ספר יצירה פרק ו' משנה ה' 69

פרק ו' משנה ה' – ניתוח הדברים (אנליזה)

המשנה הנוכחת הינה בת שישה רבדים:

·      שני הרבדים הראשונים מציגים מהויות לעומתיות וקוטביות אלו לאלו, הנשפטות בידי מהות אחת בודדה.

·      הרובד השלישי מציג תריסר מהויות שאופיין של מחציתן חיובי (אוהבים ומחיים), לעומת אופיין השלילי של מהויות המחצית האחרת (שונאים וממיתים).

·      הרובד הרביעי מציג האנשה (אנתרופומורפיזם) (פרסוניפיקציה) של אברי גוף. 

·      הרובד החמישי מציג את האל ממעון קודשו.

·      הרובד השישי מסכם את אשר נאמר בחמשת הרבדים שקדמו לו.

הרובד הראשון:

שלשה כל אחד לבדו עומד אחד מזכה ואחד מחייב ואחד מכריע בינתים

הרובד הראשון עוסק בשלושה רכיבים שאחד מהם מזכה, אחד מחייב ואילו השלישי ממצע ביניהם או משמש בתפקיד של בורר ופוסק.

שלושת הרכיבים הללו הופיעו (כך היה הגיוני להניח) במשנה א' שבפרק ב' וייצגו את שלוש אמות אמ"ש, וממילא גם את שלושת היסודות אוויר (רוח), מים ואש, שתכונותיהם משליכות על שלוש מתוך עשר הספירות שהן: חסד, גבורה ותפארת.

שם גם הוסבר כי הביטוי 'מכריע בינתים' עשוי להתפרש בשני אופנים:

·      אפשרות א': הרוח העליונה מתווכת וממצעת (או בוררת ובוחרת) בין שני ניגודים אשר אחד מהן מזוהה עם יסוד המים, בעוד האחר מזוהה עם יסוד האש.

·      אפשרות ב': ספירת תפארת המיוצגת ע"י יסוד האוויר, מתווכת וממצעת (או בוררת ובוחרת) בין ספירת חסד המיוצגת ע"י יסוד המים, ובין ספירת גבורה המיוצגת ע"י יסוד האש. 

משמעות המילה בינתים = על אף שבימינו עשויה תיבה זו להתפרש כ – 'לעת עתה', הרי שבתקופות קדומות היא התפרשה כ – 'ביניהן' או 'ביניהם' וראה סדר נשים – מסכת סוטה – פרק ט' הלכה ג': "נמצא סמוך לספר בעיר שיש בה עובדי כוכבים או בעיר שאין בה ב"ד אם היה עיר עובדי כוכבים בינתים או סמוכה לירושלים לא היו מודדין אלא (מניחין) אותה ומודדין חוצה (לה)".

הרובד השני:

שבעה שלשה מול שלשה ואחד חק מכריע בינתים

הרובד השני עוסק בשבעה רכיבים אשר שלושה מהם ניצבים נגד שלושה אחרים, בעוד הרכיב השביעי ממצע ביניהם (מגשר ומפשר) או משמש בתפקיד של בורר ופוסק.

שבעת הרכיבים הללו הופיעו (כך היה הגיוני להניח) במשנה א' שבפרק ד', שם הם ייצגו את שבע האותיות הכפולות בג"ד כפר"ת.

אלא שנראה כי הפעם בדרך שונה מזו שהוצגה במשנה א' שבפרק ד', מכיוון שהתווסף כאן נתון שלא היכרנו קודם לכן, לפיו רכיב אחד מתוך השבעה, מתווך וממצע (או בורר, פוסק ובוחר) בין שלושה לעומת שלושה.

הזוהר נתן דעתו לעניין דומה ודימה את האמור בכותרת לנרותיה של מנורת שבעת הקנים לפי:

·      שני קְני נרות (אחד בכל צד) הם שתי אוזניים.

·      שני קְני נרות (אחד בכל צד) הם שתי עיניים.

·      שני קְני נרות (אחד בכל צד) הם נקבי החוטם (הנחיריים).

·      הקנה שבתווך הוא הפה.

ראה תיקוני זוהר י"ג ע"ב.

בהמשך המשיל הזוהר את כפתוריי ופרחיי ששת הקנים (כפתור ופרח) היוצאים מן המנורה, לשלוש עצמות בזרוע ימין, ולשלוש עצמות בזרוע שמאל, ואילו את הקנה האמצעי המשיל לגוף האדם. שם צ"א ע"א.

שתי המובאות דלעיל טובות לענייננו אך אין בהן את עוצמת הפסיקה החורצת "מכריע ביניהם", מה שיתבהר וילך להלן.

זאת ועוד, במשנה ד' שבפרק ד' הופיעו שש מתוך שבע אותיות בג"ד כפר"ת, כמייצגות את ששת כיווני היקום שהם מעלה, מטה וארבע כנפות תבל.

האות השביעית ייצגה את היכל הקודש שניצב בנקודה מרכזית כפי שבואר שם, וממנו נוצר הכול.

גם שתי הפסקאות דלעיל אינן עולות בקנה אחד עם הקביעה: 'שלושה מול שלושה ואחד חוק מכריע ביניהם'.

אשר על כן יש להתמקד במסורת קדומה שזיקתה לענייננו גדולה מזיקתן של מסורות אחרות, ובה בעת עונה על הקביעה: 'שלושה מול שלושה ואחד חוק מכריע ביניהם'.

המסורת המבוקשת נמצאת באילן הספירות הנחלק בתוכו לשלושה קווים (שלושה עמודים) שעשר הספירות ממוקמות לאורכם:

·      הקו הימני שכינויו אברהם הינו קו החסד, ומכיל את הספירות: חכמה, חסד ונצח.

·      הקו השמאלי שכינויו יצחק הינו קו הדין, ומכיל את הספירות: בינה, גבורה והוד.

·      הקו האמצעי שכינויו יעקב הינו קו הרחמים, ומכיל את הספירות: כתר, תפארת, יסוד ומלכות.

  הקווים הימני והשמאלי קוטביים זה לזה באופיים ומקיימים דו-שיח רווי מתח, בעוד הקו האמצעי ממצע ומאזן ביניהם.

כל קו מן הקווים הימני והשמאלי מכיל שלוש ספירות ויחד שש, ועל כן עונה על הקביעה 'שלושה מול שלושה', אך אין בזה מענה לקביעה 'ואחד חוק מכריע ביניהם', מכיוון שהקו האמצעי מכיל ארבעה רכיבים שאינם יכולים להתפרש כ – 'אחד חוק' אלא כ – 'ארבעה חוק'.

מענה לסוגיה זו ניתן למצוא בספר הזוהר 'המכווץ' (דוחס) את עשר הספירות לכלל שלוש ספירות, המייצגות את שלושת הקווים שהן הספירות חכמה, בינה ודעת.

'דעת' היא הספירה האחת-עשרה שנוספה לאילן הספירות, ושובצה על גבי הקו האמצעי בין הספירות כתר ותפארת.

ספירת 'דעת' עוררה מחלוקת בין המקובלים שאחדים מהם טענו כי היא ספירה מעשר הספירות ולא מנו את ספירת הכתר (מחמת הכבוד הרב שרחשו לה), בעוד אחרים מנו את עשר הספירות ללא ספירת הדעת, ואילו הגר"א גישר ופסק כי היא ספירה ללא כלי, שהרי ספירה 'חוקית' מורכבת מאור בתוך כלי, כלומר מרוחני בתוך גשמי.

לענייננו יש להתמקד בכיווצן של עשר הספירות לכלל שלוש, שכל אחת מהן מייצגת את אחד משלושת הקווים: אברהם בימין, יצחק בשמאל, יעקב באמצע.

בעניין זה ראה זוהר – שמות – ט"ו – ע"א (תרגום חופשי): המצטט ממסכת אבות – פרק ה' – משנה א' בה נאמר כי העולם נברא בעשרה מאמרות שהמקובלים ממשילים לעשר ספירות, שהן, בעצם, שלוש: חכמה שסִמְלה אברהם, בינה שסִמְלה יצחק, ודעת שסִמְלה יעקב.

מכיוון שדעת מייצגת את הקו האמצעי, הרי שהיא ממצעת ובוררת בין שלוש ספירותיו של הקו הימני, ובין שלוש ספירותיו של הקו השמאלי, ועל כן עונה על הקביעה: 'שלושה מול שלושה ואחד חוק מכריע ביניהם'.

יתר על כן, הזוהר ממשיך ואומר (שם) כי העולם התחתון החל לשקף את העולם העליון, החל מן הרגע בו נולדו לאב יעקב שנים-עשר השבטים ("ומתאתילידו ליעקב תריסר שבטין, אשתכלל כלא, כגוונא דלעילא"), מה שמעביר את השרביט אל הרובד הבא.

הרובד השלישי:

ושנים עשר עומדין במלחמה שלשה אוהבים שלשה שונאים שלשה מחיים ושלשה ממיתים

הרובד השלישי עוסק בשנים עשר רכיבים אשר שלושה מהם אוהבים, שלושה שונאים, שלושה מחיים ושלושה ממיתים. בעצם עסקינן בארבע שלשות.

פותח במילים "ושנים עשר עומדין במלחמה" שהוא משפט טעון, שהרי מלחמה אינה מילה ששולפים מן השרוול אגב אורחא, והיא מופיעה בספר יצירה שלוש פעמים קודם לזו הנוכחת, ותמיד בהקשר דרמטי המשליך על זו שלפנינו.

כך הם פני הדברים, בעיקר על רקע מה שפירשנו במשנה ג' שבפרק זה: "לב בנפש כמלך במלחמה", כשווה ערך ל – 'השבטים הלוחמים ערוכים למלחמה'.

גם שנים עשר השבטים הצועדים במדבר אל ארץ כנען, מתפלגים לארבע שלשות ערוכות במבנה מלחמתי (במדבר פרק ב' + פרק י'):

·      יהודה, יששכר וזבולון.

·      ראובן, שמעון וגד.

·      אפרים, מנשה ובנימין.

·      דן, אשר ונפתלי.

התפלגות דרמטית אף יותר ניתן למצוא בארבע שלשות של שניים עשר השבטים הניצבים על ירושלים ומסמנים את גבולות גאולתה, כדברי הנביא יחזקאל החותם את ספרו בפסוקים הבאים:

·      וְשַׁעֲרֵי הָעִיר עַל שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁעָרִים שְׁלוֹשָׁה צָפוֹנָה שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד שַׁעַר יְהוּדָה אֶחָד שַׁעַר לֵוִי אֶחָד. 

·      וְאֶל פְּאַת קָדִימָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה וְשַׁעַר יוֹסֵף אֶחָד שַׁעַר בִּנְיָמִן אֶחָד שַׁעַר דָּן אֶחָד. 

·      וּפְאַת נֶגְבָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה שַׁעַר שִׁמְעוֹן אֶחָד שַׁעַר יִשָּׂשכָר אֶחָד שַׁעַר זְבוּלֻן אֶחָד. 

·      פְּאַת יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שַׁעֲרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה שַׁעַר גָּד אֶחָד שַׁעַר אָשֵׁר אֶחָד שַׁעַר נַפְתָּלִי אֶחָד. 

·      סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם יְהוָה שָׁמָּה. 

לכאורה יהיה זה צעד מתבקש לאפיין את תכונות השבטים (אוהבים או שונאים) על פי ברכותיהם של יעקב ומשה. (בראשית מ"ט) (דברים ל"ג).

שהרי כל שבט משנים עשר שבטי ישראל זוכה בשתי ברכות נפרדות: הראשונה מן האב יעקב והשנייה ממשה המנהיג.

אלא שהברכות הנפרדות שונות זו מזו ולדוגמה: שמעון נפקד לחלוטין מברכתו של משה, ואילו לוי זוכה בה במילים חמות לעומת הלשון הנוקבת שננקטה כלפיו בברכת יעקב.

קיימות דוגמאות נוספות, אך כפועל יוצא ולענייננו יש לומר כי לא ניתן לאפיין את תכונות השבטים בתארים, כגון: אוהבים או שונאים, על סמך שתי ברכות אלו בגין השוֹנוּת שביניהן.

עתה יש לתהות שמא כוונת הכתוב במשנה אינה כלפי תכונות אופיים של השבטים, אלא כלפי תכונות אופיים של עצמים ייחודיים שהם מופקדים עליהם.

עצמים אשר כאלה ניתן למצוא בדמותם של הר הברכה גריזים, לעומת הר הקללה עיבל.

ראה ספר דברים פרק כ"ז י"ב – י"ג: "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן" לעומת "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי".

על פי הכתוב יש מקום להניח כי ששת השבטים המברכים עשויים לבוא בקהל האוהבים והמחיים, לעומת ששת השבטים המקללים שהופקדו על תכנים של שנאה ומוות.

מכאן עולה כי שלושת האוהבים במשנה כלולים בתוך שלושת המחיים, ובמקביל: שלושת השונאים במשנה כלולים בתוך שלושת הממיתים.

כך או כך הם ערוכים למלחמה או כבר עומדים בה כדברי המשנה.

הרובד הרביעי:

שלשה אוהבים הלב והאזנים

 שלשה שונאים הכבד והמרה והלשון

שלשה מחיים שני נקבי האף והטחול

ושלשה ממיתים שני הנקבים והפה

והנה מתברר, להפתעת הקורא, כי לא בשנים עשר שבטי ישראל עסקינן, אלא בתריסר אברי גוף:

·      שלושת אברי הגוף האוהבים הם: הלב ושתי האוזניים.

·      שלושת אברי הגוף השונאים הם: הכבד, המרה והלשון.

·      שלושת אברי הגוף המחיים הם: שני נקבי האף והטחול.

·      שלושת אברי הגוף הממיתים הם: שני נקבי ההפרשות (או חללי העיניים) והפה.

עיון בכתבי הקדמונים מוכיח כי ייחוס תכונות אנוש לאברי גוף היה חזון נפרץ בימים ההם. 

כך, לדוגמה, מתברר כי הכבד כועס, הטחול צוחק, הקיבה מנמנמת וכן הלאה. ראה תלמוד בבלי – ברכות – ס"א – ב': "ריאה שואבת כל מיני משקין (משקאות). כבד כועס. מרה זורקת בו טפה (טיפה) ומניחתו. טחול שוחק. קרקבן (קורקבן) טוחן. קיבה ישנה. אף נעור". 

ראה אוצר מדרשים (אייזנשטיין) "רבינו הקדוש פרק הי"ב.  – א': פה מחתך, ולשון גומר, וקנה מוציא את הקול, הושט בולע, הלב מבין, הכליות יועצות, כרס מקבלת כל מיני מאכל, כבד רותחת, והמרה זורקת, הטחול שוחקת, קורקבן טוחן, קיבה ישנה, קורקבן נוער (קורקבן ישן קיבה נוערת, ובזמן ששניהם ישנים מיד מת)" ממש כך מילה במילה.

נראה כי הבסיס עליו ניצבים תכנים אלה והדומים להם, הינו מגילת 'שיר השירים' המכילה דימויים כגון: "ראשו כתם פז", "שפתותיו שושנים", "ידיו גלילי זהב", "עיניו כיונים", "לחייו כערוגות הבושם", "שוקיו עמודי שש", "חיכו ממתקים" וכיוצא באלה.

מכאן ובהרחבה התגלגלו הדברים אל ספרון מספרות ההיכלות והמרכבה (המאה ה – 2 לספירה) ששמו 'שיעור קומה' העוסק במידותיו הפיסיות של בורא עולם, ולא כאן המקום לפרט. ייאמר רק כי יש בכתוב כדי להביך ולהתמיה את המאמינים בהשגחה עליונה, ועדיין לא אמרנו דבר.

מה עוד שבסיפא של הספר משובצת הצהרה המיוחסת לרבי ישמעאל לאמור "אני ורבי עקיבא ערבים בדבר זה, שכל מי שהוא יודע שיעור זה (כלומר מידותיו) של יוצרנו ושבחו של הקב"ה מובטח לו שהוא בן העולם הבא".

הזוהר לא נותר אדיש לעניין זה וראה ספר משנת הזוהר - עמוד קפ"ח בתרגום פרופסור תשבי – פרצוף המלך – ח"ב קכב ע"ב – קכג ע"א:

·      שנוי ברזא דרזין ראש המלך הותקן בחסד ובגבורה.

·      בראש זה תלויות שערות [...] שנאחזים בהן עליונים ותחתונים [...] כולם נקראים שערות המלך [...] והכול יורד מעתיקא קדישא.

·      מצח המלך הוא פקידת הרשעים [...]

·      עיני המלך הן השגחת הכול, השגחת עליונים ותחתונים.

·      וכל בעלי השגחת המלך [...] כולם נקראים גווני העין.

·      גביני העיניים נקרא המקום הנותן השגחה לכל הגוונים.

·      חוטם המלך הקדוש הוא תיקון הפרצוף.

והדברים ממשיכים עם אוזני המלך, פני המלך, שפתי המלך וחיכו של המלך.

דברים אלה נאמרו במקביל או בזיקה לרעיונות קבליים, שייחסו את צורתו של 'אילן הספירות' לדמות שבצלמה נברא האדם וראה, לדוגמה, את הנאמר בספר הפליאה (מיוחס למשפחת הקנה) לפיו הספירות נצח והוד מכונות שוקיים: נצח היא שוק ימין, ואילו הוד היא שוק שמאל. ספירת יסוד נמצאת בין הספירות נצח והוד, שהן השוקיים, ועל כן היא המעור על כל המשתמע מתפקידו ומתפקידה של העטרה ופריעתה. (ספר הפליאה – ד"ה – ויאמר אל האישה אף כי אמר).

הזוהר מכנה את שתי העיניים בשם "שני סרסורי הלב" ואת האוזניים בשם "שני שמשי הלב". זוהר – שמות – קט"ז – ע"ב.

אדם שיעבור על שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות – נשמתו תתגלגל אל תוכם של כבד, מרה וטחול, ותידון בגיהנם תחת שלושה ממונים ששמותיהם 'משחית', 'אף' ו – 'חמה'. זוהר – בראשית – כ"ז – ע"ב.

וכל אלה על שום מה ולמה ? על שום היות הגוף משכנם של שנים עשר אברים חיצוניים, לעומת שנים עשר אברים פנימיים.

מעשים שאדם עושה בסיוע אבריו החיצוניים, מסייעים לרוח הקדושה לעשות תיקונים באלה הפנימיים. זוהר – שמות – ויקהל – ר"א – ע"א.

כל אלה ועוד: לענייננו מתברר כי הזוהר ערך הקבלה בין שניים עשר השבטים ובין ארבעה אברי גוף על-פי ארבע רוחות השמים: צפונה, ימה, נגבה ומזרחה: שלושה שבטים לזרוע ימין, שלושה שבטים לזרוע שמאל, שלושה שבטים לירך ימין ושלושה שבטים לירך שמאל. זוהר – בראשית – רמ"א ע"א.

על זיקתם של אברי הגוף לעולם המסתורין, ראה לעיל פרק ד' משניות ו' – י"ד, ופרק ה' משניות ז' – י'.

הרובד החמישי:

ואל מלך נאמן מושל בכולם ממעון קדשו עד עדי עד

הרובד החמישי ניצב עצמאי ללא תוספות או פרשנויות, וכל כולו ספוג ברוחו של האל הנאמן המושל בכולם ממעון קדשו עד נצח נצחים, ודווקא משום כך יש לתהות מה היה לו למחבר שראה לנכון לשדך בין מילים אלו ובין הסיפא של הפִסְקה הקודמת העוסקת באברי גוף בשר ודם.

מן הכתוב בספר דברי הימים ב' עולה כי 'מעון קדשו' הינו בשמיים:" וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם". שם ל' כ"ו.

האמנם התכוון בעל ספר יצירה ללמדנו כי עיקר עיסוקו של האל בשמים הינו לפקח על אוזניהם וחוטמיהם של בני אנוש ? שאם לא כן, מדוע שוכן הרובד הנוכח בסמיכות לרובד שעיקרו אברי גוף שאין דנים בהם בטרקלינים מהוגנים ?

השאלה שהקורא צריך להציג לעצמו היא: האם מתוך ההיכרות שנרקמה בינו ובין מחבר ספר יצירה, יש מקום להנחה לפיה האחרון האמין כי מכל מגוון עיסוקיו של בורא עולם ממעון קודשו, העיקרי שביניהם הינו בקרה על מערכות העיכול של ברואיו עד כדי לייחד להן מקום של כבוד במשנה הנוכחת ?

ואם כן, על שום מה ולמה ? האם מודעותו של הקורא לאהבתן של אוזניו ולשנאתה של לשונו, גרמה לו (לקורא) להיות אדם טוב יותר מכפי שהיה טרם שהכתה בו הבשורה ? ומהו הלקח שהוא נוטל עימו מן הכתוב ? מהו מוסר ההשכל ?

כל אלה אלא אם..... האם ייתכן כי סיבת קיומו של הרובד הרביעי היא להסוות את מטרתו האמיתית של הרובד השלישי הרומז על צחצוח חרבות, וממילא על מרידה במלכות ?

שהרי מלכתחילה היה יכול לומר: שנים עשר עומדין במלחמה: שלושה אוהבים הלב והאוזניים. שלושה שונאים הכבד המרה והלשון [...] וכן הלאה. לשם מה כּפל את מילותיו (רבדים שלישי ורביעי), אלא אם כן רצה להסוות את אלו באלו.

האם ייתכן כי מטרת הרובד החמישי, הנוכח, היא לעורר בקורא תהיות בנוגע לסיבת קיומו של הרובד הרביעי, ולסיבת הכפילות התמוהה שהוצגה לעיל.

תהיות שמעבירות את השרביט אל הרובד הבא.

הרובד השישי:

אחד על גבי שלשה, 

שלשה על גבי שבעה,

שבעה על גבי שנים עשר

וכלם אדוקים זה בזה:

הרובד השישי מתמצת ומסכם את חמשת הרבדים שקדמו לו.

אך האמנם ?

ממבט ראשון נדמה כי:

* הרובד הראשון עוסק בשלוש אמות אמ"ש, או בספירות חסד, גבורה ותפארת.

*הרובד השני עוסק בשבע האותיות הכפולות בג"ד כפר"ת, או בעמודי אילן הספירות אברהם, יצחק ויעקב.

* הרובד השלישי עוסק בשתים-עשרה האותיות הפשוטות, או בשנים-עשר שבטי ישראל.

* הרובד השישי הנוכח (נדלג לרגע קט על רבדים 4 – 5) מסכם את כל שנאמר במשנה עד הנה.

אך האמנם כך הוא ?

שהרי במשנה הנוכחת אין כל אזכור לאמות אמ"ש, או לשלוש הספירות, או לשבע האותיות הכפולות, או לעמודי אילן הספירות, או לשתים-עשרה האותיות הפשוטות, או לשבטי ישראל – וכל אלה נובעים מדמיונו המתעתע של הקורא ועל אחריותו. 

הכול הוא בבחינת: 'ראה שלושה ומיד דמיין אמ"ש'. 'ראה שבעה ומיד צפה ב - בג"ד כפר"ת'. 'ראה שנים-עשר ומיד עלו בחזונו שתים עשרה האותיות הפשוטות' – אף כי אין במשנה ולו מילה אחת מכל אלה.

ובהשאלה (עניין אחר) כמזמור האסוציאטיבי שכל יהודי מדקלם גם מתוך שינה: 'ראה 'חמישה' ומיד צצו בעיני רוחו 'חמישה חומשי תורה', 'ראה 'שישה' ומיד התבונן ב – 'שישה סדרי משנה' וכן הלאה.

יתר על כן, אילו התכוון לאותיות אמ"ש מדוע אמר שלושה ? שהרי היה עליו לומר שלוש. מדוע אמר שבעה ? שהרי היה עליו לומר שבע. מדוע אמר שנים עשר ? שהרי היה עליו לומר שתים-עשרה. מעולם לא אמר שלושה אותיות אמ"ש. מעולם לא אמר שבעה אותיות כפולות. מעולם לא אמר שנים-עשר אותיות פשוטות.

גם ברובד זה ועל פי אשר הורגלנו לו, העיניים רואות 'אחד' ומיד המוח המתעתע משלים וקובע 'אחד אלוהינו', אף כי אין ולו שמץ של רמז כי מדובר באל. 

מתוך שישה רבדים רק שניים (4 – 5) מסבירים כלפי מה בדיוק כוונו המספרים, ורק אחד מהם ניתן להעברה חלקה מבעד למסננת ההבנה האנושית.

יוצא מכאן כי המחבר עמל על המשנה הנוכחת לא על מנת לחדד את מסריה, אלא על מנת לגרום להם (למסרים) להיות בעלי משמעות כפולה, כמו גם בעלי שְנִיוּת והפכִיוּת.

מדוע ?

על מנת לרמוז לקורא הנבון כי אלה הם פני הדברים מרישא עד סיפא בספר יצירה, והכול הינו בעל משמעוּיוֹת כפוּלוֹת, שְנִיוֹת והפכִיוֹת.

משמעות המילה אדוקים = אוחזים = אחוזים = מחזיקים = צמודים בחוזקה = הדוקים. ראה מסכת בבא מציעה פרק א' – "שנים אדוקים בטלית".

על זיקתם של אברי הגוף לעולם המסתורין, ראה לעיל פרק ד' משניות ו' – י"ד, ופרק ה' משניות ז' – י'.

בעניין האנשה (אנתרופומורפיזם) (פרסוניפיקציה) של אברי-גוף, ראה גם פרק ה' משנה י' בבא ג'.