ג'וזפין פרק מספר 1

"אירוס הארגמן במאורת השטן"

הספר בדוי; מקומות ותפקידים נבחרו לצורכי העלילה.

הרומן אינו מסמך היסטורי. כל ההתאמות נעשו מטעמי חירות ספרותית.

השמות והאתרים עוּבדו; כל דמיון למקום ממשי הוא תולדת בחירה ספרותית.

למען הסר ספק: זהו רומן בדוי. האנשים והמקומות מוצגים כאן כפי שנצרכו לעלילה.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אוסיף ואומר כי האירועים עצמם התרחשו ואף גרועים מאלה.

ג'וזפין

פרק מספר 1

כרסה ההריונית של ג'וזפין מעולם לא הכבידה עליה יותר מאשר בפעמים בהן קצצה כרובים לכבישה,

ועשתה כן על גבי משטח עבודה של שולחן, אשר נגר טירון, הגביה את רגלי הרהיט עד לגובה בו פאת המשטח נלחצה כלפי שדיה התפוחים, מה שאילץ אותה להתייצב על שרפרף בעודה אוחזת בקופיץ הקיצוץ.

תחילה ביקעה לשניים את הקלח הירוק, ובאבחת קופיץ מיומנת, כזו שפרסמה אותה כמקצוענית אצל חסידי הכרוב הכבוש, התבוננה בשני החצאים בסיפוק מהול בהתרסה, שכן היה גלוי לעין כי הם זהים בגודלם.

משסיימה לקוצצם לרצועות ולהטילם אל תוך קערת עץ שגולפו בה סמלים ואותיות שלא הכירה, נטלה מן המדף את מאזני השקילה הקטנטנים, שבעלה העניק לה בליל חג המולד, כשהוא טורח לציין כי הם עשויים מכסף מעשה אומן.

הושיטה את ידה אל צנצנת המלח, וחשה לראשונה את תזוזת התינוק ברחמה, שגרמה לה לוותר על השקילה, ובספונטניות עולצת, חפנה חופן אקראי של גרגרים, בפזיזות שלא הייתה עולה בדעתה אילולא תזוזת העובר, ובזקה אותם ברישול על רצועות הכרוב.

אלא שמיד אספה את עצמה ומנתה בדייקנות 8 גרגרי ערער, 2 עלי דפנה, 6 זרעי פלפל ג'מייקה (שאת שמו למדה בלונדון בה ביקרה לפני שנים), וכפית גדושה זרעוני קימל, שהצניעה אל תוך קערת העץ, והטמיעה אותם, בתנועות עיסוי ולישה, בתוך הרצועות הירוקות שהגירו נוזלים.

עיסתה ולשה כשהיא צופה בסופת שלגים שהתנפצה אל ועל זגוגית חלון המטבח, כשלפתע הבחינה, כמו מתוך חזיון תעתועים, במחזה בו דימתה כי היא רואה עגלת תינוק מתגלגלת לאיטה ברחוב גארברסקה, באין מי שנוהג בה.

ירדה בזהירות מן השרפרף, התכרבלה במעיל פרוות סייבל רוסית שבעלה עטף בה את כתפיה כאשר בישרה לו על הריונה, המירה את נעליה במגפי עור מרופדים בפרוות שועל שהגיעו יחד עם הסייבל, ויצאה אל הרחוב כדי לפגוש ברוח קרה שהצליפה בפניה כמו נחשול של סכינים דקיקים,

פתיתי שלג גדולים וכבדים הגיחו במרוצה, נדחפים בגלי הרוח, מתערבלים ומטשטשים את קווי הבתים, שמתוכם בקעה עגלת התינוק, שעתה כבר היה ניתן להבחין כי נוהגת בה דמות זעירה, שהייתה ילדה כבת שש, בכותונת דקיקה וקרועה, יחפה וכחולה מקור.

עיניה של ג'וזפין פגשו בעיני הילדה שהתמקדו במגפי פרוות השועל, בעוד ידיה הפצועות המשיכו לנענע את העגלה, כמבקשות להרדים את מי שג'וזפין האמינה כי הוא אחיה, ומשום כך התלבטה במי משניהם תטפל ראשון,

אלא שהקור העז לא הניח לה להשתהות, שכן חששה פן הילדה, שנראתה קרובה לעילפון, עלולה לקרוס אל תוך השלג, בעוד היא, ג'וזפין, תתקשה לגהור עליה בשל כרסה התפוחה.

לכן התעשתה והחליטה להתמקד בה תחילה, מה שגרם לה לעטות במהירות כפפות רכיבה גבוהות, שהיו שמורות בבטנת המעיל, ונחפזה לאחוז בראשה הזעיר של הפעוטה ולהטיחו באבני שפת המדרכה הגבוהות, עד שקילוח אדום של דם פרץ אל תוך הלובן והכתים את השלג.

לימים, בפסטיבל הכרוב המחודד שהתקיים בליינפלדן-אכטרדינגן — Filderkrautfest, והודות לכישוריה המוזיקליים, הצליחה להדגים לחברותיה את צלילה של גולגולת מתפצחת, בסיוע ראש כרוב שהטיחה על משטח של עץ של אלון מבוקע.

בזריזות ובצעדי ברווז שכה אופייניים להריוניות, שבה אל שולחן העץ, העבירה את רצועות הכרוב החבוטות אל כד חרס מזוגג, והניחה עליהן משקולת כבדה של בדולח שבמרכזה התנוסס מגן דוד חתום בשם בכרך Bacharach, שאף אותו קיבלה מבעלה.

מתנות רבות הרעיף עליה בעלה, הנס בלוק, Sturmbannführer (רב-סרן) איש גסטפו, שהיה אחראי, אישית, על רציחתם של מאות יהודים בדרוהוביץ' אוקראינה, ועשה כן בשותפות עם תושביה האוקראיניים של העיר וכפריים מהסביבה.

גם פולנים אקראיים שהזדמנו למקום שמחו להשתתף בפוגרומים, והפכו, ברבות הימים, ומדרך הטבע, לידידיה הטובים של ג'וזפין, שרשמה עתה בדקדקנות את היום ואת השעה בהם כבשה את הכרוב, על מנת, כך על פי הוראות המתכון, להוסיף לו יין לבן כעבור 7 ימים מרגע הכבישה.

מכאן לשם חלף מבטה על בקבוקי האלכוהול שניצבו על המדף, והיו תחת אחריותה הבלעדית, בעיקר על אספקה סדירה של קוניאק צרפתי מסוג רמי מרטין, שבעלה, הנס, הקפיד ללגום מדי ערב, בשובו, חמוץ מדם, משחיטת נשים ותינוקות שביצע בידיים חשופות.

כאשר שאלה ומיד הצטערה ששאלה, הוא הסביר ש – "אין כמו ההרגשה שזה עתה, שחררת, בידיך ממש, את טהורי הגזע, מזוהמה יהודית".

יחד עם זה, התוודה בפניה, כי המראות שהוא 'נאלץ' לחוות, מערערים את עצביו, הרעועים ממילא, עוד מן התקופה בה שירת במשטרת הגבולות של זאמושץ', שם 'נכפה עליו' לחקור פרטיזנים ואוכלוסיות 'בלתי רצויות', שהובילו אל סיוטים וחלומות ביעותים, שגרמו לג'וזפין לאמצו אל שדיה ולנחמו.

היא עצמה לא הייתה זקוקה לאלכוהול כדי לרצוח ילדים, על אף שהעדיפה לעשות כן בכפות ידיים עוטות כפפות.

פה ושם תרמה את תרומתה לרייך השלישי בדחיקתם של אנשי המיליציה לירות ב – 200 צוענים שנעצרו בעיר, כמו גם לתקוע כדורים בראשי ארבע ילדות יהודיות שהיו חלשות מכדי לעבוד בגינון.

כאשר גטו דרוהוביץ' פונה מ 15,000 תושביו היהודים שנשלחו אל תאי הגזים, ג'וזפין בלוק הייתה שם בחליפת נשים אפורה ואלגנטית, נוקשת בשוט רכיבה קצר ומקוננת על שמנעו ממנה שוט הצלפה ארוך.

סופת השלג הלכה ודעכה, ומבעד לזגוגית החלון, שהפכה צלולה ובהירה, נראתה עגלת התינוק המיותמת, שקועה בתוך תלולית של לובן ארגמני, כפריט במה בתיאטרון סוריאליסטי, אלא שהגיגיה של ג'וזפין היו רחוקים מדימויים ספרותיים, והיו נתונים בידיהן של תהייה ושל נטילת אשמה על כך שפסחה על התינוק.

אשר על כן נחפזה לשוב ולהדס בתוך השלג, בהליכת ברווז, הפעם ללא מעיל וללא מגפי פרווה, הישר אל העגלה, ובדיוק כאשר חשה, בפעם השנייה ביום ההוא, בתזוזת התינוק ברחמה, הניפה את הקופיץ וביקעה לשניים את הגולגולת הפעוטה.

הבטיחה לעצמה כי כאשר תאמץ אל שדיה את ראש בעלה כדי לנחמו, תספר לו, כי הדם שהעכיר את ברק הפלדה של הקופיץ, הזכיר לה, כי במקביל לכבישת כרוב, היא נוהגת להכין נקניקיות במעי חזיר.

אך אז, בשלג, כאשר סבה על עומדה, כדי לשוב אל ביתה, חשה כי שיער עורפה סמר והזדקר, ומזווית עיניה הבחינה בדמות, שבבוא היום יתקיים דיון משפטי, בין גברים בגלימות שחורות, שיתקשו לקבוע אם הדמות אכן צפתה בה או שמא חלמה חלום.

הייתה זו חנה מינדל שבבוקרו של היום ההוא התעוררה לרעש מגפיים. לא של ילדיה – הם היו שקטים מתמיד – אלא מגפיים גרמניים, שחבטו בשלג הקפוא של החצר המשותפת.

על שולחן העץ לא היה לחם, אלא רק קליפת תפוח אדמה אחת, ושברי עצמות שמישהו השאיר ליד התנור הכבוי.

היא לקחה את סינרה ויצאה, מתפללת שהיום לא תהיה 'אקציה'. מקווה שפשוט יקראו לה לעבודה בתחנת הדלק. או אולי למיין מסמרים במרתף.

הדלת חרקה כאשר ניסתה לפתוח אותה חרישית, ומיד חלפה על פני ליזל רידל – השכנה, שבעלה היה 'חצי ארי', ונתן לה טבעת חקוקה בצלב כדי שתיראה נשואה לנוצרי. היא מעולם לא חייכה מאז האקציה של נובמבר.

בזמן ההליכה היה ראשה מורכן ומבטה מושפל אל רגלי החיילים. אסור להביט לעיניים. אסור גם לרוץ. רצים - יורים. היא כבר ראתה את זה אתמול – ילד, אולי בן 9, רץ והחליק. לא היה לו סיכוי.

ובכל זאת – משהו בלבה עדיין נלחם. אולי זיכרון של בית קפה. אולי הספר האחרון שקראה, 'בית הבובות' של הנריק איבסן. אולי הילד בן הארבע ששאל אותה אתמול אם בחוץ עדיין יש עצים... עד שלפתע ראתה מרחוק את ג'וזפין הולמת בתינוק.

לימים, יטענו פרקליטיה של ג'וזפין, כי קיים תיאור חלקי בלבד של מעשיה, וקושי של זיהוי בזמן אמת, כמו גם חוסר בתיעוד רשמי, כגון מסמכים חתומים או תצלומים המעידים על אשר אירע.

ג'וזפין עצמה תתעקש כי האישומים נגדה מבוססים על שמועות מתלהמות של עדויות סותרות, וזיהויים לא ברורים, ומכיוון שכך, עומדת לה זכות חזקת החפות. בית המשפט הסכים איתה והיא זוכתה ונשלחה לביתה.

השופטים קבעו כי לא הובאה הוכחה קונקרטית להשתתפות אישית בפשע, ולא הוכח יסוד פלילי אישי או יוזמה פלילית עצמאית.

אך בשעה ההיא, הייתה ג'וזפין רחוקה מכל אלה, והטילה, אל קערת העץ, פתיתי בשר טחונים של כתף ושומן חזיר, ביחס שני שליש לעומת שליש, הוסיפה מלח, פלפל שחור, מרווה, זרעוני קימל, שום כתוש, אגוז מוסקט ומי קרח.

עכשיו תקעה משפך קוני אל תוך מה שנראה כמו חבל צר ורוטט, שהיה מעיים של חזיר שטופים ומומלחים, ובתנועות שהעידו על ניסיון רב שנים, משכה את פיית המעיים והלבישה אותה על צינור המשפך, כפי שגורבים גרב, ומיד דחקה ודחסה את התערובת, שהחלה להתגבש, אט-אט, אל תוך החבל הג'לטיני.

את טחינת הבשר מבעוד יום והפקדתו במקרר, הותירה בידי בעלה, הנס, שקבע בזחיחות שוביניסטית כי: "יש דברים שצריך להשאיר בידי גברים".

"אכן", מלמלה לעצמה. "יש דברים שצריך להשאיר בידי גברים. בעיקר בידי אלה שהם לא הומואים ולא עקרים".

הנס בלוק, Sturmbannführer אס אס-שטורמבאנפיהרר (רב-סרן) איש גסטפו, היה הומו וגם עקר, מה שבוודאות היה גורם לשלטונות להתלבט מה משני אלה גרוע יותר.

הוא ידע שהיא יודעת כי השמועות שריחפו סביבו, על נטיותיו, אותן הקפיד להסתיר תחת מעטה של גבריות מחוספסת, הן אמת לאמיתה.

הוא ידע שהיא יודעת, לאן בדיוק הוא הולך בלילות בהם היה נעלם, בחסות מה שכונה בפי שניהם: "יציאה לסידורים". 

הוא ידע שהיא יודעת, כי אם ייתפס בקלקלתו, הוא יסומן בטלאי של משולש ורוד, ויישלח אל מחנה ריכוז בו יחווה עינויים, השפלות, סירוס כימי, ניסויים רפואיים ועבודת כפייה מפרכת.

המפלגה גם לא אהבה גברים עקרים. בעיקר לא את אלה שהיו נשואים. ייחסה להם פגם ביולוגי וחברתי. ראתה ביכולת להעמיד צאצאים, חלק חיוני מן ה – 'חובה' של האזרח למען ה - "פולק" (העם הגרמני).

גבר עקר לא נחשב 'מועיל' מבחינה ביולוגית, ולכן נתפס לעיתים כנטל על עתיד האומה. הדבר נגע בעיקר באנשי אס.אס, שהמפלגה ציפתה מהם להוליד ילדים 'טהורים'.

גבר עקר נחשב 'פחות גברי' ו – 'פחות נאצי טוב', מה שהוביל אל בושה, סודיות, והמצאת שקרים לטיוח המצב. להנס היה ברור כי אם 'קלונו' ייחשף, הוא 'יוזמן' להיפרד מדרגתו וממדיו. אף ייתכן כי בנסיבות מסוימות, גם מחייו.

על כן, כאשר ג'וזפין בישרה לו על הריונה, חרף היותו עקר, היה זה המעט מן המעט שהיה בידיו כדי לגמול לה על שלא הסגירה אותו, מה שלא היה מנת חלקה של שרה שטולץ, שכנתה היהודייה במינכן, שנהגה להוסיף תפוח עץ מגורר אל תוך רצועות הכרוב הכבוש, יחד עם שומן אווז, רגע לפני שבישלה אותו, כפי שנהגו באזורים הבוואריים.

לעיתים המירה את שומן האווז בשומן חזיר, ולו רק כדי להתריס בפניה של יהדותה, מה שלא עזר לה להימלט מתא הגזים, שהוסגרה אליו על ידי שכנתה ג'וזפין, שתמיד נזכרה בה כאשר התבוננה בכד החרס הפקוק, שניצב ליד מתלה עץ ששימש לתליית פסטה לייבוש, והסב את תפקידו לתליית נקניקיות.

היה זה כד חרס משובח שנטלה בגניבה מדירתה של שרה שטולץ, רגע לאחר שזו נלקחה בידי אנשי הגסטפו, אלא שלפתע נקטעו זיכרונותיה בתחושת בעתה שגרמה לה להפשיל את שמלתה ותחתוניה, ולגהור לפנים כדי לבדוק את צבען של הפרשותיה, מכיוון, כך דימתה בנפשה, כי חל שינוי בפלג גופה התחתון החל מן הרגע בו חשה בתנועת העובר.

לרגע נבהלה כשהבחינה ברסיס ארגמני בתוך כתם ההפרשות, אך מיד שבה ונרגעה משהבינה כי הוא הגיע לשם מאגודלה שהוכתם כאשר תלתה את הנקניקיות המדממות.

היה זה היריון יקר שלאחר שנים תספר לחברותיה כי על אף שהרתה שלוש פעמים נוספות, הוא היה זה שענה לכל ציפיותיה ותפילותיה.

העזה לקוות כי ייוולד בן זכר שיהיה יצוק בתבניתו של אביו. דוקטור רודולף הרטמן, דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת היידלברג,   SS-Hauptsturmführer (סרן). אינטלקטואל שדקלם את קאנט, ניטשה, ולעיתים אפילו את שפינוזה, שמתוך ספרו, 'אלוהים או הטבע', ציטט בכפייתיות בימים בהם פיקד על רצח ילדים.

בערבים נהג להזמין את עמיתיו לנגן רביעיית מיתרים של שוברט. שניים ניגנו בכינור, אחד בוויולה, ואילו הוא עצמו פרט על צ'לו. בבוקר שלמחרת – ניהל רישום מדויק של מאות יהודים לפני ששחט אותם באצטדיון נטוש.

אמר פעם:  "Das Grauen ist notwendig, um Ordnung zu schaffen." (האימה הכרחית כדי ליצור סדר). או: "אנחנו לוקחים על עצמנו את הזוהמה – כדי שהתרבות תשרוד".

את גופה לקח בטירת אבירים קסומה, בליל ירח מלא שאפשר לו לקרב את עיניו אל בין רגליה העירומות ולהשוות בין איבר מינה לבין פרח ארגמני ששלף מתוך קופסת עץ מעוטרת באם הפנינה. פניו החתומות לא הביעו 'כן' ולא הביעו 'לא', ומכיוון שג'וזפין ריחפה בעננים, גם לא ממש היה אכפת לה.

הוא היה מעל ומעבר לכל שיכלה לצפות לו לאחר נישואיה להנס בלוק, שהיה, כך הודתה בינה לבין עצמה, אידיוט גמור, שהזיע בלילות, השתכר, וביקש מחבריו לכתוב עבורו מכתבי אהבה לאשתו בנוסח: "רק כאן, בין היער לקורבנותיו, אתה לומד את טבעו האמיתי של אדם". ידעה כי אין לו שמץ של מושג מה צפנו המילים הללו.

יום אחד נעלם. דיברו שנמצא תלוי בבונקר. אחרים אמרו שנשלח למשימה סודית בברלין. אף אחד לא התגעגע.