ספר יצירה פרק ו' משנה ד' 68

פרק ו' משנה ד' – ניתוח הדברים (אנליזה)

גם את זה לעומת זה עשה אלהים

המקור המקראי לרישא של המשנה הנוכחת נמצא בקהלת פרק ז' פסוק י"ד לאמור:" בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה".

לא מעט פרשנים חוו לא מעט לילות לבנים, בניסיונותיהם לצבוע את הפסוק הזה בגוונים אופטימיים, ולא עלתה בידם מכיוון שלא ניתן לבוא בטוב אל אדם שמבטיחים לו כי 'לא ימצא אחריו מאומה'.

'לא ימצא אחריו מאומה' בא לומר כי 'לא יבחין בין ימינו לשמאלו', שהוא ביטוי שעולה בקנה אחד עם משנתו של ספר קהלת, שכבר פסוקו השני קובע: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל".

קהלת עצמו תומך ב – 'לא יבחין בין ימינו לשמאלו' באמרו:" אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף" (שם ג' י"א). לאמור 'לא ימצא את ידיו ורגליו'. גם פסוק זה הדיר שינה מעיני אותם פרשנים מאותה סיבה עם תוצאה זהה.

אלא שאנו עסקינן בספר יצירה ובבעליו שמצא לנכון לפתוח את המשנה הנוכחת בפסוק שבשוֹרתו היא: 'לא יבחין בין ימינו לשמאלו'.

טוב לעומת רע – רע לעומת טוב

ומכיוון שכך, יש לתמוה ולהקשות האם ייתכן כי עשה כן כרמז לקוראיו, וכמי שלוחש על אוזניהם כי מראש נכתבו הדברים בּשְנִיוּת ובּכְפִילוּת שנועדו לערפּל את כוונתם (של הדברים).

שהרי עניין השניות והכפילות מוצג כהרף עין במשנה הנוכחת לאמור: "טוב לעומת רע, רע לעומת טוב". (ראה לעיל פרק ד' משנה ג')

בעניין הרע והטוב ראה ספר צוואות השבטים – צוואת אשר – פרק א' ג' – ד': "שתי דרכים נתן אלהים לבני האדם, ושני יצרים, ושני מפעלים, שני פנים ושני קצות. ועל-כן הכל שניים שניים הם זה לעומת זה".

טוב מטוב – רע מרע

אותה לעומתיות מוצגת בספר יצירה כפטלית שאינה ברת שינוי, מכיוון שהטוב מצמיח טוב, לעומת הרע שמצמיח רע: "טוב מטוב, רע מרע".

אפילו כוונה שהיא טובה בבסיסה אך מהווה כסות לרוע, תסתיים בבכי. ראה ספר צוואות השבטים – אשר – ב' ד': "כי אם-גם אהבה היא, אבל רעה היא בכסותה על-רשע, ועל-כן הדבר הזה שמו טוב הוא (אלא ש...) סוף מעשיו לרע יוביל".

משמע, שום דבר טוב לא עשוי לצמוח מן הרע, וראה ספר צוואת השבטים – צוואת אשר – א' ח': "וכי תיכנע הנפש לפני היצר הרע, את-כל-מעשיה ברשע תעשה, ותגרש את-הטוב, ותדבר ברע, ובליעל ישלֹט-בה. ואם-גם-תעשה את-הטוב, לרע ייהפך". 

מסקנה: גם כאשר הנפש הרעה עושה טוב, הוא נהפך לה לרע.

ואף להיפך שם ו': "וכי תרצה הנפש בטוב, כל-מעשיה בצדק תעשה. ואם-תחטא, מיד תשוב". 

הווה אומר :גם כאשר הנפש הטובה עושה רע, עדיין עומדת לה הזכות לשוב אל הטוב.

הטוב מבחין את הרע, והרע מבחין את הטוב

המשך הדברים הינו ברעיון פילוסופי עתיר פרשנויות האומר כי "הטוב מבחין את הרע, והרע מבחין את הטוב".

ליבו של ביטוי זה הינו במילה 'מבחין' שעשויה להתפרש כ – 'מכיר בקיומו', לעומת 'מבדיל אותו מאחרים'.

אילו התכוון ל – 'מכיר בקיומו', היה עליו לומר 'הטוב מבחין ברע' ולא 'הטוב מבחין את הרע'.

אשר על כן נותר 'מבדיל אותו מאחרים' שאך כפסע בינו ובין 'הודות לו אני יודע מי אני'.

אמור מעתה: 'הודות לטוב, נודע דבר קיומו של הרע - והודות לרע, נודע דבר קיומו של הטוב'.

בא לקבוע כי אין ביכולת האדם להתייחס לסובב אותו, אלא על בסיס השוואתי, כאמור במדרש תמורה ילקוט הרועים עמוד כ"ה: "ואילולי שלום לא היה רע - ואילולי רע לא היה שלום".

 ובזה מסביר מדרש תמורה את הפסוק התנכ"י (ישעיהו מ"ה ו'- ז'): "לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָהּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". 

הווה אומר, לא השטן ברא את הרע ולא כוחות האופל, אלא האל בכבודו, שהרי אף הם נבראו על ידו עוד קודם לכן, וראה ספר בראשית פרק ג':

·      "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

·      "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם".

בפסוקים אלה ניתן להמיר את המילים "יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" ב – 'מבחינים בין טוב ורע', כמו גם את "לָדַעַת טוֹב וָרָע", ב – 'מבחין בין טוב ורע'.

משמע, הטוב והרוע הם מהויות קדומות שנוצרו עוד טרם בריאת האדם. ולא זו בלבד אלא אף זו לפיה ההבחנה בין השתיים הינה נחלת האלוהות שבני אנוש גזלוה ונענשו.

האם ייתכן כי הכתוב רומז בזה על הצורך להצטייד ביכולת הבחנה בין לבין, אך תחת אשר לעסוק בהבחנה בין הטוב לבין הרע, הוא מכוון אל הבחנה בין עיקר לטפל ?

ואם כזה הוא עושה, האם ייתכן כי הוא מפציר בקורא להפריד בין המוץ לבין התבן ? בין הפשט ובין הסוד ? בין אשר ניתן להעלותו בכתב לבין אשר יש להצפינו בכתוב ?

טובה שמורה לטובים, ורעה שמורה לרעים

סיומה של המשנה הנוכחת הינו בקביעה לפיה: "טובה שמורה לטובים, ורעה שמורה לרעים", מה שעשוי להתפרש כשכר לעומת עונש, הגם שפירוש זה הינו מוסרני (בכוונת מוּסר) מדי ופשטני מדי, ואילו ספר יצירה חף מיומרות מוּסְרנִיוֹת ובוודאי שאינו פשטני.

הגיוני להניח כי לא מוּסְרנִיוּת עמדה לנגד עיני המחבר בצטטו מתוך ספרו של מי שאמר: "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתו".

נראה כי יותר מכל יש כאן אמירה של יהודי כאוּב המתבונן בטוֹב המושפל בידי הרע המאריך ברשעותו ואין דין ואין דיין, וכל שהוא יכול לקוות לו הוא כי בסופו של חשבון, יבוא כל צד על שכרו כערכו. הטוב מן הטוב, הרע מן הרע.

גם הפסוק מקהלת "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם", היה אל נכון לנגד עיני בעל ספר יצירה, שלא זו בלבד שלא התנכר למחברו, אלא אף זו שכיבדו וציטט מספרו.

אשר על כן יש במילים אלו כדי להפיח תקווה בלב הגולים כי בסופם של דברים יזכו לראות אור, בצד רמיזה כי צדִיקוּת לבדה לא תקים את בית המקדש.

אך האמנם ?

המשנה הנוכחת מופיעה מיד אחרי משנה בעלת סיפא לוחמנית אותה פירשנו במילים "השבטים הלוחמים ערוכים למלחמה". האמנם השתלשלות ספרותית גרידא ?

האם ייתכן כי נוסף על כל אשר אמרנו עד הנה, המשנה הנוכחת צופנת היבט בעייתי שספר יצירה ביקש להסתירו מעיני הבריות ?

האם ייתכן כי אותו היבט בעייתי נוגע לתכנים שאינם עולים בקנה אחד עם רעיונות שבני אדם נוהגים לייחס לכתבי הקודש ?

האם אפשר כי ספרי יצירה וקהלת צופנים תובנות העלולות להתברר כקשות לעיכול עבור מי שרגילים לאכול מן הפשט, אך זרים לטעמו של הסוד ?

על מנת להשיב על הקושיות הללו יש לשוב אל פרק ב' שבספר בראשית ואל "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", ולהתבונן בסדרת העונשים שהוּשְתה על מי שהיו מעורבים ב – 'גניבת הדעת':

·      הנחש נענש ב: "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב".

·      חוה נענשה ב: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".

·      אדם נענש ב: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

הווה אומר כי מי אשר שלחו ידיהם לגנוב מן ה – 'דעת', ספגו עונשיי גוף ! לא עונשיי ביזוי ולא עונשיי השפלה. אף לא עונשיי בושה. אלא כאב פיזי.

במקביל מתברר כי הגירוש מגן עדן לא בא כפעולת ענישה בגין הגניבה מעץ הדעת, אלא כתגובה ל -  "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם".

מכאן עולה כי:

·      ה – 'דעת' היא משאב המאפשר הבחנה בין טוב לרע.

·      תוצאת ההבחנה בין טוב לרע היא מוּדעוּת.

·      המודעות מעניקה חירות ובחירה חופשית.

·      מחיר אותה בחירה חופשית הינו סבל פיזי.

לפתע עולה אפשרות לפיה קהלת התכוון לדברים כפשוטם כאשר אמר: "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". דהיינו, ה – 'דעת' עולה לו לאדם בבריאותו ולאחר מכן בחייו.

ומי נמנע מן הסבל וחי חיי נצח ? ציפור אשר שמה הוא 'עוף החול' (הפניקס). במה זכתה ? בזכות זה שלא טעמה מעץ הדעת. ראה: בראשית רבה פרשה י"ט. בבלי סנהדרין ק"ח ב' רש"י.

האם ייתכן כי ל – 'דעת' מעין זו התכוון בעל ספר יצירה ? האם אפשר כי מפניה הזהיר כאשר אמר: "בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר, שוב למקום...".

ואם כך עשה, האם ייתכן כי ראה בתכניי ספר יצירה סוג של 'דעת' שעלול להמיט סבל פיזי על הטועם ממנו ?

שהרי איפכא מסתברא כאשר אותו קהלת אומר: "וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ".

אם כך, מה נכון ? "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" או שמא "וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ". הראשון מכאיב (קהלת א'), השני מחייה (קהלת ז').

האם ייתכן כי המקרא מכיר מספר סוגיי דעת, כמו גם דעת במספר רמות ?

נראה כי התשובה היא בספר משלי (י') לאמור: "חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה". (מחתה = שבר = חורבן).

הווה אומר, חכמים נוצרים את ה – 'דעת' בליבם, בעוד פיות האווילים מביאות עליהם את חורבנם. 

הערה: על ספר צוואות השבטים ראה גם פרק ה' משנה י' בבא ג'.