ספר יצירה פרק ו' משנה ו' 70

פרק ו' משנה ו' – ניתוח הדברים (אנליזה)

המשנה הנוכחת פותחת באזכורן של עשרים ושתיים אותיות ומיד עוברת אל שמותיו של בורא עולם.

למגוון שמותיו של האל שמור מקום של כבוד אצל יודעי ח"ן ושלומי אמוני תורת הסוד, אשר רואים בהם (בשמות) לא פחות מאשר מפתחות אל רקיעים נשגבים, כמו גם סיסמאות ליקומים שאינם נתפסים במוחם של בני אנוש.

המחפש שמות, ימצא אין ספור מהם בצירופים מצרופים שונים ואף משונים של אותיות, הברות, תגים, סימני ניקוד, הטיות ונעימות.

נדיר מאוד לפגוש כְּתבִים עתיקים שלא ראו לנכון לפרט, להדגיש, להסביר, להלל ולייחס סגולות וברכות לנובע ומשתמע מצירוף אותיות שמות האל.

ומסביר הזוהר כי כל שמותיו וכינויו של האל פונים אל דרכים ואל נתיבות המובילים אל עמים ואל אומות, מלבד השם הנכבד מכולם אותו הוריש לעם הנבחר והוא שם יוד-הא-וו-הא. ראה זוהר – שמות – משפטים – צ"ו – ע"א.

שם יוד-הא-וו-הא הוא השם שמכיל בחובו את כל השמות, והוא השם אשר הכוהן הגדול בבית המקדש היה מופקד על סוד צירופי אותיותיו, שהיו עולים ובוקעים בארבעים ושניים גוונים. ראה זוהר – שמות – פקודי - ר"ס – ע"א.

משכּנם של שמות האל הינו בהיכלות המאוגדים בהיכל שמימי. במקביל, קיימים שני שמות האוגדים בתוכם את סך כל השמות: שם עליון ושם תחתון. שם העליון הוא יהו"ה אלהי"ם, ושם התחתון הוא יהו"ה צבאות. יחד הם מייצגים את הבית הראשון ואת הבית השני. ראה זוהר - שמות – פקודי - רנ"ח – ע"ב.

ועשה מהם שלשה ספרים

מילים אלו דורשות השוואה בינן ובין מילים דומות בתחילת ספר יצירה.

הפתיח של ספר יצירה (פרק א' משנה א') מספר כי האל ברא את עולמו בשלשה ספרים.

עוד קודם לכן מסופר שם על שלושים ושתיים נתיבות מופלאות בהן האל חקק [.....] וברא...

·      המונח 'ברא' שאוּל מעולם הבריאה שהוא השני בטהרתו במדרג ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

ואילו במשנה הנוכחת מסופר על עשרים ושתיים אותיות שבהן האל חקק [.....] ועשה...

·      המונח 'עשה', שאוּל מעולם העשייה שהוא הגשמי והחומרי במדרג ארבעת העולמות אצילות, בריאה יצירה ועשייה.

פירשנו שם 'חקק' = יהוה חוקק חוקים (מערכות חוק), קבע כללים, תיקן תקנות וחולל הוויה נצחית שאין לה סוף.

להלן השוואה בין משנה א' שבפרק א' ובין המשנה הנוכחת

פרק א' משנה א'	פרק ו' משנה ו'
בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה	אלו הם עשרים ושתים אותיות
חקק	שבהן חקק
יה יהוה צבאות אלהי ישראל  אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא	אהי"ה  י"ה  יהו"ה  אלהים  אלהים  יהו"ה  יהו"ה  צבאות  אלהים  צבאות  אל שדי  יהו"ה  אדני
וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר וספור	ועשה מהם שלשה ספרים וברא מהם את כל עולמו וצר בהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור

מקור נוסף להשוואה הוא משנה ב' שבפרק ב' בה כתוב: "עשרים ושתים אותיות יסוד [...] וצר בהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור".

להלן סדר השתלשלות ההתרחשויות במשנה א' שבפרק א' בהשוואה לסדר השתלשלותן במשנה הנוכחת

פרק א' משנה א'	פרק ו' משנה ו'
ב – 32 נתיבות האל חוקק חוקים או חרט בתוך יש כלשהו או שניהם	ב – 22 אותיות האל חוקק חוקים או חרט בתוכן עצמן או שניהם
שמות כבוד האל וכינוייו	שמות כבוד האל וכינוייו
האל ברא את עולמו ב – 3 ספרים	האל עשה שלושה ספרים מתוצאת פעולותיו על אותן 22 אותיות, ומתוך שלושת הספרים הללו הוא ברא את כל עולמו, ועיצב בהם את כל שצריך לעצבו ואת כל אשר דרש צורה (תבנית) לעתיד לבוא

ניתוח השתלשלות ההתרחשויות בפרק א' משנה א'

המשנה נחלקת לשלושה רבדים

הרובד הראשון קובע כי ב - 32 נתיבות האל חוקק חוקים או חרט בתוך יש כלשהו או שניהם.

הרובד השני מתמקד בשמות וכינויי האל אשר חוקק ו/או חרט.

הרובד השלישי קובע כי האל ברא את עולמו ב – 3 ספרים, אך יש להשגיח בתשומת לב רבה כי לא נאמר בו דבר העשוי לחבר בין שלושת הספרים הללו ובין אותן 32 נתיבות. משמע, ייתכן כי ספרים לחוד ונתיבות לחוד.

שהרי אין ולו מילה אחת (כגון המילים 'בהם', 'בהן', 'מהם' או 'מהן') הקושרת את הרובד הראשון לרובד השלישי.

אם נשפיל את עינינו לרגע קט משמות האל וכינוייו, ונקרא את הכתוב ברובד הראשון, ומיד את הכתוב ברובד השלישי, ניווכח כי הכתוב מדבר על 32 נתיבות בהן האל חוקק חוקים ו/או חרט בתוך 'יש' כלשהו, ומיד לאחר מכן ברא את עולמו ב – 3 ספרים. 

רוצה לומר, כלל לא ברור כי שלושת הספרים הינם פועל יוצא של 32 הנתיבות.

ניתוח השתלשלות ההתרחשויות בפרק ו' משנה ו' (הנוכחת)

המשנה נחלקת לשלושה רבדים:

הרובד הראשון קובע כי ב – 22 אותיות האל חוקק חוקים או חרט בתוכן עצמן (בתוך האותיות) או שניהם.

הרובד השני מתמקד בשמות וכינויי האל אשר חוקק ו/או חרט.

הרובד השלישי מספר כי האל עשה 3 ספרים מאותן 22 אותיות וברא מהם (מאותם 3 ספרים) את כל עולמו ועיצב בהם (בספרים) את כל שצריך לעצבו, ואת כל אשר דרש צורה (תבנית) לעתיד לבוא. 

אך ניתן לפרש גם אחרת את הכתוב ולומר כי מאותן 22 אותיות האל:

·      עשה 3 ספרים.

·      ברא את כל עולמו.

·      עיצב את כל שצריך לעצבו ואת כל אשר דרש צורה (תבנית) לעתיד לבוא.

אין כל פגם לוגי בהעמדת הדברים בשלושה שלבים:

·      בתחילה היו אלו עשרים ושתים אותיות אשר בהן חקק וגו', ועשה מהן שלושה ספרים.

·      לאחר מכן היו אלו אותן עשרים ושתים אותיות אשר בהן חקק וגו', וברא מהן את כל עולמו.

·      וגם בסיום היו אלו אותן עשרים ושתים אותיות אשר בהן חקק וגו', וצר בהן את כל היצור ואת כל העתיד לצור.

מתוך העמדה זו של הדברים נובע כי:

·      האל עשה שלושה ספרים מעשרים ושתיים אותיות.

·      ברא את כל עולמו מעשרים ושתיים אותיות.

·      צר את כל היצור ואת כל העתיד לצור מעשרים ושתיים אותיות. 

כל אלה בסיוע אותן עשרים ושתים אותיות.

חיזוק לגישה זו ניתן למצוא במשנה ב' שבפרק ב' העוסקת ב – 22 אותיות, ללא כל אזכור של 3 הספרים לאמור: "עשרים ושתים אותיות יסוד [...] וצר בהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור".

אשר על-כן יש לתהות מה אירע לאותם 3 ספרים ? שהרי אִם כל ה – 'יש' נברא ועוצב באמצעות אותן 22 אותיות ללא סיוע שלושת הספרים (פרק ב' משנה ב'), יש לתהות בנוגע לסיבת אזכורם כאן של האחרונים ? מדוע ראה לנכון להביאם במשנה הנוכחת ? 

זאת ועוד: בהשוואה בין 32 הנתיבות שבפרק א' (22 אותיות + 10 ספירות), ובין 22 האותיות במשנה הנוכחת, נגרעו 10 הספירות. מה אירע להן ? מדוע נפקד מקומן במשנה הנוכחת ? מדוע לא נטלו חלק במלאכת העשייה של שלושת הספרים ?

סוגיית גריעתן של עשר הספירות במעבר ממשנה א' שבפרק א', אל המשנה הנוכחת, עשויה לבוא על פתרונה בבחינת השתלשלות האירועים מן הרישא אל הסיפא של הראשונה, והשוואתה אל האמור בזו האחרונה.

הרכיבים המשפיעים על סוגיה זו הם:

·      32 נתיבות.

·      10 ספירות.

·      22 אותיות.

·      3 ספרים.

·      משנה ב' שבפרק ב'.

ממשנה ב' שבפרק ב' עולה כי האל, לאחר שחקק, חצב, צרף, שקל והמיר את 22 האותיות – הוא צר בהן את כל היצור ואת כל העתיד לצור.

הפעולה "צר בהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור" מופיעה גם בסיומת של המשנה הנוכחת, וגם כאן בזיקה לפועלן של 22 האותיות, ועל-כן יש להסיק כי 22 האותיות הן הסיבה היחידה ל - "צר בהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור".

במקביל, כתוב במשנה הנוכחת כי אותן 22 אותיות שימשו את האל גם לעשיית 3 ספרים, אשר כלל לא ברור כי הם אותם שלושת הספרים המופיעים במשנה א' שבפרק א', שם הם (הספרים) היו אמורים להיות (על פי אחת מן האפשרויות) תולדה של 32 נתיבות ולא של 22 אותיות בלבד.

אם 3 הספרים במשנה א' שבפרק א' זהים ל – 3 הספרים במשנה הנוכחת, הרי ש - כך או כך הם תולדה של 22 האותיות ללא 10 הספירות, ועל כן האחרונות נפקדות מן האחרונה.

אם 3 הספרים במשנה א' שבפרק א' אינם זהים ל – 3 הספרים במשנה הנוכחת, הרי שקיימת אפשרות לפיה הם תולדה של 22 האותיות יחד עם 10 הספירות שצירופם הוא 32 נתיבות. אם אכן כך הוא, הרי שעימם (עם שלושת הספרים הללו) נברא היקום, ואילו לשלושת הספרים במשנה הנוכחת שמור תפקיד מסתורי שייחשף בהמשך.

סוגיה נוספת הטעונה ליבון היא השוני בין המילה 'בהם' ובין המילה 'מהם':

·      במשנה א' שבפרק א' כתוב "וברא את עולמו בשלשה ספרים". כלומר, בהם ברא. בשלושתם ברא. משמע, עולמו נברא בשלושה ספרים.

·      במשנה ו' שבפרק ו' כתוב: "וברא מהם את כל עולמו". יוצא מכאן כי גם אם עסקינן בספרים ולא באותיות, משתמע כי עולמו נברא משלושה ספרים. דהיינו מחלקם. מהם ולא בהם. מתוכם או מחלקם אך לא בהם בשלמותם. שהרי זו משמעות החלפת האות ב' באות מ'.

שוני נוסף בין שתי המשניות הינו בביטוי "וברא את עולמו" המופיע בתחילת הספר, לעומת "וברא מהם את כל עולמו" המופיע לקראת סיום הספר, כאשר הדגש הינו על המילה 'כל'. השאלה היא: מדוע 'כל' מופיע כאן ואילו שם חסר ?

כל אלה מעוררים מחשבה לפיה עסקינן בשישה ספרים ולא בשלושה. רוצה לומר, שלושת הספרים בתחילת הספר אינם השלושה במשנה הנוכחת. 

אם אכן כך הוא, הרי שכפילות זו הינה עליית מדרגה בכפילויותיו של ספר יצירה, ויש לתהות על שום מה ולמה נוצרה מלכתחילה ?

על פי רוח ספר יצירה הגיוני להניח כי הדקויות הללו לא נעלמו מעיני המחבר ולא זו בלבד, אלא אף שיבצן בספרו בכוונת מכוון. אם כך עשה, מדוע עשה והיכן ניתן למצוא קצה חוט לתעלומת שלושת הספרים ?

שוּמה עלינו למצוא מקור המדגיש את קיומם של שלושה ספרים, שאין חולק כי מציאותו הייתה ידועה למחבר, ואף הגיוני להניח - מהיכרותנו את צפונותיו - כי עמד לנגד עיניו בכותבו משנה זו.

המקור האמור הינו פרק ל"ב בספר ירמיהו ולהלן השתלשלות הדברים

בתחילת הפרק מופיע דבר יְהוָה אל ירמיהו הכלוא בבית כלא ששמו 'חצר המטרה', לשם הושלך בפקודת צדקיהו מלך יהודה שטען נגדו ואמר: "מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ. וְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִמָּלֵט מִיַּד הַכַּשְׂדִּים כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְדִבֶּר פִּיו עִם פִּיו וְעֵינָיו אֶת עינו [עֵינָיו] תִּרְאֶינָה. וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת צִדְקִיָּהוּ וְשָׁם יִהְיֶה עַד פָּקְדִי אֹתוֹ נְאֻם יְהוָה כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת הַכַּשְׂדִּים לֹא תַצְלִיחוּ".

מיד לאחר מכן, כמשיח לתומו בשלוות נפש: "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת".

כצפוי התקיים דבר האל: "וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת".

ירמיהו אינו מהסס: "וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף".

הרכישה טעונה אשרור ועל כן מספר ירמיהו: "וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם".

עתה מתאר הנביא את הפעולות הבאות:

·      "וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה".

·      "אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים".

·      "וְאֶת הַגָּלוּי".

כלומר, הנביא נוטל לידיו שלושה ספרים: הַמִּקְנָה, הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים, ו - הַגָּלוּי.

ומה הוא עושה לאחר מכן ? "וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה".

ובהמשך: "וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה":

·      "אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה".

·       "וְאֵת הֶחָתוּם".

·       "וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה". (כך מילה במילה).

 ומה לעשות עימם ? "וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים".

וכל אלה על שום מה ולמה ? שהרי ירמיהו הינו אסיר כלוא שמצבו בכי רע, ובאופק פעמיי החורבן הממשמש ובא.

לשם מה לטרוח ? האם במצב עניינים מעין זה יש היגיון ברכישת אדמות בארץ על סף חורבנה ?

והתשובה היא: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת".

מפסוקים אלה עולה כי כבוד האל מורה על סדרת פעולות בשלושה ספרים, ערב החורבן, וכל כך משום: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם יְהוָה".

ניתוח סיפור המעשה בשלושה רבדים

הרובד הראשון מציג לעיני הקורא את האסיר ירמיהו הכלוא בבית-אסורים ששמו 'חצר-המטרה', לשם הושלך בפקודת צדקיהו מלך יהודה שנבואות החורבן של הנביא היו לצנינים בעיניו. 

הרובד השני מביא את דברי הנביא שמספר כי האל נגלה אליו ובישר לו על הגעת שאר-בשרו חנמאל בן שלם, אשר יפציר בו לרכוש חלקת שדה שבבעלותו בענתות אשר בבנימין.

ואכן קרובו מגיע ואף מפציר בו תוך שהוא מסתייע בטיעון "כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה". הווה אומר, גְאל את האדמה הזו על מנת להותירה בנחלות המשפחה למען לא תיפול בידי זרים.

ירמיהו עורך שטר מכר בקול תרועה רמה, מחתים עדים, משלם ומעביר את המשך ניהול העניין אל 'פרקליטו' ברוך בן נריה בן מחסיה, שהיה הביוגרף שלו, במקביל להיותו סופר (רשם מסמכים) רשמי של הממלכה.

הבעלות על השדה הועברה כדין מתוקפם של שלושה ספרים והם:

·      ספר המקנה שהוא הוכחת הקניין והקושאן בטאבו שעליו חתומים הקונה והעדים.

·      ספר החתום במשמעות נעול בחותם הממלכה ועל-כן לא ניתן לשנות בו דבר, שהכיל את עיקרי ספר המקנה ואת חוקיי ותקנות הנדל"ן.

·      ספר הגלוי שניתן לחשפו לעיני כל, שהכיל – כך הגיוני להניח – את תמצית דבריהם של ספרי החתום והמקנה.

כל אלה מתרחשים על רקע:

·      ירושלים במצור בבלי כאשר באופק מסתמן סוף ידוע מראש.

·      העם מותש ורעב.

·      המעמד הסוריאליסטי מתקיים בעוד הנביא בכלא.

רכישת נחלות במצב כה עגום הוא צעד הזוי, אלא אם כן מביאים בחשבון את נבואת הנחמה "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת".

דווקא משום התסכול והמרורים, ירמיהו רוכש את השדה בטקס רב רושם והפגנתי על מנת להוכיח את בטחונו בהבטחה האלוהית.

הרובד השלישי מביא את נבואת החורבן, אך סיומו בא לחזק את בשורת הגאולה לאמור: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם".

בדרך זו ממשיך הנביא ירמיהו את פועלו של האב אברהם אשר שקל לידי עפרון החיתי 400 שקל כסף ורכש את הזכויות על מערת המכפלה (בראשית כ"ג): "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר .וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב".

ושל המלך דוד אשר קנה בכסף מלא את מקום בית המקדש והר הבית: (דברי הימים א' כ"א): וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת. וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה".

הערה: המילה גֹאֵל הינה בכוונת פּוֹדה מלשון פּדְיוֹן, ואילו המילה גואל הינה בכוונת משיח וראה "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל" (ישעיהו נ"ט).

גאולת השדה בידי ירמיהו היא סמל לגאולת העם בידי יהוה

שלושת הספרים הם סמל לבעלות עם ישראל על ארץ ישראל