רוחו של אבא אנדריאס מרחפת בפונדק פרק מספר 67

רוחו של אבא אנדריאס מרחפת בפונדק

פרק מספר 67

התחנה במינכן נותרה מאחוריהם – ערמות ברזל מפוחם, קרונות מרוסקים, קטרים מיותמים.

ריח חריף של פיח ושריפה התערבב בצעקות של אנשים שחיפשו קרובים בין ההריסות.

הארבעה פסעו בזהירות החוצה אל רחובות העיר המנוקבים, שם עוד בערה אש בבתים שנפגעו.

רודולף צעד ראשון, פניו חתומים, בעוד קתרינה משכה את מעילה צמוד לגופה, שומרת על שתיקה. אליזבת דחקה את זרועה מתחת לזרועו של דויד, מפיחה אש בניצוץ שניצת ביניהם.

בכיכר ליד התחנה עמדו עגלות עץ רתומות לסוסים רזים שגררו בקושי את משאן. איכרים מן הסביבה הגיעו לאסוף פצועים או למכור מעט סחורה, ובעיקר להרוויח מהכאוס. רודולף ניגש אל אחד מהם, גבר מוצק במעיל צמר עבה, והחל לסגור עניינים.

״אנחנו צריכים להגיע דרומה״, הסביר לעגלון. ״הלאה לכיוון האגמים״.

האיכר הביט בהם בעין בוחנת. ״אין יותר רכבות שיוצאות. הדרכים מסוכנות – מחסומים, חיילים, פליטים. אבל אם יש לכם במה לשלם, אולי נמצא מקום בעגלה״.

קתרינה הוציאה בזהירות בקבוק יין מן הסל. אליזבת הוסיפה כיכר לחם שנשמרה מהנסיעה. העיניים של האיכר התרככו. ״זה יספיק״.

הם עלו על עגלת העץ הרעועה, מתיישבים בין שקי תפוחי אדמה ובצלים רטובים. החורף נשך בעצמות, רוח קרה חתכה את הפנים, אך לפחות התקדמו אט אט.

מינכן הלכה ונעלמה מאחור.

קווי הגגות ההרוסים החלו להיות מטושטשים באובך.

בדרך חלפו ליד שיירות פליטים – נשים עם עגלות ילדים, זקנים שנשענו על מקלות הליכה, קבוצות חיילים שנראו אבודים לא פחות מהאזרחים.

עם רדת הערב מצאו מקלט בפונדק כפרי חצי הרוס. בפנים ריח עץ שרוף ויין זול, אך גם מעט חום מן התנור. קולות של שקשוקי כלים מילאו את החדר – שיחות קצרות על מחסור בקמח, על שמועות מן החזית ועל קרובי משפחה שלא שבו.

בעלת הבית, אישה רחבת כתפיים במטפחת כהה, הניחה סיר מרק דליל על השולחן ותרמה לשיחה את הגיגיה:

״אפילו המפלגה החרימה בתים ליד האגם, כאילו לא מספיק שהפציצו את שלנו פה. אמרו שזה בשביל איזה משהו לילדים… אולי הכומר אבא אנדריאס יודע״.

היא אמרה זאת בלי לייחס לדבר חשיבות מיוחדת, וחזרה מיד לסדר את הכלים. השיחה בפונדק המשיכה לזרום – צחוק קצר של חייל שיכור, רשרוש בדים של מישהי שתיקנה גרביים, קול חרישי של מישהו שמלמל תפילה.

אבל המילים נשארו תלויות באוויר, חומקות כמו הד. הארבעה החליפו מבטים קצרים – לא משפט של התגלות, רק תלונה אגב אורחא. ואף על פי כן, הם ידעו לזהות בה טעם מוכר.

העגלה היטלטלה שוב בדרכים הקפואות. רודולף אחז חזק בצידי הקרש, קתרינה נצמדה אליו ונעצה בו מבט. ״זוכר מה אמרתי לך?״ לחשה. ״אני תמיד יודעת״.

הוא לא השיב. רק ניסה להבין אם כיוונה אליו או לכומר אבא אנדריאס.

דויד שקע במחשבות, אך אליזבת, שראתה אותו מתפרק אל תוך עצמו, הניחה יד קלה על זרועו. לא נאמר דבר, אך המגע היה טעון יותר ושווה יותר מאלף מילים.

כך, בין רשרוש הסוסים לחריקת הגלגלים, הם יצאו לדרך החדשה. הדרך לאגם – ולצל המתקרב של הבית הצהוב.