אנה-מריה הופמן ואליזבת קראוס פרק מספר 4

אנה-מריה הופמן ואליזבת קראוס

פרק מספר 4

אנה־מריה הופמן הרטמן נולדה ב־1848 בשטוטגרט, בירת באדן־ווירטמברג שבדרום־מערב גרמניה, ונעוריה חלפו עליה בעמק נהר הנקר, מוקפת גבעות ויערות.

בבית משפחתה, שנבנה עץ ואבן בסגנון שוואבי מסורתי, ספגה אווירה כפרית פשוטה אך חמה. ערבי סוף השבוע הוקדשו לשירה סביב שולחן העץ הארוך, ובימי ראשון יצאה עם הוריה לטיולים רגליים בין הכרמים והיערות, שם למדה להכיר את מחזורי השנה ואת עוצמתו השקטה של הטבע.

התחנכה באווירה נוצרית פרוטסטנטית אדוקה, שבמרכזה רווחה האמונה כי הגאולה תבוא דווקא מציון.

כך היה בגרמניה של אותם הימים ובעמקי שוואבייה במיוחד,

מתוך אותה אמונה נולדה התנועה הטמפלרית, שראתה בעלייה לארץ הקודש צו אלוהי. בשנת 1868 יצאה קבוצת מאמינים משטוטגרט אל ארץ ישראל, ואנה־מריה הופמן הרטמן, בת העשרים, צעדה ביניהם לצד הוריה.

כשעזבו את שטוטגרט, נשאו עמם הטמפלרים לא רק את מזוודותיהם, אלא גם חלום דתי, כמעט משיחי: לבנות בארץ הקודש חברה חדשה, מסודרת ומוסרית, שתשמש דגם לכל העולם הנוצרי.

הם הגיעו לחופי יפו, עיר רועשת וצפופה, שבה התערבבו שפות, ריחות ושווקים. בתוך עולם ססגוני זה חצבו לעצמם פינה אחרת – שקטה, מאורגנת, קרירה כמעט – מושבה גרמנית בלב מזרח תוסס.

ביפו הקימו את בתיהם בסגנון אירופי מובהק: קירות אבן עבים, רעפים אדומים, תריסי עץ צבועים ירוק. הרחובות נסללו בקווים ישרים, וגינות קטנות הקיפו את החצרות. שם טיפחו גפנים, פרחים, עצי פרי, והביאו סדר לעיר שהייתה רגילה לאקראיות מזרחית.

המושבה ביפו לא הייתה רק מקום מגורים – היא הפכה שער למסחר מודרני, בית מלאכה, בית ספר, ואף כנסייה צנועה (היום כנסיית עמנואל) שסביבה נאספה הקהילה מדי יום ראשון.

אחריה קמה שרונה – פנינת המפעל הטמפלרי בארץ. מעט צפונה מיפו, בתוך אדמות בור, ייסדו מתיישבים צעירים ישוב מתוכנן היטב. רחובותיה של שרונה נמתחו בקווים ישרים, כיכר במרכזה, ובתים מטויחים בלבן משני עברי הדרך.

מגדלי רוח, יקבים, בתי בד ובתי מלאכה יצרו תמונה כמעט אירופית בלב המזרח התיכון. האיכרים הטמפלרים הלכו לשדות עטופים בכובעי קש, עיבדו כרמים ושדות חיטה, וילדיהם צעדו מדי בוקר לבית ספר שבו נשמעו מזמורי תהילים בגרמנית רהוטה.

ביפו נולדה תחושת השייכות הראשונה לארץ – מפגש עם תרבויות, עם נמל הומה, עם שוקי התבלינים. בשרונה נבט האידיאל – יישוב נקי, מסודר, משגשג, שהקרין משמעת ויופי אירופי בלב המזרח.

בירושלים הקימו הטמפלרים את המושבה בעמק רפאים – שורת בתים, בסגנון כפר בווארי, עם גינות וגפנים, שהפכה עד מהרה לרובע אירופי בלב עיר קדושה ורב־תרבותית.

בגליל נוסדו וולדהיים (אלוני אבא) ובית לחם הגלילית – כפרים חקלאיים מטופחים בין גבעות ירוקות, שהעידו על כוח ההתמדה והמשמעת החקלאית הגרמנית.

ובחיפה נבנתה מושבה קטנה למרגלות הכרמל, ובה בתים מאבן עם רעפים אדומים, שחיברו בין הים להר.

משפחת הופמן התיישבה ביפו מתוך אמונה שהמשיח יחזור לארץ ישראל דרך הים דווקא, ושם יש להמתין לבואו.

שם, ביפו, בשנת 1889 ילדה אנה מריה הופמן הרטמן את בתה אליזבת שחונכה על ברכי הנצרות המשיחית.

המשיח לא הגיע, אך מי שכן הגיע היה דויד הלפרין, יהודי, חלוץ ועולה חדש מאשכנז, שהתאהב באליזבת, שהתאהבה בו, ובשנת 1910 מצאה את עצמה בהיריון, חרף החינוך הפרוטסטנטי פוריטני שספגה.

אשר על כן נשלחה בחופזה לגרמניה, ונישאה לווילהלם קראוס, לשעבר קצין פרשים בצבא הקיסרי, וילדה לו את רודולף, שבשנת 1931 הצטרף ל SS, והיה יהודי מצד אביו הביולוגי. אליזבת מעולם לא סיפרה לו. מישהו אחר סיפר לו.