רמז ראשון בדרך לאגם פרק מספר 64

רמז ראשון בדרך לאגם

פרק מספר 64

הלילה בקרון היה ארוך ומתיש. הקור חדר מכל חריץ, נשימותיהם התעבו לאדים שהתעבו על הזגוגיות. גלגלי הברזל חרקו, עוצרים שוב ושוב בתחנות קטנות. אנשים עלו וירדו, מחליפים זה את זה על הספסלים.

אישה צעירה בחולצה צבאית פרומה התיישבה ליד קתרינה, חיבקה שקית נייר ובה לחם יבש. "חוזרת אל ההורים", אמרה בקול עייף. "המלחמה גמרה על הכול. אפילו תפוחי אדמה אין יותר בעיר". אחר כך שתקה, מבטה אל ברכיה.

זוג איכרים עלה עם תרמיל זרעים, ישבו זה בצד זו ודיברו על האדמה שכוסתה בשלג. "אם האביב יהיה רטוב מדי, נאבד הכול", הסביר הגבר. האישה רק הנידה בראשה.

סוחר נמוך קומה דחק את עצמו בין הנוסעים, שקית קטנה בידו. הוא הציע בקול לחש למכור סוכר תמורת טבק. אחד החיילים קנה ממנו, רוב הנוסעים לא התייחסו.

הקרון התמלא ריחות שונים: טבק זול, בגדים לחים, זיעה כבדה. קתרינה התפתלה על הספסל הצר, מסיטה את משקפיה באצבעות עייפות. אליזבת שמרה על גב זקוף, מבטה שקוע בחלון המואפל. רודולף עצם את עיניו אך שמר את ידו על התיק, ודויד נשען קדימה, ראשו בין כפות ידיו, שותק.

בשעת בוקר מוקדמת, בתחנה צדדית, עלה נזיר קשיש. גלימתו הייתה ספוגת שלג, בידו מקל הליכה, ותחת זרועו ספר תפילה בלוי. הוא התיישב בפינת הקרון, פתח את הספר, ועל דפיו הצהובים נראו לא רק מילות תפילה בלטינית אלא גם תווי נֵוּמות עתיקים.

קתרינה הבחינה ראשונה. היא רכנה מעט קדימה, עיניה ננעצו בסימנים המשונים.

"אלה באמת תווים?" שאלה בקול מהוסס.

הנזיר הרים את עיניו. "כן. מזמורים גרגוריאניים. כך אנו שרים את התפילות".

חיוך קטן חלף על פניה. "אני פסנתרנית. אני רגילה לקווים ולחמשות, לא לסימנים כאלה".

הנזיר הנהן. "זה סגנון עתיק יותר. כל צליל בו נמשך כמו נשימה".

קתרינה שתקה לרגע, ואז שאלה בשקט, כמעט בנימוס: "ולאן אתה נוסע עם הספר הזה?"

הנזיר סגר בעדינות את הספר על אצבעו. "דרומה", אמר בנימה של התנצלות. "לקפלה הישנה שעל שפת האגם".

הוא לא הרחיב. החזיר את מבטו אל הדפים, שקע שוב בקריאה, והקרון חזר אל רחשי המסילה וחריקות העץ.

לקראת הצהריים נכנסה הרכבת לנירנברג. התחנה הייתה מלאה: חיילים, אלונקות עם פצועים, עגלות עם שקי קמח. הכרוז חזר שוב ושוב: "דרומה – מינכן, אוגסבורג…"

הארבעה לא החליפו מילה. מבטים בלבד. שש מילותיו של הנזיר נותרו תלויים ביניהם כמו קורים בלתי נראים שמושכים אותם אל עבר יעד שעדיין לא ידעו את טיבו.