: השלישי הוא רוח השמיעה אשר איתו תבוא חכמה. הרביעי הוא רוח הריח ואיתו ניתנו הטעם ושאיפת האוויר והנשימה.

ו: החמישי הוא רוח הדיבור ואיתו תבוא תבונה.

ז: השישי הוא רוח הטעם ועל-ידו תהיה אכילת כל-מאכל ומשקה ועל-ידו יוצר הכוח כי במאכלים יסוד הכוח.

ח: הרוח השביעי הוא רוח ההולדה והמשגל ועל-ידו יבוא החטא בתאוות החשק.

ט: ועל-כן אחרון הוא במערכת הבריאה וראשון לנער, כי מלא הוא כסילות ואת הנער יוביל כעיוור אל-בור וכבהמה אל-שחת.

ובהמשך כתוב:

א: ואחרי כל-אלה עוד רוח שמיני רוח השינה אשר בו יהיה קיום התולדה ודמות המוות.

ב: ובכל-הרוחות האלה מתערבים רוחות תעתועים.

ג: לראש יכון רוח הזנות בטבעו ובחושיו. הרוח השני הוא רוח הבטן אשר לא תשבע. השלישי הוא רוח הריב בכבד ובמרה.

ד: הרביעי הוא רוח החנופה ואחיזת העיניים למען יישא חן בהיכנעו לפני איש.

ה: החמישי הוא רוח גבוהה למען יתפאר ויתגאה. השישי הוא רוח השקר בשואה וקנאה לבדות אמרים ולהסתיר אמרים ממשפחה ומרעים.

ו: השביעי הוא רוח הרשע ואיתו גנבות וגזלות למען ימלא תאוות נפשו כי הרשע יתחבר בערמה עם-כל-הרוחות האלה

ז: ועם-כל-אלה יתחבר רוח השינה והוא רוח עוועים והזיה.

כל המתבונן בספר 'צַוָואוֹת השבטים', במקביל לחקירותיו ב – 'ספר יצירה', רואה מיד את הקשר בין השניים:

·      שיחה בספר יצירה היא רוח הדיבור בצוואת ראובן ב' ו'.

·      הרהור בספר יצירה הוא רוח התבונה והשכל בצוואת יהודה כ' ב'.

·      ראיה בספר יצירה היא רוח הראיה בצוואת ראובן. ב' ד'.

·      שמיעה בספר יצירה היא רוח השמיעה בצוואת ראובן ב' ה'.

·      מעשה בספר יצירה הוא כל מעשה בצוואת ראובן ב' ג'.

·      תשמיש בספר יצירה הוא רוח ההולדה והמשגל בצוואת ראובן ב' ח'.

·      ריח בספר יצירה הוא רוח הריח בצוואת ראובן ב' ה'.

·      שינה בספר יצירה היא רוח השינה בצוואת ראובן ג' א'.

·      רוגז בספר יצירה הוא רוח הריב בצוואת ראובן ג' ג', ורוח הכעס בצוואת דן ב' ד'.

·      לעיטה (זלילה) בספר יצירה היא רוח הבטן אשר לא תשבע בצוואת ראובן ג' ג'.

·      שחוק בספר יצירה הוא רוח הוללות בצוואת יהודה ט"ז א'.

·      הלוך (הליכה): ראה מדרש תמורה עמוד 581 כמו גם ילקוט הרועים עמוד כ"ה (מיוחס לתנאים ר' ישמעאל ור' עקיבא) ברא אש ומים. ברזל ועץ. אור וחושך. חום וקור. אכילה ורעבון. שתייה וצימאון. הילוך וחִגרות.

כשם שספר יצירה קושר בין אברי גוף ובין פעולות או חושים, כך ספר 'צַוָואוֹת השבטים' קושר בין אברי גוף ובין מה שהוא מכנה חושים, ואף בדומה למשנה הנוכחת, מחבר בין טחול ובין שחוק. ראה צַוָואוֹת השבטים – צוואת נפתלי ב' ח': כי כל פועל אלהים בסדר: חמשת החושים בראש, ואת הצוואר חיבר עם-הראש, וייתן עליו שיער ליופי ולתפארת. ולב להבין. בטן להפריש קיבה. קנה לבריאות. כבד לכעס. מרה למרירות. טחול לשחוק. כליות לעצה. ירכיים לכוח. צלעות למשכב. מותניים לעוז וכאלה. כך במקור.

הדעת נותנת כי פרשני 'ספר יצירה' לדורותיהם היו מודעים לזיקה שבינו ובין ספר 'צַוָואוֹת השבטים', אך נמנעו מלעסוק בו מכיוון שלא רצו לערבב מין בשאינו מינו ודי לחכימא ברמיזא.  

בעניין החיבורים בין רגשות ובין אברי גוף, ראה גם מדרש תדשא (המאה ה – 2 לספירה) פרק ט': "לכל הרגשה והרגשה נתן הקב"ה תורה מה לעשות ומה לא לעשות":

·      ללב לא תתורו. (מעשה = לא תעשה לך)

·      לעיניים אחרי עיניכם. (ראיה)

·      לאוזניים לא תישא שמע שווא. (שמיעה)

·      לפה לא תאכל כל תועבה. (לעיטה)

·      ללשון לא תישא את שם. לא תשבעו. לא תשקרו. לא תענה. (שיחה) 

·      לידיים אל תשת ידך עם רשע.

·      לערווה לא תנאף. לא תזנה. (תשמיש)

·      לרגליים לא תלכו אחרי אלהים אחרים. (הלוך)

ואם חיפשנו אישוש לכפילות שבספר יצירה על פי מקורותיו, הרי בהמשך כתוב:

·      ללב ושמתם את דברי אלה על לבבכם.

·      לעיניים פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך.

·      לאוזניים שמע ישראל.

·      ללשון ושיננתם.

·      לידיים פתוח תפתח את ידך.

·      לערווה פרו ורבו. ואמר קחו נשים והולידו בנים.

·      לרגליים בכל הדרך אשר ציווה וגו' תלכו.

ובדומה לאלה ראה גם תלמוד בבלי - ברכות ס"א א': "תנו רבנן: כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך, פה גומר, ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל, קנה מוציא קול".

וגם שם ס"א ב': "ריאה שואבת כל מיני משקין. כבד כועס, מרה זורקת בו טפה (טיפה) ומניחתו, טחול שוחק, קרקבן (קורקבן) טוחן, קיבה ישנה, אף נעור".

עתה יש לתהות לשם מה טרח המחבר ויצר שתים-עשרה משניות (משנה ז' בבא א' – משנה י' בבא ג') השוזרות אותיות עם פעולות המעצבות מזלות, חודשים ואברי גוף – אלא אם כן הצפין את שניים-עשר השבטים בחביוני אותיות, בנקיקי אצטגנינות, במסתרי מועדים ובנקבובי גופים.

ואם כך עשה – לשם מה עשה ?

התשובה – כרגיל בספר יצירה – מבליחה כאבחת חרב ומצביעה על מילה אחת בודדה והיא 'מלחמה' !

שהרי נבצר ממנו לכתוב 'הכתיר את ראובן בכתר', 'הכתיר את שמעון בכתר', 'הכתיר את לוי בכתר' [...] [...] [...] [...] [...] [...] [...] [...] 'הכתיר את נפתלי בכתר', והציבם בירושלים המבוצרת בחומה ערוכים למלחמה.

הדעת נותנת כי הכרזה מעין זו הייתה עולה לו בחרותו, שלא לומר בחייו, מכיוון שהיא קוראת למרד, בעיקר על רקע הסיפא של הפרק הקודם שאמר: "מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" !

ואותה משאת לב שאין הפה יכול לבטאה, ואין לאוזן היתר להאזין לה, היא 'מדינה' אשר זה עתה (במשנה הנוכחת) הצהירה על ריבונותה ועל נכונותה להילחם עליה.

ואותם שנים עשר מזלות הינם משל לשנים עשר השבטים אשר ירשו מהם את נשמותיהם ככתוב בתיקוני זוהר דף ל"ו עמוד א'

סידרן כמין חומה ערכן כמין מלחמה

אך האמנם כה פשוטים הדברים ?

האם ייתכן כי אותה משאלה שאין הפה יכול לבטאה, ואין לאוזן היתר להאזין לה, לא התנחלה בליבותיהם של כל שנים-עשר השבטים ?

האם ייתכן כי היו וישנם שבטים אשר משאת לב מעין זו היא לצנינים בעיניהם עד עצם היום הזה ?

האם יעלה על הדעת כי היו וישנם גולים מארצם אשר בניית החומה נחשבה ונחשבת לחילול הקודש על-פי אמונתם ?

האמנם בעל ספר יצירה הצפין את שנים-עשר השבטים בחביוני מילותיו, לא רק משום שחשש להיראות כמי שמורד במלכות, אלא גם ובעיקר מכיוון שפחד להיות מקולל ומוחרם בידי אחיו היהודים ?

ואם כך עשה – מדוע עשה ?

כאן יש לשוב אל שלוש מילים בספר יצירה הצופנות מהומה בת יותר מ- שלושת אלפי שנים שפילגה, מפלגת וככל הנראה תמשיך לפלג את העם היהודי.

שלוש מילים בספר יצירה שאינן עולות בקנה אחד (בלשון המעטה) עם שלוש מילים בגמרא המספרות על שלוש שְבוּעוֹת שסתמו את הגולל (ועודן סותמות) על שיבת-ציון מלאה ומכל מקום, היוו ומהוות אבן-נגף לגאולה שלמה וגורפת של כל שבטי ישראל.

שלוש מילים בגמרא שמקורן בתהום אידיאולוגית שנפערה בין שבט יהודה לבין שאר השבטים.

תהום שראשיתה בדור המדבר, המשכה במלכויות יהודה וישראל, העמקתה בימי אמוראי הגמרא וסופה מי ישורנו.

שלוש המילים שבספר יצירה לעומת שלוש המילים בגמרא הן:

'סידרן כמין חומה'

בספר יצירה

לעומת

'לא יעלו בחומה'

בגמרא

ועל כך רבה המהומה

על ראשית הקרע בין שבט יהודה לבין שאר השבטים

זרעי הפורענות נטמנו כבר באירועי שנים-עשר המרגלים שנשלחו על-ידי משה לתור את הארץ (במדבר י"ג – י"ד):

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם:

·      לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר. 

·      לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי. 

·      לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה. 

·      לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף. 

·      לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. 

·      לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא.

·      לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי. 

·      לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי. 

·      לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי .

·      לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל. 

·      לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי.

·      לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי".

ובהמשך:

·      "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב".

הלכו המרגלים ושבו ולהלן דבריהם:

·      להלן דבריו של כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה משבט יהודה בשובו מלתור את ארץ כנען:" עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

·      להלן דברי שאר המרגלים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".

כיצד הגיב העם לדברי המרגלים ?

·      "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ.וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".

העונש האלוהי לשבטי ישראל לא איחר לבוא:

·      "כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ".

והגמול האלוהי לשבט יהודה הוא:

·      "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה".

גודל התהום שבין יהודה (כמשל) לישראל (כמשל אף היא), הינו כגודל הפער שבין "עָלֹה נַעֲלֶה" לבין "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת".

והנה מתברר כי גם בחלוף יותר מאלף שנים מפרשת המרגלים (שאלו הן שנים בהן קמו וחרבו שני בתי המקדש והעם גלה מארצו) נותרה המחלוקת בעינה והפעם בניצוחם של האמוראים כותבי הגמרא, אשר מצאו בספר 'שיר השירים' פסיקה (כך לדעתם) התומכת בהנצחת הגלות וממילא ב – "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת".

ולא זו בלבד שמדובר בפסיקת תמיכה בגלות, אלא אף בשבועה שכל המפר אותה מסתכן במסירת בשרו לטרף ולמשיסה כאילו היה צבי או איילה ניצודים בשדה.

יתר על כן, לא שבועה אחת אלא שלוש שְבוּעוֹת ! והמהדרין אומרים ארבע ואף שש שְבוּעוֹת שבכולן מופיעה המילה 'חומה' !

והכול נסמך ונשען על פסוק מספר 'שיר השירים' שזו לשונו: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". שיר השירים ב' ז'

מפסוק זה הפיקו האמוראים את הנמשלים כדלקמן:

·      בורא עולם משביע את בני ישראל לבל יעלו מן הגלות.

·      בנות ירושלים המושבעות משולות לעם ישראל הגולה מאדמתו.

·      הצבאים והאיילות הם משל לעונשי הטרף והמשיסה שיוטלו על מפרי השבועה שיעזו לשבור את הגלות ולשוב אל מולדתם.

הביטוי "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" החותם את השבועה מכוון אל: 'עד שיגיע המועד הנכון'.

אמור מעתה: בורא עולם משביע את עם ישראל לבל יהין לעלות אל ארץ ישראל עד אשר יגיע המועד הנכון.

ייתכן כי ההשראה לפרשנות האמוראים הייתה פרק נ"א בתהילים בו כתוב: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם. אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים.

ההנחה דלעיל מבוססת על העובדה לפיה המילה 'תַּחְפֹּץ' מופיעה בתנ"ך בשני ספרים בלבד:

·      בשיר השירים פרקים ב', ג', ח' בהם המילה 'תַּחְפֹּץ' מופיעה בכוונת 'עד אשר תבשיל', כמו גם 'עד אשר יגיע המועד הנכון'.

·      בתהילים פרק נ"א בו המילה 'תַּחְפֹּץ' מופיעה לצד צמד המילים 'חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם' הקיים בצורתו זו בפרק זה לבדו. כאן 'תַּחְפֹּץ' נמצאת כמילה נרדפת למילה 'תרצה'.  

גם משמעות הדברים בתהילים תומכת בהנחה לפיה פרק זה היה המעיין ממנו שאבו אמוראי הדורות השני והשלישי את משנתם האוסרת על סיום הגלות ותקומת הארץ.

ומכיוון שהפסוק הפותח במילים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם", ומסיים במילים "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ", מופיע בצורתו זו (או כמעט זהה לזו) שלוש פעמים ב – 'שיר השירים', הרי עסקינן בשלוש שְבוּעוֹת שהאמורא יוסי בר חנינא תלה בפסוקים הללו, וראה בהם הוכחה לסירובו של בורא עולם להתיר לבני ישראל לשוב אל ארצם ולשקם את בית המקדש אשר המונח 'חומה' סימל ואף ייצג אותו.

וזו לשונו של האמורא יוסי בר חנינא: שלש שְבוּעוֹת הללו למה ?:

·      אחת שלא יעלו ישראל בחומה.

·      ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם.

·      ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי (מדי).

בבלי מסכת כתובות קי"א.

רבי חלבו מונה ארבע שְבוּעוֹת:

·      שלא ימרדו על המלכיות.

·      ושלא ידחקו על הקץ.

·      ושלא יגלו מסטירין שלהם לעובדי כוכבים ומזלות.

·      ושלא יעלו חומה מן הגולה.

שיר השירים רבה ב' ז' שבהגדרתו הוא מדרש אגדה

רבי לוי מוסיף שלוש שְבוּעוֹת על אלו של ר' יוסי בר חנינא (יחד שש):

·      שלא יגלו את הקץ.

·      ושלא ירחקו את הקץ.

·      ושלא יגלו הסוד לאומות העולם.

בבלי מסכת כתובות קי"א.

ומה צפוי למי שמפרים את השְבוּעוֹת ?

·      אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימים את השבועה – מוטב, ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות (צבאים) וכאיילות השדה.

בבלי מסכת כתובות קי"א.

כך הפכו מילות אגדה לדברי אלוהים חיים

אלא אם כן יש מי שמעלה בדעתו כי בורא עולם הסתייע בשלמה המלך כפייטן שהשביע את ניני ניניו, השבעות שכוונתן נחשפה בפני האמוראים ר' יוסי בר חנינא ור' אלעזר, כאלף ושלוש מאות שנים לאחר שנכתבו בספר שאך כפסע היה בינו ובין נידויו אל הספרים החיצוניים.

כך גם אם יש מי שמאמין כי בורא עולם נגלה לאמוראים חלבו, לוי ואלעזר ואף לנוספים עליהם, אשר תלו את דבריהם ביוצר אור ובורא חושך כאילו שוחחו עימו פנים אל פנים.

מי שמאמין בכל אלה, מאמין בהכרח כי המלך שלמה ניבא את חורבן מקדשו שלו בידי נבוכדנצר (בית ראשון), כמו גם את חורבן מקדשו של המלך הורדוס (בית שני) בידי טיטוס, ולא זו בלבד שצפה את החורבן ואת הגלויות, אלא אף אסר על הגולים לשוב אל מולדתם, תוך שהוא ממטיר קללות על מפרי האיסור שהם יוצאי חלציו.

על-פי אמונת המאמין דנן מתברר כי המלך שלמה הצפין את נבואותיו דלעיל בשיר השירים בפסוק: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".

גם אם נניח כי התגלות סודית מעין זו לאטה סתרי תורה על אוזני אחדים מן האמוראים, הרי זו הייתה אמורה ללאוט באופן בלעדי רק על אוזני מי שהיה "שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ". ישעיהו ג'

על כך ראה תלמוד בבלי מסכת חגיגה פרק ב' דף י"ג א': "אמר רבי אמי: אין מוסרים סתרי תורה אלא למי שיש בו חמישה דברים: שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ":

·      שר חמישים הוא מפקדם של חמישים חיילים.

·      נשוא פנים הוא תוארו של אדם נכבד.

·      יועץ הוא מי שעצותיו לא תסולאנה בפז.

·      חכם חרשים הוא אמן של עץ, ברזל ואבן, הגם שראוי לציין כי היו חרשים שהעמידו את כישוריהם לטובת תועבות של פסלים ומסיכות. 

את הרשימה חותם אותו 'נבון לחש' שהדעת נותנת כי הוא בא בקהלם של קוסם וְחֹבֵר חָבֶר, מכיוון שזו לשון הפסוק שקדם לזה שעסקינן בו, לאמור: "גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן".

ויחד שני הפסוקים מישעיהו פרק ג': "גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן. שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ".

שהרי על 'חובר חבר' אומר רש"י כי הוא מי "שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד". רש"י על ספר דברים י"ח. 

ו - 'נבון לחש' הוא מי שהתלמוד אומר על לחישותיו כי הן בחזקת ריפוי. ראה תלמוד ירושלמי - סדר מועד – מסכת שבת – פרק י"ד דף ע"ה: "לוחשין (לוחשים) לעין ולמעיים ולנחשים ולעקרבים ומעבירין (ומעבירים) על העין...".

עתה יש לשוב ולשאול האמנם ?

אלא מאי ? עסקינן בדברי אגדה אשר האמורא יוסי בר חנינא עסק בהם נוסף על עיסוקו בדברי הלכה ! 

יתר על כן, הוא עצמו היה אמורא ארצישראלי שלא טעם טעמה של גלות (אלא אם היו שני ר' יוסי בר חנינא)! כמוהו גם האמוראים רבי לוי ורבי אלעזר. האמורא רבי חלבו עלה מבבל אל ארץ ישראל.

החומה כמשל

יותר מכל אלה עולה כי 'החומה' כמשל הפכה למילת קוד שהיוותה סלע מחלוקת בין המתנגדים לעליה אל ארץ ישראל, לבין בת קול ענות חלושה מצד המצדדים בה.

החומה עצמה נמשלה לתשתית יציבה שניתן להקים עליה טירת כסף, לעומת דֶּלֶת מעץ שהרקב עלול להכחידה.

בעניין זה ראה שיר השירים פרק ח' פסוק ט': "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". נדון בזה בהמשך.

ראוי לציין כי פרק ח' דנן הינו בין שלושת הפרקים המכילים את נוסח השבועה: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ."

על חשיבות החומה בחיי היומיום של עם ישראל ניתן ללמוד – בין היתר – מפרק כ"ה שבספר ויקרא בו כתוב:

·      וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [קרי, לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.

הווה אומר: הרוכש בית בעיר מוקפת חומה, הבית יהיה שלו לצמיתות כעבור שנה מיום הרכישה, ובתנאי שלא נפדה קודם לכן על-ידי המוכר.

·      וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.

הווה אומר: בתי החצרים שאינם מוקפים חומה, נחשבים לשדות כפריים אשר דיני היובל חלים עליהם ועל כן חוזרים לבעליהם המקוריים ביובל.

עיר ללא חומה נחשבה לעיר פרוצה או פרוּזה (אֶרֶץ פְּרָזוֹת) וממילא נחותה. ראה את דברי התוכחה של הנביא יחזקאל כלפי גוג מארץ המגוג: "וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם". יחזקאל ל"ח י"א

החומה הופכת לחרב פיפיות אצל האמורא הרב זירא שהתגנב מבבל אל ארץ ישראל חרף התנגדות רבו הרב יהודה.

הרב זירא התיר לעצמו את העלייה כאשר פירש את הביטוי "שלא יעלו ישראל בחומה" כאוסר על עליית רבים אך לא על התגנבות יחידים. כמו כן היה ניתן להסיק מדבריו כי הוא אינו עולה אל 'החומה' אלא אל ארץ ישראל.

בעניין זה מסופר כי בבואו אל הארץ ננזף על-ידי רוכל בשוק שזיהה את מבטאו הבבלי ואמר לו: לך מכאן בבלי שאבותיו החריבו את בית המקדש !

תהה רב זירא ושאל: האין אבותיי שלי כאבותיו של זה ?

לאחר מכן נכנס אל בית-המדרש ושמע את קולו של הרב שילא שדרש בסוגיה: "אִם חוֹמָה הִיא..." (שיר השירים ח' ט') וקבע (הרב שילא) כי אילו עלו ישראל כ- חומה מן הגולה (בימי עזרא ונחמיה) לא היה חרב בית המקדש. הווה אומר חומה במשמעות של עם-רב.

הגיב לדברים רבי זירא ואמר: "יפה לימדני אותו עם-הארץ בשוק", ומכאן שמצא עצמו מותח ביקורת על דברים ששמע בבבל בגנות העלייה אל ארץ ישראל בנוסח: "שלא יעלו בחומה או כחומה".

אותו רבי שילא התייחס לתקופה שלאחר הצהרת כורש שאפשרה ליהודים לעלות אל ארץ ישראל ולשקם את הריסות החומה ובית-המקדש, אך הוחמצה מכיוון שיחסני הגולים העדיפו את מנעמי הגלות על פני בניין הארץ, על אף היותה הארץ המועדפת למשיכת השפע האלוהי כדברי הכתוב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". דברים י"א י"ב.

אשר על כן לא נותרה ברירה בידי פוסקי הלכות מקרב הגולים, מלבד זו המתיקה ומעבירה את השכינה ממקום מושבה הטבעי בארץ-ישראל אל הגלות וראה תלמוד בבלי – מגילה כ"ט א': "בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן: גלו למצרים, שכינה עמהן שנאמר: "וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה". שמואל א' ב' כ"ז. גלו לבבל, שכינה עמהן שנאמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם". ישעיהו מ"ג י"ד.

התנהגותם זו של גולי בבל נצרבה כמבישה בתודעתם של אנשי ארץ ישראל שסירבו לסלוח להם ואף ראו בנהנתנותם מעין אשמה לחורבן הבית השני.

ראה מדרש רבה – מגילת שיר השירים – פרשה ח'.

משל החומה ונמשליו פעפעו גם בנפשו של האמורא הארצישראלי רבי ריש לקיש שהטיח ביהודים הבבליים ואמר: "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. אילו עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות - נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". בבלי יומא ט' ב'.  

אותו אמורא רבי ריש לקיש נהג לקנטר ולסנוט בחבורות של יהודי בבל כאשר פגשם בשוק ואמר להם: "פזרו עצמכם שהרי בעלייתכם לא נעשיתם חומה, וכאן באתם לעשות חומה"?! 

רבי חיים ויטאל אשר חי ופעל בעיר צפת במאות ה – 16 וה – 17, כתב כי יש ברייתא מבית מדרשו של ר' ישמעאל, שמסייגת את תוקפן של שלוש השבועות ומצמצמת אותן לאלף שנים.

למען האמת אין כל פלא כי כך כתב, שכן היה תלמידו של האר"י הקדוש שהגה את 'תורת התיקון', לפיה הגאולה תגיע לאחר שבני ישראל יסיימו לחלץ את 'ניצוצות האור' מתוך 'קליפות הרוע', ובדרך זו יסייעו בידי האל להשלים את תהליך הבריאה שיבשר על בוא המשיח.

משמע: לא המשיח מביא את הגאולה, אלא הגאולה מביאה את המשיח, מה שמהווה מהפך כביר בחשיבה היהודית.

הרעיון לפיו לא המשיח מביא את הגאולה, אלא הגאולה מביאה את המשיח, מעניק היתר, גם אם בעקיפין, לסיום הגלות, מכיוון שמכאן ואילך אין צורך להמתין לאות משמיים, אלא יש להתמסר ל – 'תיקון' גופא שיכול ואף רצוי שיתקיים בארץ ישראל.

מכל האמור לעיל עולה כי עסקינן במונח טעון שהדעת נותנת כי בעל ספר יצירה היה מודע לקיומו כאשר אמר:

סידרן כמין חומה ערכן כמין מלחמה

ראה העמקה נוספת

בפרק זה משנה ז' בבא א' החל מן הכותרת:

"בחינה נוספת של הדברים"