רודולף הרטמן פרק מספר 3

רודולף הרטמן

פרק מספר 3

רודולף הרטמן, היה דוקטור לפילוסופיה מטעמה של אוניברסיטת היידלברג,  Hauptsturmführer (סרן). איש אס. אס, שייצג נאמנה את היופי הארי הגברי, ויש שאמרו שעשה כן בהגזמה מופרזת.

בכרטיס תורם (כך כינו ב- 'לבנסבורן' את הגברים המפרים והמרביעים) הוא תואר כך:

שיער: בלונדיני.

עיניים: כחולות קפואות קרח.

עור: בהיר ללא פגמים.

גובה: 180 ס"מ.

גוף: שרירי, חטוב, אתלטי.

גב זקוף, חזה נפוח, כתפיים רחבות, מותניים צרות.

לסת מרובעת.

אף ישר.

סנטר מודגש.

רציני וקר רוח.

בעל משמעת עצמית נוקשה.

שקט, נאמן ובעל עוצמה פנימית.

מנהיג טבעי ללא רגשנות.

אותם אלה שקינאו בנתוניו הפיזיים, תייגו את התנהגותו כאסתטיקה אינטלקטואלית, מהולה באכזריות פרוזאית.

תמיד דיבר בשקט כמו מרצה באוניברסיטה. את ההוראות לרצח המונים נתן במשפטים מהודקים, כמעט אלגנטיים: "טיפול מיוחד – ללא דיחוי", ומיד נשא את עיניו לשמיים כששמע את היריות, כאילו ביקש שאלוהים יבין אותו.

הרטמן היה מן הסוג שהנאצים אהבו להציג כדמות מופת: בלונדיני, גבוה, בעל חזות ארית אתלטית. אך מאחורי החזות הסתתר מלומד שידע לצטט את קאנט בעל פה, ולהטות את "הדבר כשהוא לעצמו" (המציאות שמעבר לתודעתנו) לטובת אידיאולוגיה רצחנית.

הוא היה מרצה בכל אחת ואחת עצמותיו. גם כשהורה ליחידתו לכנס נשים וילדים, השתמש בלשון יובשנית של פילוסוף. לא אמר "לירות בהם", אלא "לממש את החוק ההיסטורי". עבור אחדים מאנשיו זה נשמע מכובס, כמעט נינוח. אבל לא משהו שבקבוק 'שנאפס' לא הצליח לרפא אצלם.

בערבים היה יושב בחדר הקצינים, מואר בנרות, מוזג יין אדום, קורא קטעים מהוסרל או ניטשה, ולאחר מכן מצטרף לנגינה — לרוב בצ'לו, לפעמים בפסנתר.

בבוקר, אותה היד שהחזיקה קשת על מיתר, הצביעה בלקוניות לעבר הבור. האנשים ירדו, שורות נעמדו, והוא רק הינהן. היריות באו אחר כך, מאחרים.

הרטמן לא צעק, לא גידף, לא התפרץ. הוא נתן הוראות בקור רוח, כאילו מדובר בתרגיל צבאי שגרתי:„Ordnung muss sein.“ – סדר חייב להיות.

החיילים שלו אמרו עליו: "Er war wie ein Lehrer, nicht wie ein Henker" – "הוא היה כמו מורה, לא כמו תליין".

בגיבושים חברתיים לקצינים, ניגן באקורדיון או בפסנתר מקולקל שמצאו בבית נטוש. הוא אהב שוברט ובאך. באוזניו, המוזיקה הייתה הצדקה: "אם התרבות הזו שווה משהו – מותר להגן עליה בכל מחיר".

הרטמן אהב לדון עם קציניו בשאלות של רצון חופשי, בדיוק אחרי שהוציא לפועל פקודות ששללו כל רצון וחירות ממי שנדון בהן.

בעיניו זו לא הייתה סתירה: "האדם נבחן לא במוסר אלא ביכולתו לציית לצו ההיסטוריה".

פעמים רבות שילב בהסבריו אנלוגיות פילוסופיות. על מבצע ירי בכפר יהודי אמר: "כמו בדיאלקטיקה, יש שלילה שמאפשרת התפתחות".

כאשר הסובבים אותו הרימו גבה, אמר: "אתם הרי יודעים… אצל הוגי הדעות שלנו, כמו אצל הֵגֵל, ההיסטוריה מתקדמת דרך השלילה. התזה נשברת באנטיתזה, ומן ההריסות צומחת סינתזה גבוהה יותר. כך העולם נבנה שלב אחרי שלב".

"אפילו אצל היהודים", כך הסביר: "בתורת הקבלה שלהם, יש רעיון דומה – של 'שבירת הכלים'. הכלים הראשונים התמלאו אור עד שהתנפצו, ומתוך השבר נוצרה אפשרות של תיקון. אפילו הם מודים שההרס הוא תנאי לבריאה מחודשת".

בדרך זו התברר לשומעיו כי היהודים, הם עצמם התנדבו, על פי תורתם ואמונתם, להוות את המצע האורגני שיצמיח ילדים אריים בלונדיניים כחולי עיניים.

בין מבצע למבצע היה ניגש אל יומנו, וכותב בו לא על דם, אלא על צבעי שקיעה, על פרח שמצא ליד התעלה, על אישה גרמנייה שפגש בכפר ושערה נצץ כמו זהב. הדיווח על מאות נרצחים הוזכר רק כ"הסרת מכשול".

פעילותו כ 'פר הרבעה' בלבנסבורן הייתה כה אינטנסיבית, עד שגרמה ל – 'משיכת חוטים' להוצאתו מגיא ההריגה באוקראינה, והעברתו לדכאו כקצין שילוחים לרכבות אסירים.  

על שולחן משרדו בדכאו הייתה מונחת מהדורת "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט, לצד פנקס רישום על מספרי המתים.

בחדרו נשמרו שתי מהדורות של קאנט בכריכת עור, ולצידן — תצלומים של "טיפול באויבים פוליטיים" בפאתי יערות קייב.

הוא אהב לומר כי: "אנחנו נושאים את החטא – כדי שילדינו לא ייאלצו לשאת אותו".

את זמנו חילק בין שילוח רכבות המוות ממשרדו שבדכאו, לבין הרבעת נשים לטובת הרייך בבית לבנסבורן, בסיוע אופנוע BMW R12 שהוצמד לו.

מדי לילה, לפני שפרש לשנתו במצפון נקי, נהג לכרוע ברך ולהתייחד עם תמונה ממוסגרת שתלתה מעל מיטתו, והציגה דיוקן של אישה כבת שלושים, אשר על אף היות התצלום שחור-לבן, יותר מכל היה ברור כי שפתיה, שהיו דקות, נצבעו באדום זועק וכאילו פרצו מתוך המסגרת.

שיערה, בגוונים של בלונד חום, היה קצר, גלי, וצמוד בקפידה לרקותיה. פניה חיוורות. גבותיה דקות ומקושתות. נטולת איפור וחפה מתכשיטים. הייתה זו אליזבת קראוס הרטמן, אימו של רודולף.

אך חרף כל אלה, או, שמא, דווקא בגללם, הרחק מעיניים פולשניות וחטטניות, היה להרטמן סוד שצפן בתוך קופסת עץ קטנה מעוטרת בצדפי אם הפנינה, שנהג לפתוח ולשלוף את תוכנה כל אימת שהתבונן באיבר מין נשי.

בקופסה שכן פרח שבער בלהבה סגולה, כאש כלואה, שמעליה התנשאו עלי כותרת באצילות דוממת, צבועים בגוון של יין נושן, כמו דם שהזמן הפך לכתם על קלף עתיק. שולי העלים התעקלו בגלי משי רכים, ככנפיים של פרפר, ובמרכזם נפערה תהום קטיפתית, אפלולית – עמוקה, מסתורית, כפתחו של לילה אינסופי.

הייתה זו מתנה שקיבל מאימו ביום בו הצטרף ל – SS אשר למען האמת, גרמה לו לתהות, לא פעם, מה מכילה קופסת אם הפנינה שהיא נוהגת להתבונן בה תדיר.

"אני נותנת לך במתנה פרח מכושף", אמרה אליזבת והרימה את מכסה הקופסה.

"מכושף", הצטחק רודולף. "איך מכושף ?"

"הבט", אמרה ומוללה בידיה את עלי הכותרת הארגמניים עד שהתפוררו לרסיסים עכורים של לילך מלוכלך.

"הרסת את הפרח", אמר רודולף ומשך בכתפיו.

"עכשיו תראה מה קורה", אמרה אליזבת כשסגרה את הקופסה והניחה אותה בין כפות ידיו של בנה.

"מה קורה ?" תמה רודולף.

"הרם את המכסה", אמרה אימו.

רודולף הרים את מכסה הצדף ועיניו נמלאו פליאה, משום שבקופסה זרח הפרח חי ורענן כבתחילה.

"בטח יש כאן טריק", אמר רודולף בנימה שצפנה יותר משאלת לב מאשר קביעה.

"שום טריק", אמרה אליזבת. "הפרח מכושף".

"מי כישף אותו ?" תמה בנה.

"מישהו שמאוד אהב אותי", אמרה אליזבת. "מישהו שאמר לי שהפרח הזה נראה בדיוק כמו השפתיים שלי".

רודולף היטה את ראשו לאחור ומבט ספקני התגנב אל עיניו שננעצו בשפתיה של אימו.

"לא השפתיים האלה", אמרה אליזבת והישירה מבט.