בדרך אל "האיש שהכניס את אימא שלי להיריון" פרק מספר 40

בדרך אל "האיש שהכניס את אימא שלי להיריון"

פרק מספר 40

הבוקר נפתח בלי הבטחה. שמיים נמוכים, אוויר שקט. הדרך לשער הפנימי של אורניינבורג הייתה כמו צליל שנמשך קצת יותר מכפי שצריך.

בכניסה המתינו להם אותם טקסים שכבר הכירו. אותם מבטים, אותן פקודות קצרות, אותן תנועות גוף שנעשות כדי שלא תישאר בהם פינה שלא נבדקה.

אחר כך מסדרון רחב, קירות בצבע של מים עומדים. במשרד ישב פקיד שלא נראה עייף ולא ערני, מעין שיווי משקל שנלמד עם השנים. על שולחנו קסת, חותמות, טפסים שהודפסו פעם אחת ונכתבים עליהם חיים שלמים. הוא לא ביקש מהם לספר סיפור. רק שם של אדם.

רודולף אמר: ״דויד הלפרין״.

העט נגע בנייר כמו נגן חובב שמניח קשת על מיתר. בלי רגש, עם ניסיון לדיוק. היכן נולד. לא ידוע. איזו עיר. לא ידועה. מתי חזר. סביב אלף תשע מאות ועשר. העט רשם ״נתון נמסר״, והפקיד קם, משך חוצץ, פתח מגירה ועוד מגירה, ובכל פעם חזר עם מעט נייר ופחות או יותר אותו ריח של אבק ישן.

קתרינה עקבה אחרי הידיים, לא אחרי העיניים. ידיים יודעות לספר יותר. איך הן מהדקות פינה של כרטיס, איך הן מחפשות סימן בעיפרון בצד שמאל, איך הן מחזירות אל תוך הערימה בדיוק במקום ממנו לקחו.

רודולף לא הסתכל ימינה ולא שמאלה. הוא למד בשבועות האחרונים שמי שמפזר את המבט — מפזר את עצמו.

כעבור זמן נכנס שליח עם מעטפה פנימית. הפקיד לא אמר ״תודה״. הוא פשוט הוסיף את המעטפה לערימה.

הם ידעו שהוא יפתח אותה כשמקומה יגיע, ישלוף מתוכה כרטיסיה דקה שעליה שלוש שורות ומספר קצר שיחזור פעמיים. הוא יניח אותה ליד החוצץ, יחזור למגירה, והזמן בחדר יעבור לעמידה. לא ישכב, לא ירוץ, יעמוד.

כשסגר את המגירה הבאה, העט כבר היה בידו. הוא רשם שתי מילים, הרים מבט קצר, הוריד אותו, והוסיף רצף ספרות. לא היו חצוצרות ולא רוח. היו שתי ידיים שאחזו יחד את מה שהיה חסר.

״מקום כליאה״, הוא אמר. רודולף שמע את שם המחנה כאילו נאמר פעם ראשונה בעולם: זקסנהאוזן.

״מספר אסיר״, הוסיף. הוא הקריא את הספרות, ואז חזר עליהן שוב, כדי שלא תיפול אף אחת בדרך.

רודולף לא הוציא מחברת. אסור. תחת זה הוא בנה לעצמו מדרגות זיכרון קצרות. שם המחנה, מדרגה. ארבע הספרות הראשונות, מדרגה. שתי הבאות, מדרגה. האחרונות, מדרגה גבוהה יותר. קתרינה ראתה את הלסת שלו נאטמת בדיוק במקום בו מילים ננעלות.

״קטגוריית רישום״, אמר הפקיד ואצבעו נגעה בשורה המודפסת. אחר כך ציין בקול: ״תאריך כניסה למחנה״. חד כמו מסמר על לוח.

״תפקיד״, שאל רודולף בלחש.

״מידע כזה יימסר, אם יימסר, במחנה עצמו״, אמר הפקיד.

לא היה שם רוע לב. היה ציות. לפעמים זה גרוע יותר.

החותמת ירדה פעם אחת על זימון. תאריך, שעה.

ירידה שנייה על העתק.

חתימה שנולדה אל תוך תנועה שזוכרת את עצמה.

הוא הצמיד למהדק את הנייר שעליו מותר להם לדעת, ואת הנייר שאיתו הם ייכנסו בפעם הבאה. לא יותר.

״להחתמה בקבלה״, אמר. ״ההיתר יתעדכן לנתיב ביקור. אין מסמכים יוצאים״.

במחסום הקטן בדרך החוצה חזרו הבדיקות כמעט כמו תרגיל נשימה.

בקבלה העתיק פקיד צעיר את שם המחנה ואת המספר.

לא עבורם. עבור שורת ״נתון נבדק״ בתיק המבקרים.

ההיתר המקורי קיבל חותמת תאריך והערה קצרה: ״ביקור מנהלי — זימון למחנה״.

הזימון שלהם נשאר אצלם, אבל רק כמסלול. מהות נשארה בפנים.

כשיצאו לשמש של אחר הצהריים, היא לא הייתה חמה יותר. היא פשוט הייתה קיימת. השומר סימן בידו כאילו מסיט אבק. הם חצו את החצר בצעד שלא דוהר ולא נגרר. סתם הולך.

בפינת הרחוב, אחרי הפנייה שבה הדהוד הקיר הפנימי מתפרק קצת, הם עצרו. רודולף אמר את שם המחנה. לא בכבדות, לא בקלות. כמו מי שמחזיר חפץ לבעליו.

קתרינה אמרה את המספר. פעם אחת. בלי לפספס ספרה. ואז חזרה עליו בשקט, מבלי להזיז שפתיים. אם יש מקום שבו מילים נשמרות — הוא לא על נייר.

״זימון״, אמר רודולף.

״ביום שנקבע״, ענתה.

הם התחילו ללכת. לא היה להם מה לכתוב, היה להם מה לשאת. הדרך חזרה נראתה דומה לדרך שבאו בה, אבל משהו בקצב נעשה מדויק יותר.

אין חבילות. אין עצירות מיותרות. אין סיפורים לספסל. יש שם של מקום, מספר, ושעה שבה ייפתח שער אחר.

את תפקידו, אם בכלל מותר לדעת, יקבלו שם, תחת ליווי. עד אז הם שומרים את המילים במקום שגם חיפוש לא יודע לשלוף ממנו.