צומת ההכרעה פרק מספר 30

צומת ההכרעה

פרק מספר 30

הגשם תופף על החלון בבית שבגריס באד טֶלְץ.

אליזבת יצאה והשאירה אותם בסלון עם הקנקן והכוסות.

קתרינה ישבה זקופה.

רודולף עמד.

נטיפי הוויכוח שהתלהט זלגו על קירות דמיוניים.

״את עייפה״‏, אמר.

״לא״‏, אמרה. ״אני חייבת להבין״‏.

אני חוזר על זה בפעם העשירית: ״את מסכנת את עצמך".

״נכון״‏.

״ומה יצא לך מזה ?״‏

"עצרתי רכבות והצלתי חיים".

"אז בואי אגלה לך סוד", אמר רודולף. "לא עצרת רכבות ולא הצלת חיים".

"לא ?"

"לא".

"אז מי כל אלה ש..?".

"לא את".

"לא אני ?"

"לא".

"אז מי ?"

"מישהו אחר, מישהו שהוא לא את".

"אז לאן הלכו כל ה...?"

"מחדר הכביסה – נכון ?"

"נכון".

"הלכו למוסקבה.. הלכו לסטלין.. הלכו לרוסים".

"ומה הם עשו איתם ?"

"כלום".

"אז למה אתה אומר ש..".

"כי סטלין משתין על ההודעות שלכם", אמר רודולף.

"משתין ?"

"כן משתין עם וודקה".

"מאז שאתה יהודי התחלת לגדף".

"חצי יהודי", אמרה אליזבת שחזרה לחדר. "ועדיין לא דיברנו על זה".

"עכשיו אנחנו מדברים על סטלין", אמר רודולף.

"אתה משמיץ אותו כדי שאפסיק", אמרה קתרינה.

"אבל זו האמת", טען רודולף. "הוא באמת חושב שזו מזימה נגדו".

"אתה בטוח ?"

"כן ! הוא אומר שזו קונספירציה ולא מאמין לאף מילה שלכם".

"איך אתה יודע ?"

"המודיעין שלנו אמר לי, ואם כבר מדברים אז בואי נגיד גם שמות".

"תגיד".

"אלה שמות של האנשים שלך".

"תגיד".

"סוניה הופמן — תלו אותה בכיכר״‏.

״אני יודעת״‏.

״לותר קפלן — נורה בגב במחסן״.‏

״אני יודעת״‏.

״ברונו רייכרט — נעלם בדרך למינכן״‏.

"ארוויד הרנק — הוצא להורג באותו מקום".

"ליברטאס שולצה-בויזן — הוצאה להורג"‏.

"מילדרד הרנק — נערף ראשה".

"הנס קופי — הוצא להורג"‏.

"הילדה קופי — אחרי הלידה, גם היא"‏.

"אילזה שטבה — בברלין"‏.

״מספיק לזרוק לי שמות כמו אבנים״‏.

״את ביקשת וזו המציאות שזורקת לך״‏.

דקה של שקט. הקנקן פלט קליק קטן כשהמים התקררו.

״בפעם האחרונה שלחת פתק דרך סדיני הכביסה. נכון ?״‏

״נכון. כתבתי במספרים. ‘היום עומדים’. הרכבת עמדה״‏.

״את בטוחה שזה בגלל הפתק ?״

‏״כן. שמעתי את זה מהאנשים שלך כשניגנתי״‏.

״אולי היה זוג עיניים נוסף ?״‏

״מי ?״

‏הוא לא ענה. הביט בחלון.

״מה אתה מסתיר ?״‏

״אולי שמת לב מי ביקשה ממך לראות את המחברת בפעם האחרונה ?״‏

היא התנשמה.

תמונה עברה בה: אליזבת לוקחת את המחברת, מעבירה דף באגודל, עוצרת בשוליים.

״אתה אומר…״‏

״אני לא אומר. את מבינה״‏.

קתרינה לחשה: ״אליזבת".

אליזבת חזרה והניחה פרוסות לחם וחמאה.

״תאכלו״‏.

״תודה״‏, אמרה קתרינה.

אליזבת נגעה בקצה המחברת בעדינות.

״לפעמים שורה אחת מצילה יום. לפעמים היא שורפת אותו. תכתבי לאט״‏.

קתרינה הנהנה. ״נכתוב לאט״‏.

אליזבת הרימה את מבטה אל רודולף. ״כשאין מה לומר — לא אומרים״‏.

הוא הנהן, והיא חזרה למטבח. הדלת נסגרה.

״אז מה עכשיו ?״‏ שאלה קתרינה.

״עכשיו מפסיקים לשלוח למוסקבה״‏.

״אתה השתגעת ?״‏

״לא. אני מפסיק לשחק בדואר״‏.

״הם הגוף שלי. החברים שלי״‏.

״והם מתים בזה אחר זה. את שולחת, סטלין לא קורא, והגסטפו כן. זה חשבון פשוט״‏.

היא נעמדה. ״מה אתה מציע ?״‏

״תעבדי איתי. לא עם מוסקבה. מה שאנחנו יודעים — אנחנו משבשים בעצמנו״‏.

״איך ?״‏

״את נותנת קודים. אני נותן חותמות״‏.

היא לא חייכה. ״תדבר ברור״‏.

״צומת גמונד. מסוט אחד. ‘נעילה כפולה’ — זה אומר בדיקה לפי הספר.

כשאני מביא טופס עם חותמת, הרכבת עומדת.

לא בגלל דגל אדום ופצצות של פרטיזנים, אלא בגלל נהלים.

משם אני מסיט אותה לשוליים.

בזמן הזה שני אנשים יורדים מהלוח והופכים לשמות על דלת של מרפאה, לא על דלת של קרון״‏.

שני אנשים״‏, חזרה אחריו. ״כל פעם״‏.

״כל פעם שנצליח״‏.

״זה מעט״‏.

״זה חיים״‏.

״ומי בסיפור שלך עוזר לצד של הרכבת ?״‏

״אוטו שרם. סדרן בתחנת גמונד. איש של שעון ולוח. יש לו טפסים, יש לו רצון להישאר בחיים, ויש לו ילד בן שמונה שנלקח לבדיקה ‘גולגולתית’ בגסטפו וחזר מבוהל. הוא לא אוהב אותנו, הוא לא אוהב אותם. הוא אוהב שהרכבת מאחרת בגלל נייר, לא בגלל דם״‏.

״ולמה שלא יסגיר אותך ?״‏

״כי נתתי לו טופס אמיתי. כי דיברתי בשפה שלו. כי בפעם הקודמת שהרמתי לו טופס ‘בדיקה', הוא ראה איך קרון תחמושת עומד שלוש שעות בערפל, ואף אחד לא צועק. הוא הבין את הכוח של חותמות״‏.

 היא הסתכלה עליו זמן ארוך. ״ומה איתך ? אתה קצין אס אס. הם ידקרו אותך ראשון אם משהו יישבר״‏.

״אני כבר שבור״‏.

״בגלל מה שדיברנו עליו. בגלל הדם שלך ?״

״כן״‏.

״אתה לא תשרוד אם זה יעלה למעלה״‏.

״גם את לא״‏.

״אז אסור לטעות״‏.

״נכון״‏.

"אני חייבת לשאול אותך משהו", אמרה. "אתה עושה את זה כי אתה פוחד שאסגיר אותך ?"

"יכולתי להרוג אותך בלילה ההוא ולא הרגתי", אמר רודולף.

"זה בגלל שגברים לא יהרגו בחורה שהווגינה שלה שתי טיפות מים עם הווגינה של אימא שלהם", אמרה אליזבת שחזרה לחדר.

קתרינה פתחה את המחברת וכתבה שתי מילים: ״היום עומדים״‏.

והוסיפה מתחת: ‘03:45–08:00, מסוט 11, גמונד'

״בואי נתרגל את זה״‏, אמר.

״‘היום עומדים’ זה חלון.

"החלון אומר: חסימה טכנית במסוט 11 בגמונד, מ-03:45 עד 08:00, ואין עקיפה".

אני לא אומרת ‘תחמושת’,

אני לא אומרת ‘שמות’.

אני רק אומרת זמן ומקום. אתה עושה את השאר".

״ואחרי זה ?״‏

״אחרי זה אני מוודאת שיש מי שמחכה בשוליים. לא פרטיזנים. לא רוסים. לא סטלין. סתם איזה אחראי מחסן עם לב. נהג משאית שמאס בהכול. חובש מהעירייה שיכול לקחת ‘פצוע’ שלא רשום. כל פעם דמות אחרת. מעט דיבורים. מעט שמות. הרבה מקרים״‏.

״מי מכסה על העקבות ?״‏

״אני. יותר לא שולחת לסטלין".

הוא חייך בלי שמחה. ״את לומדת מהר״‏.

״אתה מלמד ברור״‏.

אליזבת חזרה והביטה בהם. ״אתם צריכים גשם כדי לחשוב ?״‏

״כן״‏, אמרה קתרינה.

אליזבת פתחה חלון.

״את קוראת תווים מהר. אל תרוצי. סימן ההשהיה מציל חיים״‏.

״נזכרתי״‏, אמרה קתרינה.

אליזבת נגעה בכתפה. ״כשאת כותבת ‘היום עומדים’, תכתבי גם מתי נוסעים".

״אני לא בטוחה שהבנתי״‏.

אליזבת חייכה בקצה הפה. ״תשמרו אחד על השנייה״‏. היא יצאה.

"תגיד", אמרה קתרינה. "ממתי אתה יודע שהיא משלנו ?"

"מתמיד", אמר רודולף. "בגלל זה היא שונאת אותי".

"עכשיו קצת פחות", אמרה קתרינה.

בערב, בתחנת גמונד, הערפל ישב נמוך.

שרם עמד בביתן הקטן.

תנור ברזל פלט חום אדום.

רודולף נכנס וניער טיפות מהמעיל. ״טופס״‏, אמר, והניח מעטפה על הדלפק.

שרם שלף את הדף. ״‘בדיקת נעילה כפולה’, מסוט 11, 03:45–08:00״‏.״לפי הנהלים״‏.

״ולפי המצפון שלך״‏.

״ולפי החותמת שלי״‏.

שרם דפק בגיר על הלוח: חסימה זמנית. רשם מספר טופס. ״הכל בסדר כל עוד זה על הנייר״‏.

״ולא יורד מהנייר״‏.

״ולא יורד״‏.

 03:47 אדום נדלק. קטר עזר התגלגל ונעצר בדיוק על החציה.

ידית המסוט לא זזה.

״בדיקה״‏, אמר שרם בשפופרת.

״בטיחות קודמת״‏.

04:20  רכבת תחמושת נעצרה לפני האדום.

05:05. עוד רכבת מאחוריה.

05:40. האחראי האזורי נאנח, ביקש עקיפה דרך הולצקירכן, קיבל סירוב מהתחנה ההיא. ״עומס״‏.

06:10  סייר מסוטים דפק עם פטיש ואמר ״לא משתחרר״‏. חתם.

07:55  רודולף חזר לביתן, עמד מאחורי הזכוכית. לא דיבר.

08:00  ירוק נדלק. הרכבת גלשה הצידה, לשוליים, ״למילוי מים ובדיקת מיסבים״ — ככה כתוב. יום שלם אבוד, ואף אחד לא צועק. אם זה בנייר - אז זה בסדר.

בלילה, בחדר האחורי של המרפאה העירונית, אחות צעירה פתחה דלת צד. שני גברים רזים עברו מולה עם אלונקה וקרטון. ״פצועי עבודה", אמר אחד. היא לא שאלה. חתמה. הדלת נסגרה. הרחוב היה שקט.

באותו ערב, בגריס, קתרינה סגרה מחברת ונשענה על הקיר.

״עכשיו את מבינה מה עשינו ?״‏ שאל רודולף.

״עיכבנו רכבת. הורדנו שני שמות ולא כתבנו למוסקבה״‏.

״נכון״‏.

״וזה ימשיך רק אם לא נחשוף את אליזבת״‏.

״נכון״‏.

״ולא אותך״‏.

״נכון״‏.

היא הביטה דרך החלון.

נהר האיסר רץ אפור בין הבתים ממהר לדנובה.

״מה המילים להיום ?״‏ שאלה.

״כלל ראשון", אמר.

״טפסים במקום רובים", אמרה.

״כלל שני".

״לא שואלים היום על אתמול".

״כלל שלישי".

״שניים שלושה שמות בכל פעם. לא יותר״‏.

״וכלל רביעי".

היא חייכה קצת. ״כשכותבים — לא צועקים. כשצועקים — לא כותבים״‏.

הוא כיבה את האור. הגשם רקד על הגג.

״אנחנו לבד״‏, אמר.

״לא״‏, אמרה. ״יש גם את אליזבת״‏.

השקט התיישב ביניהם כמו שמיכה.

בפנים נשמו לאט.

בחוץ, רכבת אחת עמדה במקום הנכון מספיק זמן כדי ששני אנשים יפסיקו להיות מספרים.