רודולף הרטמן והמרתף של קארל הירש פרק מספר 32

רודולף הרטמן והמרתף של קארל הירש

פרק מספר 32

מִישְׁלִינְג — Mischling

כינוי נאצי לאדם נחות בן תערובת לפי מוצא סביו–סבתותיו בחוקי נירנברג ‏(1935).

• 3–4 סבים יהודים — נחשב יהודי.

• 2 סבים יהודים — מִישְׁלִינְג דָּרְגָּה רִאשׁוֹנָה.

• סב יהודי אחד — מִישְׁלִינְג דָּרְגָּה שְׁנִיָּה.

בבוקר הוא אמר: "נסיעה קצרה. חוזר לפנות ערב".

והיא אמרה: "יש רוח רעה בחוץ".

סגר את קופסת אם הפנינה והחליק אותה מתחת למדף,

לא במקום הקבוע. סימן קטן שידעו רק שניהם.

‎.מינכן קיבלה אותו בריח של פחם רטוב

בריינרשטראסה הקווים ישרים מדי.

בזווית של כיכר ויטלסבאכר שלושה גברים זזו אליו כמו צל אחד.

אחד: "הֶר האופטשטורמפיהרר".

השני חייך חצי חיוך שחסרה בו כנף שן.

השלישי הניח יד פשוטה על האמה.

"מסמכים".

"רודולף הרטמן ?"

"מה העניין ?"

"עניין פנים".

היד שהונחה על האמה הפכה לשתיים.

מתכת נגעה במפרק.

"בלי שטויות".

"מתלווה", אמר השלישי.

הם הלכו חמישה צעדים בשורה, כמו תרשים של משרד: אחד פותח, שני דוחף, שלישי סוגר.

ויטלסבאכר פאלאיס (מטה הגסטפו במינכן) קיבל אותם באדישות: אבן קרה, רצפה מחליקה, ריח סיד וחומר חיטוי זול. במעבר צדדי אחות העבירה מטאטא קצר ולא הרימה עיניים.

‎.במרתף היה קיר עם סדק שמתחיל באמצע ולא מגיע עד הסוף. את הקיר הזה הכירו אנשים בלי שמות

הסירו ממנו את המעיל, את הפגיון, את הסיכה עם הגולגולת. ביקשו גם את הכפתורים. הוא פתח עד האמצע.

"השם שלך ?"

"יש לכם".

"תגיד".

"רודולף הרטמן".

"שנה ?"

"מיותר".

"לא מיותר".

"שתוק".

.‎חדר לבן קטן, שולחן עץ נמוך, שני כיסאות, נורה עייפה שמתנדנדת

דלי מים עם קרח על הרצפה. הדלת נטרקה והדממה העמיקה.

דממה שקודחים בה דברים.

‎

הוא עצם עיניים לרגע וספר מתחת ללשון כמו ליד המטרונום הישן של אליזבת:

ארבע נשימות על פני עשר פעימות דמיוניות.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע; לשמור על קצב כדי שלא יגנבו לו זמן.

מילים שחלפו לו בראש ולא יצאו מהפה: אל תבואי. למי אמר אותן ? ידע.

‎

נתנו לו להמתין כדי שהגוף ילמד מי כאן קובע את הקצב, ואז נכנס האיש שבשבילו שומרים את המילה "מנהל".

חליפה שחורה מתחת למעיל עור, צווארון קשיח, כובע תחת הזרוע. אוברשטורמבאנפיהרר קארל הירש, עיניים של זכוכית שעברה הקפאה.

"מר הרטמן".

"הֶר אוברשטורמבאנפיהרר".

"אולי אני אדבר, ואתה תתקן כשצריך ?"

"ננסה".

"ננסה", חיקה ביובש.

הניח תיק על השולחן, פתח. מעט נייר. וזה מסוכן עוד יותר.

‎

תמונה קטנה שחור לבן, אישה צעירה, שמלה פשוטה, מבט ישיר.

"מי זאת ?"

"אליזבת".

"שם משפחה ?"

"קראוס".

הניח את התמונה באמצע 'כמו עין'.

‎" ? אתה יודע למה אתה כאן"

"לא".

"אתה יודע".

"אני יכול לנחש רשימה ארוכה".

"תדייק", אמר הירש. "יש דברים שלא אומרים בקול, ויש דברים שאומרים כדי לשמוע את עצמך. בוא נתחיל".

‎ -הוא סימן באצבע.

הכיסא נדחף.

"תשב".

"אני מעדיף...".

"לא שאלתי".

הוא ישב. העץ קפץ קפיצה קטנה. הירש לא הסתכל.

"שם האב".

"מת".

"זו לא הייתה השאלה".

"שום דבר אצלך איננו שאלה".

"נכון, שם האב ?"

"שם".

"—" אגרוף. לא חזק, מדויק.

"שם".

"—" כף יד פתוחה. השפלה יותר מכאב.

"שם".

"—" "שמו".

‎

המים הגיעו, לא בנדיבות. דלי קפוא מן הצוואר אל הגב, שובר נשימה כמו שריקה.

הדלי נשמט בקצה; מתכת על רצפה; הצליל נשאר יותר מהצפוי.

"ננסה שוב", אמר הירש.

"שם".

"אינני יודע".

"אתה יודע".

"לא".

"באמת לא ?"

"באמת".

"אם כך בטח מישהו אחר יודע", אמר הירש והטה את התמונה של אליזבת כך שהאור הקלוש יישבר בה. "אפשר לשאול אותה".

הרטמן הפסיק לספור. החזיר את הקצב בכוח אל האצבעות. ארבע. עשר.

"אתה לא תיגע בה".

"אני ?" הירש חייך חיוך שאין בו שמחה. "אני אדם של ניירות. כל האחרים מקבלים את כל הבילויים.... ואולי הפסנתרנית שלך תדע", הוסיף כאילו בין השורות.

"היא מכירה תווים. אולי גם שושלות", "—" "יש לה מחברת שירים, כך שמעתי. ילדים נרדמים. אני צריך לבדוק רישוי".

שתיקה עבה ירדה בין שניהם.

‎.הירש התיישב על שפת השולחן, קרוב מדי

"תגיד את המילה, רודולף  “Mischling”

(מִשְׁלִינְג) פירושה: “מעורב/בן-תערובת")

שתיקה.

 הירש הסתכל עליו במבט של מורה שמצפה לנימוס.

"יש לי יום קצר. תן לי משפט נכון, ותצא ממנו עם זמן".

הרטמן נשם. ארבע. עשר. המוח טחן שורות קצרות במקום חשיבה.

אליזבת אמרה פעם, ליד המטרונום: "כשאתה לא בטוח, שים השהייה".

"אני שם השהייה", אמר.

"פה אין השהיות", ענה הירש, וסימן שוב.

מגבת, מים, לעורף. הקור הכניס את הזמן למסגרת צרה.

הדלת נפתחה לשבריר שנייה ומישהו לחש באוזנו של הירש,

שהנהן ואמר: "עוד דקה ואז אני באמת מתחיל".

"יש לי שאלה", אמר הרטמן.

"אתה לא בעמדה לשאול".

"ובכל זאת".

הירש הרים גבה.

"מה באמת מטריד אותך ? הסוד שלי, או זה שהמערכת שלך לא עלתה על זה שנתיים ?"

העיניים של הירש עפעפו וידעו שהוא ספג מכה.

בגסטפו לא אוהבים קצינים שמתרשלים.

בוודאי לא כאלה שמאפשרים 82 אימוצי ילדים וילדות שכולם מישלינגים.

הוא העביר בדמיונו את קן הצרעות שייפתחו עליו המשפחות המאמצות.

הוא ראה לנגד עיניו את הימלר שפרויקט ההולדה הוא בבת עינו.

נזכר כיצד ראה במינסק את הימלר מקיא כשצפה בירי ביהודים.

"זה וזה אותו הדבר", אמר ושיקר. "ואני לא אוהב חורים בסריג".

ב-ו-םםםםם רחוק קטע את השיחה ונשמע כמו עיר שמשתעלת.

שריקה התפשטה על הזכוכית.

האזעקה נכנסה במרווחים מדויקים; הירש לא הסתכל למעלה.

"אל תמות לי מהפצצה", אמר וכיבה את האור. "זה יחסל עבודה של אחרים".

הוא קם. "מסיימים אחרי זה".

‎

הדלת נטרקה. נשאר חריץ.

אור חדר כמו חוט.

צעדים התרוצצו במסדרון.

"קומנדו לחצר !"

"כיבוי לקומה שתיים !"

מגפיים על אבן.

הוא קם לאיטו. כשקר לא קמים מהר.

הברך שאלה "אפשר ?"

התקרב לדלת.

שתי אצבעות על המתכת. דחף מילימטר.

מרצפת חרקה. עצר.

סירנה על סירנה. חצי הפוגה.

החשמל קרץ אל נורת החירום.

הזמן הנמיך קול.

חזר והתיישב.

הניח ידיים על הברכיים.

המים טפטפו על קו החולצה.

עיניים נעצמו. אגם.

חלוק קטן. שלוש נקישות. יש משקל לדברים.

הדלת נפתחה פתאום.

הירש נכנס,

אחריו גבר עם קסדה תחת בית השחי.

האור חזר.

הירש הביט בו בעיניים עצומות: "לא מעניין אותי הגג", אמר ל-הוא. "מסיימים במרתף".

התמונה של אליזבת חזרה לתיק.

הירש סימן.

דלת; מסדרון; נורה של חירום רועדת.

"מדרגות שירות", כתוב על לוחית מתכת.

"אל תטעו", אמר הירש. "היום הכול ייסגר".

הם ירדו. ריח של חולדה מתה.

קיר שהתמוטט לפני שנים.

בפינה פיסת בד מלוכלכת כמו סרט מדידה של חייט.

ירדו אל חדר תחתון יותר.

תקרה נמוכה יותר.

וו אנקול משתלשל מהתקרה.

בלי שולחן.

‎ ."דקה", אמר הירש. "אני רוצה עיניים על הגג. אל תעלם"

הוא יצא. האחר נשאר.

האזעקה מילאה את הוורידים של הבניין.

האחר הסתכל על האצבעות שלו, ציפורן שבורה.

אחר כך התבונן בוו האנקול... מתכת שמציינת היכן נועצים גוף כשנגמרות המילים.

הרטמן חזר אל המטרונום הדמיוני. ארבע. עשר. השהייה.

אליזבת הייתה אומרת: "כשלא יודעים לא רצים".

קתרינה הייתה רושמת: "היום עומדים".

מעליהם רעם התפורר לשניים.

מדרגות רעדו.

הנורה נעה.

אליפסה קטנה של פחד על הקיר.

האחר הרים ראש.

"השהייה", הרטמן אמר לעצמו.

הירש ענה מבחוץ "לא השהייה", ואז נכנס לחדר; כי לפעמים אפילו מנהלים נאלצים לבדוק מה חדש.

המשיכו ללכת. הירש פסע כדרך מי שמוביל, ועקב מגפו נישקה פס דק של רטיבות על המלט. החלקה של מילימטר. תיקון. כמעט נפילה. ידו של האחר תופסת אותו. הירש שונא מילימטרים שאינם בשליטתו.

הסירנה ירדה טון. העיר נשכה שפה. אם יבוא עימות, יבוא. לא נשאר כאן זמן לפואמות.

נשאר זמן כדי לנשום עוד ארבע. ועוד עשר. ועוד ארבע.

"פה אין....", התחיל הירש לומר, אבל הבלחה קצרה כיבתה את המילים שלו באמצע. נצנוץ. חושך דק. נשימה של בניין. ואז אור החירום הגיע. הזמן קיבל עוד סדק. דרכו ייכנס הפרק הבא. הסוף כאן הוא סף.

‎

‎