קתרינה נחלצת לעזרה פרק מספר 33

קתרינה נחלצת לעזרה

פרק מספר 33

הסירנה התחילה כצריחת חיה פצועה ונקרעה לשניים.

‏מינכן עונה לה בחלונות שנטרקים, באור שנחנק, בקולות של "‎Verdunkelung!‎" (האפלה) שעולים במדרגות כמו תווים.

‏ויטלסבאכר פאלאיס (מטה הגסטפו במינכן) מתהדק.

‏במסדרון הלבן הנורה הראשונה כבתה, השנייה מצמצה ועברה לאור חירום ירקרק.

‏מישהו צועק "‎Feuerwache!‎" (משמרת כיבוי) לקומה שתיים.

‏ומישהו אחר קורא "כולם למקלטים!"

‏אבל כאן זה "פנים"‎⁠.

כאן לא רצים לפני שנותנים רשות.

קתרינה מגיחה מהצד שלא כותבים עליו דוחות:

מסדרון כביסה, דלת שירות, הסימן של הבורג העייף במנעול.‏

שיער אסוף בכיסוי בד, סינר אפור, קופסת פח עם תחבושות ומטליות.‏

על הזרוע סרט קטן שמישהו יחשוב שהוא רישיון.‏

בפה המילה הנכונה בקול הנכון: "Feuerpost"‎ (משמר אש)‎.

אין מי שיבקש לראות.

היא סימנה לעצמה את הדרך שבוע קודם.

ספרה צעדים.

מיששה סדק קטן בקיר.

סימנה בגיר נקודה בגובה ברך, מקום שבו הדלת נכנעת אם לוחצים שם.

הבוקר השאירו שם פיסת בד, שמו לב, שלפו.

טוב. היא הביאה אחרת.

קטנה יותר. עמוקה יותר.‏

בפינה שמים דליים.‏

היא לוקחת שניים.

המים בפנים זזים כמו זכוכית קרה.‏ Bahnhof-Feuerwehr (כיבוי אש תחנת הרכבת)‎ היא ממלמלת לאיש האבטחה שעובר בריצה.

הוא לא שומע.

טוב.‏

מדרגות השירות "Diensttreppe", מכוסות אבק וסבון.

לא מבריקים כאן.

חמש עשרה מדרגות.

פנייה.

עוד שתים עשרה.

הדלת עם הבריח הישן.‏

מפתח ?

אין לה.‏

ידית ?

אין.‏

אבל הבריח הזה אוהב גוף, לא כוח.‏

היא מניחה את הכתף בסימן הגיר ונושמת.

דוחפת חצי. שומעת "קלאק".‏

הדלת נכנעת מילימטר.

זה מספיק.‏

בפנים מסדרון נמוך.‏

ריח של חומר חיטוי זול ומים שנשפכו איפה שלא צריך.

קול של נעל אחת שממהרת מדי.

היא עוצרת.

"השהיה". היא אומרת לעצמה בלחש, כמו שיעור של אליזבת ליד המטרונום.

הסירנה פוסקת לחצי שנייה, ואז חוזרת גבוהה יותר.

שני סוהרים יוצאים מחדר צד.

אחד עם קסדה, השני עם אקדח שלא אוהב את היד שמחזיקה בו.

היא מניפה את הדלי כאילו זו העבודה שלה: "מים למטפה !"

"לא כאן", אומר זה עם האקדח.

"הוראה מלמעלה", היא זורקת את השם הראשון שבא בטון של נהלים: "אהלרס אמר 'להרטיב את הקיר המזרחי'".‏

הם מסתכלים אחד על השני. השנייה הזאת יקרה.

"איפה אהלרס ?"

"בגג".‏

"קומה ?"

"שתיים".‏

"עשי מהר", אומר זה עם הקסדה ורץ.

זה עם האקדח נשאר.‏

היא מתקדמת חצי צעד,

שופכת מים על הרצפה שיסתירו צעדים,

מפילה בכוונה את הסמרטוט.‏

כשהוא מתכופף אינסטינקטיבית,

לא מתוך טוב לב,

מתוך סדר,

היא תוקעת את הדלי השני אל השוק שלו.

הוא מתנדנד.‏

היא לא גיבורה.

היא דייקנית: ברך אל קצה הירך,

מרפק אל עצם החזה.‏

האוויר עוזב אותו.

האקדח לא יורה, הוא מחליק ושורט את הרצפה.

היא לא מחפשת אותו. היא מחפשת מפתחות.

טבעת. יש ארבעה. חמישי קטן כמו שן.

זה הוא.‏

חדר החקירות בקצה.‏

הדלת לא נעולה.

עוד בניין שצריך עוד תחזוקה.‏

בפנים: שולחן, נורה רועדת, דלי ריק.

רודולף יושב.

היד שלו מחפשת קצב על הברך.

ארבע. עשר.‏

הוא מרים מבט.

לא מופתע.

"עכשיו המדרגות".‏

הם יוצאים.

המים על הרצפה מסתירים כביכול דליפה.‏

קול בדלי שנגרר מאחוריהם עושה רעש של עבודה.‏

בפינה, כמו עין שמחפשת לוכד, מצלצל מישהו במפתח.‏

"עצור", קורא קול.‏

היא לא עוצרת.‏ Feuerpost (משמר אש)‎ — צעקה שיש בה הברה של דמיון.

"דגל אדום תקרה שתיים !"

הקול מתבלבל.

יש נהלים, יש פקודות סותרות, יש אזעקה.‏

מישהו ירדוף ?

כן.

אבל בעוד עשר פעימות.‏

יש נהלים.

הנאצים מכורים לנהלים.

במדרגות השירות מחכים להם שלושה סוגי אויבים: זווית, צל וידית.

הזווית: אם אתה מסתובב מוקדם מדי, אתה נחשף למי שבא מולך.

הצל: אם אתה עוצר בו, אתה הופך למטרה על רקע האור.

הידית: אם היא על צד שמאל, היא בזבוז של שנייה.

אסור לבזבז שניות.‏

"ימין", היא אומרת.‏

הוא מבין.‏

הם לוחשים את מנטרת הסולם שלהם כמו תפילה קצרה: "ארבע". "לעשר". "השהיה". "היום זזים".‏

קומה אחת למעלה מישהו דופק בפטיש על קיר כאילו זו מלחמה קטנה שאפשר לנצח במתכת.‏

הסירנה משחיזה את האוויר.‏

מישהו צועק "Luftschutzraum"‎ (חדר מיגון אווירי)‎, כולם למטה!‏

והם, למטה. אבל לא לאותו "למטה" של כולם.‏

בפיתול שני הדלת.

בריח כפול.‏

היא מכניסה את המפתח הקטן.

לא נכנס.

שן אחרת.

לא.

שלישית.

כן.‏

לא מסתובבת עד הסוף,

יש לזה עומק.

היא בוחרת חצי.‏

"עכשיו", היא אומרת.

הדלת נפתחת שישה סנטימטרים.‏

בדיוק מה שהם צריכים כדי להצליח אבל צריך לדחוף.

הוא שומר עליה עם הכתף.‏

היא מחליקה.

הוא עובר.‏

הבריח חוזר לבד.

תודה, מתכת.‏

מסדרון נמוך יותר.‏

הקירות מתקלפים מסיד.‏

שלט אלכסוני קטן, שחור לבן: "LS-KELLER"‎ (מרתף מיגון אווירי)‎.

חץ שמאלה.

עוד שלט,

במדליון מתכת: "אין מעבר לציבור".‏

היא ציבור אחר.

הוא מוסד אחר.‏

מאחור שומעים מישהו.

לא זה עם האקדח, אחר.‏

צעד אחר צעד. לא ממהר.

יש לו זמן.‏

"אל תסתכל אחורה", היא לוחשת.‏

"אני לא". הוא אומר ושומע את הירש, איש שיודע היכן נגמרת מדרגה ואיפה מתחילה אחרת.

הוא לא רוצה לפגוש אותו בפינה.

לא כאן.‏

היא קושרת עם תחבושת גזה את ידית הדלת שהם עברו דרכה.

קושרת מסביב לציר כדי שאם מישהו יפתח, זה ייקח לו שנייה וחצי יותר.‏

שנייה וחצי שוות חיים.

היא מותחת, קושרת, דוחפת את הקצה לתוך חריץ.

כאילו עשתה את זה כל חייה.

הם מגיעים לפתח שכתוב עליו "מיטת נשיאה לא לקפל".

מאחורי הפתח, עגלת אלונקה עם שני גלגלים עייפים.

היא מטה אותה ממקומה.

חריקה נמוכה.

"עכשיו יש לנו סיפור אם עוצרים אותנו", היא אומרת.

"פצועים".

"מי ?"

"אתה".‏

"יפה".

"אל תדבר".

"אני שותק".

שתי דלתות מצד ימין.

אחת נעולה, אחת עם כפתור זכוכית.

דרך הזכוכית, שטח אחסון: דליים, מכלי חול, קופסאות "קרבול".‏

אם יעקבו, יחשבו שחיפשנו חול.

אנחנו חיפשנו זמן.‏

בפיתול השלישי, חומר שחור על הרצפה.‏

זפת ישנה נמסה בחום.‏

נעל מחליקה חצי.‏

הוא תופס את המעקה.

היא תופסת את הזרוע שלו.

שניהם לא נופלים.

"זה קורה כשאתה חושב אחורה", היא אומרת בלי כעס.

"אני פה", הוא אומר.‏

"טוב".‏

קול של אצבע על מתכת.‏

אחריהם.

קרוב מדי.

"עמוד !"

הם לא.‏

"אי אפשר".

"קצין !"

הם לא משיבים.

"דו"ח !"

שקט.‏

מתברר שההם עושים דו"ח אחר.

שורה קצרה: עברנו את הדלת השנייה.

בפינה למטה, דלת כבדה עם צורת L בלבן. "Luftsschutz-Raum"‎ (חדר מיגון אווירי)‎.‏

ידית עבה.

בריח פנימי.‏

היא יודעת את זה מהצד האחר.‏

אם הידית יורדת עד הסוף, זה ננעל מבפנים.‏

אסור שיהיה בפנים.

צריך תנועה".

"אני מחכה עם הרגל בדלת", היא אומרת.

"את תישארי בלי רגל".‏

"אני בוחרת".‏

"השהיה", הוא אומר.‏

"עכשיו", היא מחזירה.‏

היא דוחפת עם הכתף, הוא מושך למטה.‏

הבריח מפהק.

בפנים, ריח של אנשים שמחכים למשהו שלא יגיע אליהם באופן אישי.‏

עקרת בית עם מטפחת פרחונית מחזיקה תרמוס.

ילד אחד עם קוביית עץ.‏

זקן עם משקפיים עבים וסבלנות פרומה.

כולם מסתכלים אל הדלת כשהאור מבחוץ נכנס כמו תוקף. Feuerwache"‎" (משמרת כיבוי)‎, היא זורקת בקול. "בדיקת סיד".‏

האישה מהתרמוס אומרת "שם אין סיד, רק ריח".

"נבדוק את הריח", קתרינה עונה.‏

הם חולפים בתוך האנשים כמו צלופחים.

אין דחיפות.

רק קצוות של בגדים שנוגעים.‏

היא רואה מעבר לדלת השנייה של המקלט סימן קומה, חץ קטן אל "יציאת חירום לרחוב מוניכנר".‏

שם יהיה סיפור אחר.

עדיין לא.‏

הדלת מאחוריהם נפתחת באותה שנייה שהם נכנסים.

ירוק מבחוץ נשפך לפנים.‏

קול קצוב: "הרשאה ?"

היא לא מסתובבת.‏

"אצל קצין המשמר".

"אצל מי ?"

"אהלרס".‏

שקט קצר,

ואז צעד כבד.

"אהלרס על הגג", אומר קול אחר.‏

"אז הוא שלח אותי", היא אומרת.‏

שני הקולות מתדיינים בשקט של אנשים שפוחדים להיראות טיפשים יותר מאשר הפחד מהפצצה.

"נחכה לו", אומר אחד.

"תחכה", היא עונה, אבל היא כבר לא כאן.‏

בצד העמוק של המקלט: דלת ל"תעלת שירות".‏

עליה לוחית קטנה מלאה חלודה: "Durchgang nur für Personal"‎ (מעבר לצוות בלבד)‎.

היא Personal‎ (צוות)‎.‏

אם שואלים.

היא לא מחכה לשאלות.‏

"אתה הולך אחריי", היא אומרת.‏

"אני הולך", הוא אומר.

"לא לדבר".

"אני לא".

הדלת קטנה.

בריח פשוט.

היא מחליקה לתוך השקע מפתח שלא שייך לכאן.

המפתח החמישי שלקחה מהאיש עם האקדח.‏

הוא לא מיועד לדלת הזאת,

אבל לפעמים מתכת אוהבת מתכת.

היא מסובבת חצי, מושכת.‏ הדלת נכנעת עם צליל של ברזל שמישהו שכח לשמן אותו מאז 1938.‏

בפנים, מסדרון צר, נמוך.‏

צינורות.‏

רטיבות.‏

מפה משורבטת ביד על הקיר: קווים, חיצים, מילים שנמרחו.‏

"אל תאבד", היא אומרת.‏

"אני נצמד".

"כשאני אומרת 'השהיה', עוצרים.

כשאני אומרת 'ריצה', לא חושבים".

"כן".

מעבר לדלת ממנה הגיעו, קורה השקט הכי מסוכן,

השקט שלא שייך לאזעקה.‏

היא מכירה אותו.‏

גם הוא מכיר.

זה השקט של הירש כשהוא מחליט לחפש בעצמו.‏

היא מכבה את הנורה הקטנה שהדליקה בידית.

חושך כמעט מלא.‏

ריח של אבק ישן ומים מעופשים.‏

היא שולחת יד לאורך הקיר, מרגישה חריץ.‏

כאן עובר כבל.‏

כאן היה פעם "פתח" שאפשר היה לתקן.‏

כאן גדל צמח בלי אור.‏

כאן עוברים.‏

"יד שמאל על הקיר", היא אומרת.

"ימין חופשית".

"אם אני נופלת ?"

"אני תופס".

"אם אתה נופל ?"‏

"לא נופל".

הם זוחלים.

צליל חלש של מישהו שמסמן עם נעל על רצפת מתכת מגיע מאחור.

מתקרב.

היא לוחשת: "השהיה".

הם קופאים בתוך הנמוך.‏

הדלת שמאחוריהם נפתחת עד כדי סנטימטר.‏

אור חיוור משתרבב על הרצפה בקו דק.‏

קולו של הירש, בלי מאמץ: "בואו נראה".‏

האור לא נכנס לתעלה.

הזווית שומרת עליהם.

הירש נכנס מקצתה.‏

הוא לא אוהב להתלכלך באבק.‏

הוא אוהב שמישהו אחר ייכנס.‏

"גש פנימה", הוא אומר למישהו שאין לו שם.‏

ההוא משתעל מהאבק.‏

"יש כאן צינור. אולי מעבר".

"כולם עוברים דרך משהו", אומר הירש.

"סגור".‏

הדלת נסגרת.

האור נחתך.‏

הסירנה בחוץ יורדת טון.‏

בפנים חוזר קצב אחר: טיפות מים שנופלות אחת, שתיים, שלוש,

ושקט.‏

היא לא מחכה.‏

"ריצה", היא לוחשת.

הם זוחלים עוד שניים, קמים, מתחילים תנועה נמוכה.‏

שמאל,

חץ.‏

ימין,

חץ.‏

חץ שלישי אל "יציאת חירום, רחוב לויטפולד".‏

"אנחנו לא יוצאים כאן", היא אומרת.

"למה?"

"קרוב מדי".‏

"למי?"‏

"לו".

"והלאה ?"‏

"תחנת משנה. יש מעבר מתחת לקו".

"את מכירה ?"‏

"לא. אני מנחשת נכון".‏

הוא מחייך בלי צחוק. "מספיק".‏

המסדרון מתרחב לרגע.

כאן פעם שמו ארגזים.

עכשיו זה ריק.‏

היא עוצרת.‏

"מים ?"

"כן".‏

היא מוציאה מן הקופסה שלה פחית קטנה של מים,

אחת כזאת שמחלקים בחירום,

פותחת לאט, מקפידה לא להשמיע "צצצצ'".‏

הוא שותה שתי לגימות.‏

"עוד", הוא אומר.

"לא", היא אומרת. "מחר".

"נכון".

היא מוציאה מן הכיס סיכת שיער.‏

היא קיבלה עליה פעם מחמאה מטופשת, עכשיו היא כלי.‏

הדלת הבאה נעולה מנגד.‏

הסיכה יודעת לעשות דברים.‏

היא מחפשת את הקפיץ.‏

מקשיבה.

זו לא מוזיקה.‏

זה דיבור של ברזל.‏

הסיכה אומרת "כאן".‏

הבריח אומר "טוב".

הדלת אומרת "עבור".‏

הם עוברים.

מאחור נשאר ריח של פחם רטוב וסבון.‏

מלפנים, ריח של רחוב שלא ראה אוויר יבש שלושה ימים.‏

יש פה סולם ברזל שצומח מתוך קיר בטון.‏

למעלה, מכסה עגול עם חרירי מתכת.

"זה יוצא לאוויר", היא אומרת.‏

"ולרעש". "ולעיניים". "ולקטרים". "לא היום", היא אומרת.

"לא היום", הוא עונה.‏

הם ממשיכים עם החץ שמצביע על "תחנה צדדית, מעבר שירות".

שם מחכה הפרק הבא: אזעקה בחוץ, צעקות, דגלים קטנים בידיים לא נכונות, הירש שומע צעד במקום שבו לא היה צריך להיות צעד.‏

כאן, רק שניים, נשימה, קצב, ואצבע שמלטפת קיר כדי לא ללכת לאיבוד.‏

לפני הסיבוב האחרון היא עוצרת. הוא כמעט מתנגש.‏

"מה?"

"אתה מחזיק ?"

"כן".

"אתה חי ?"

"כן".‏

"טוב".

היא נוגעת בו חצי שנייה, לא כדי לנחם, כדי לדעת.‏

"כשנצא, לא לדבר. גם אם נראה מישהו מהעולם שלנו".

"בעיקר אם נראה".

"הבנתי".‏

"ואם אני אומרת 'השהיה', אתה לא גיבור".

"אני לא".‏

הסירנה בחוץ חותכת לעוד כיוון.

העיר מתנשמת כמו חיה עייפה.‏

הם מגיעים אל דלת עם משטח עץ ישן.

מאחוריה, רעש אחר, רחוק, מתכתי, עם פעימה של מסילה.‏

"שם", היא אומרת.

"כן".‏

היא מסתכלת אליו.‏

"עד כאן זו הייתי אני", היא אומרת.

"מכאן זה שנינו".

"הבנתי".

היא מסובבת את הידית.‏

הדלת נענית.‏

הם נעלמים אל מעבר השירות של התחנה הצדדית.

צללים נוגעים במסילה, בדיוק בזמן שהירש מתיישר שתי קומות מעל ומבין שאיבד דקה.‏

הדקה הזאת לא תחזור.‏

היא תעלה לו בחיפוש.‏

העלויות שלו הן החיים שלהם.‏

המסך נסגר על הרעש של קטר מרוחק.‏

שורה קצרה במחברת שלא פותחים כאן: עברנו מדרגות. נשארה מסילה.