ספר יצירה פרק ו' משנה ב' 66

פרק ו' משנה ב' – ניתוח הדברים (אנליזה)

בידוע הוא כי שינוי מיקומם של תג או פסיק או הוספת ניקוד, עשויים או עלולים לשנות את משמעות דברי המשפט. אשר על כן נתייחס למשנה זו בשני אופנים: א' ו – ב'.

בשני האופנים נכניס לסוגריים ונוסיף פרשנויות מודגשות ושתולות באורח מלאכותי, על מנת שיחצצו בין תוכן הדברים ובין ההוכחה להם, שהרי הביטוי 'וסימן לדבר', בא על מנת לבסס טיעון ולעגן הוכחה. (לדוגמה ראה מסכת ברכות פרק א': "סימן לדבר משיצאו הכוכבים"). 

אופן א':

שלש אמות אמ"ש אויר מים אש. אש למעלה ומים למטה ואויר רוח חק מכריע בינתים, וסימן לִדְבר (כלומר, ההוכחה כי) האש נושא(ת) את המים, (הינה באות) מ' (ה)דוממת, (באות) ש' (ה)שורקת, (ובאות) א' אויר רוח חק (ה)מכריע(ה) בינתים (ביניהם).

כלומר, ההוכחה כי האש נושאת את המים, הינה באות מם הדוממת, באות שין השורקת, ובאות אלף הדנה ומכריעה בעניינן.

יוצא מזה כי באופן א' מתבקשת הוכחה לפיה האש נושאת את המים.

אופן ב':

שלש אמות אמ"ש אויר מים אש. אש למעלה ומים למטה ואויר רוח חק מכריע בינתים וסימן לדבר (כלומר, ההוכחה היא בהיות) האש נושא(ת) את המים, (ובהיות האות) מ' דוממת, (ובהיות האות) ש' שורקת, (ובהיות האות) א' אויר רוח חק מכריע(ה) בינתים.

כלומר, ההוכחה כי האש למעלה, וכי המים למטה, וכי אוויר-רוח מכריע בעניינם, (ההוכחה הזו) הינה באש הנושאת את המים, כמו גם באות מם הדוממת, ובאות שין השורקת, ובאות 'אלף' אוויר רוח הדן בעניין השתיים (שהן 'מם' ו – 'שין') ופוסק את פסיקותיו.

יוצא מזה כי באופן ב' מתבקשת הוכחה המוכיחה כי האש למעלה, וכי המים למטה, וכי האוויר מכריע בעניינם.

בין אם כך ובין אם כך, יוצא כי ספרות הסוד היהודית נוקטת לשון דרמטית בבואה לתאר את יחסי הגומלין בין שלושת איתני הטבע אש, מים ואוויר. נראה כי ניטשת מערכה נצחית בין האש והמים, ואילו הרוח פועלת למען יתפייסו השניים. בעניין זה ראה פרק ב' משנה א'.

תיקוני זוהר (ק"ד ע"ב): מספרים על שלושה כוחות 'גנוזים' העוטים מלבושים של אמ"ש, שהם אש, מים ורוח, המובילים אל חישוב חשבונאי שעולה למספר 42 שהוא שם מ"ב של ההוויה... והדברים מתגלגלים אל אש הפורצת מן הלב, רוח הנושבת מתוך הריאות, ומים הזורמים מן המוח.

לאירוע דנן שלושה פנים בהם הרוח הינו הפעיל:

·      פן ראשון: הרוח אוחז במים ומקיים את הפסוק: "קוֹל יְהוָה עַל הַמָּיִם". תהילים כ"ט ג'. 

·      פן שני: הרוח אוחז באש ומקיים את הפסוק: "קוֹל יְהוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ". שם ז'.

·      פן שלישי: הרוח אוחז ברוח ומקיים את הפסוק: "וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים". מלכים א' י"ט י"א.  

הערה: עניין "רוח אוחז ברוח" חושף רעיון קבלי לפיו אין כל פלא בדבר, וראה זוהר – שמות – דף ל"ד ע"ב (בתרגום חופשי) המביא הסבר לפסוק "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ואומר כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם באמצעות הכאה של רוח אחת ברוח אחרת.

ספר הזוהר (שמות – וארא- דף כ"ד ע"א): מתאר עימות בין האש המרחפת ברום, ובין המים הנקווים על פני הארץ. העימות מסתיים עם כניסת הרוח המפרידה בין הניצים.

השבת הסדר על כנו בידי הרוח, נמצאת בזיקה לפסוק: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א' ב').

מי שאין לה הרבה מה לומר בעניין היא האדמה (עפר) (הנפקדת מספר יצירה) הנאלצת לספוג על שכמה את שלושתם: את האש, את המים ואת הרוח.

גם ספר הבהיר נותן דעתו לקרב הנטוש וראה הבהיר כ"ה – מ"ה: "קול ה' חוצב להבות אש. זה שעושה שלום בין המים ובין האש, שחוצב כוח האש ומונע אותו מללחוך המים וגם מונען מלכבותו".

משמע, קולו של האל בספר הבהיר ממלא תפקיד דומה לזה של הרוח בספר הזוהר.

מ' דוממת

מים דוממים ללא תנועה שאינם משמיעים קול, מייצגים את האות מ' אשר צורתה באותיות כתב הינה כגלי ים מ.

ש' שורקת

אש נושפת מכיוון שהיא מייצגת את האות ש' הנמנית עם אותיות זסצש"ר המכונות 'שורקות', היות כי בעת הגייתן, האוויר הזורם מן הפה יוצר תחושת שריקה. (כך גם האות ר' בהגייה מרוקאית עד ימינו אלה).

א' אויר רוח חק מכריע בינתים

אותיות אמ"ש מייצגות שני איתני טבע קוטביים זה לזה (אש ומים) אשר אחד מהם דומם ואילו השני שורק (נושף), בעוד יסוד האוויר ממצע ביניהם או משמש בתפקיד של בורר ופוסק.

השוני בין שלושת המשפטים הממוסגרים דלעיל, ובין אותם שלושה משפטים כפי שהופיעו בפרק ב' משנה א', הינו בתוספת של מילה אחת בלבד שהיא 'חק' = חוק:

·      במשנה הנוכחת מופיע: מ' דוממת ש' שורקת א' אויר רוח חק מכריע בינתים

·      במשנה א' שבפרק ב' מופיע: מ' דוממת ש' שורקת א' אויר רוח מכריע בינתים: 

זאת ועוד, במשנה הנוכחת מופיע לראשונה צמד המילים 'רוח חק', ולא פעם אחת אלא פעמיים.

הסיבה לדבר נובעת מהחלטתו של המחבר להדגיש את החוקיות היצוקה באיתני הטבע, משליטה סדר ומונעת כאוס.

במקביל, חשוב לציין כי עניין ה – 'שין' השורקת, אינו כה פשוט עד שניתן לפטור אותו ב - 'שין' נושפת אשר בהגייתה האוויר הזורם מן הפה יוצר תחושת שריקה. זה נכון אך יש יותר מזה.

נראה כי ה – 'שין' השורקת, אף שלכאורה אמורה לייצג את יסוד האש לבדו, רומזת בעיקר על חורבן הבית:

הפועל ש.ר.ק מופיע בתנ"ך מספר פעמים ותמיד בהקשר לחורבן ! בולט מכולם הפסוק מספר מלכים א' (ט' ח'): "וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה" ?

והתשובה לדברים היא (שם ט'):" וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וישתחו [וַיִּשְׁתַּחֲווּ] לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא יְהוָה עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת" !

ראה:

·      ירמיהו י"ט ח': "וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶהָ".

·      ירמיהו כ"ה ט': "הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם יְהוָה וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם".

·      ירמיהו כ"ה י"ח: "אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה וְאֶת מְלָכֶיהָ אֶת שָׂרֶיהָ לָתֵת אֹתָם לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה לִשְׁרֵקָה וְלִקְלָלָה כַּיּוֹם הַזֶּה"

·      ירמיהו כ"ט י"ח: "וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים לזועה  [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם".

·      ירמיהו נ"א ל"ז: "וְהָיְתָה בָבֶל לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים שַׁמָּה וּשְׁרֵקָה מֵאֵין יוֹשֵׁב".

·      מיכה ו' ט"ז: "יִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי וְכֹל מַעֲשֵׂה בֵית אַחְאָב וַתֵּלְכוּ בְּמֹעֲצוֹתָם לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה וְחֶרְפַּת עַמִּי תִּשָּׂאוּ"

·      דברי הימים ב' כ"ט ח': "וַיְהִי קֶצֶף יְהוָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם וַיִּתְּנֵם לזועה] לְזַעֲוָה] לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים בְּעֵינֵיכֶם"

כשם שראשי התיבות אמ"ש בשיטת א"ת-ב"ש הפכו זה מכבר להיות 'בית', כך אותיות הפועל ש.ר.ק בשיטת א"ת-ב"ש הופכות להיות 'בגד' בכוונת בגידה אשר עם ישראל בגד באלוהיו.