דויד הלפרין והזוג שבשמיכה פרק מספר 49

דויד הלפרין והזוג שבשמיכה

פרק מספר 49

שומר הלילה הלם, כאחוז טירוף, על מסגרת הברזל של דרגש השינה, הוסיף בעיטה ופקד בקול צווחני: "דוקטור יהודון, לקום !"

דויד הזדקף באחת ונגרר החוצה.

על שביל העפר עמדה לימוזינה שחורה, אורות מכוסים, מנוע נוהם.

נהג במדים פתח דלת בזעם: "יהודון פנימה! שלא אצטרך להמתין!"

הדלת נטרקה. הריח היה של עור ובושם יקר.

היה שם ריח נוסף שגרם לדויד לתהות שמא הוא מדמיין.

בשער לא הצדיעו. השומר זרק מבט על בגדי הפסים, מלמל קללה, והחווה בקצרה.

בלימה חדה בכניסת השירות.

"החוצה!" זרק הנהג.

דויד יצא אל המסדרון הקר של המרפאה.

האור בפנים היה נמוך וירקרק. דלת השירות הייתה פתוחה.

דוקטור זייפרט עמד שם טרוט עיניים, בחולצה מרושלת ובמקטורן מוטל על הכתף.

משקפיו עקומים מעט. "מקרה דיסקרטי", אמר במבוכה.

אצבעותיו שיחקו עם צרור מפתחות שלא מצא את הכיס הנכון.

"אני… רק בעיניים", הוסיף בחצי התנצלות, "וזה… לא בעיניים".

על מיטת הטיפולים, מתחת למסך שחור, שכבו שניים חבוקים בשמיכה עבה.

נעלי עקב וכובע קצינים נחו 'במבוכה' מתחת לשולחן הנירוסטה.

אפשר היה להבחין בקצוות של שרוול עם פסי דרגה, ואצעדה שהחליקה במורד קרסול נשי.

נשימה מהירה ולחישה לחוצה: "זה לא משתחרר", אמר קול של אישה.

"אל תביט בי", אמר קול של גבר.

דויד שטף ידיים וייבשן במגבת נקייה.

"תהיו בטוחים שלא יהיו כאן שמות", אמר בשקט.

זייפרט הנהן. "אין שמות, אין רישום", הרגיע אותם. "הציוד יעבור דרך המפעל".

הוא משך את המסך עוד חצי אמה וסגר את הבריח בדלת הצד.

דויד התקרב אל ראש המיטה ונשען קלות על המעקה. "תקשיבו", אמר לאיטו. "זו עווית נרתיקית. לא בכוח. לא במשיכה. עם הרבה נשימה".

הוא הניח כף יד על שולי השמיכה כדי שלא תיפול ושמר על מרחק של כבוד.

"גברתי", אמר אל האישה, "קחי הרבה אוויר והוציאי לאט. ואתה אדוני תשחרר כתפיים".

היא צחקה צחוק של בהלה ופלטה: "אם בעלי יישמע..."

דויד השים את עצמו כמי שלא שמע: "אין סיבה להתבייש", קבע. "זה קורה להרבה וזה עובר".

הוא פתח את מגירת הזכוכית. אמפולה קטנה. זכוכית חומה. רשום עליה בגרמנית. מחט מעוקרת ינקה לתוך המזרק את המנה הזעירה.

הוא חיטא את העור ביוד, עצר נשימה, והזריק תת עורית לזרוע החשופה שהושיטה האישה מתחת לשמיכה. "תשחררי אצבעות", אמר. "תנשמי".

לרגע דימה שהוא שומע את הלב שלה רוטט מתחת לשמיכה כמו ציפור בכלוב.

הוא המתין דקה ארוכה, ספר לעצמו עד שלושים ובדק נשימה.

"עוד רגע", אמר בשקט.

הגבר בלע מילה. "אני…", התחיל ונדם.

דויד שלף את מסיכת ההרדמה, שהייתה בד לבד מקופל בצורת חרוט, ובקבוקון עם פקק. "אם נצטרך, נשקה לרגע את האוויר", אמר. "לא בכוח. רק כדי להוריד את המתח".

הוא טפטף שתיים שלוש טיפות על הקונוס, לא יותר, והרים אותו אל אזור השמיכה הקרוב ביותר לפני האישה. "נשימה עמוקה", אמר, "ולהוציא לאט".

הזמן זז. מחוג השעון נקש. הערפל נדבק לזכוכית. בתוך השמיכה משהו וויתר. זה לא היה צליל, זה היה שחרור של דממה.

החדר נשף יחד איתם. "זהו", אמר דויד כמעט ללא קול. "אל תקומו מהר".

הוא שלף בד כותנה נקי והניח לידם. "חיטוי קל. בלי אמבט הלילה. מחר מים פושרים בלבד".

האישה נשמה ונגעה בקצה השמיכה, כאילו רצתה לומר תודה ואז התחרטה.

הגבר הליט את פניו ביד אחת. "אנחנו…", התחיל.

דויד עצר אותו בתנועת יד קצרה. "אין מילים", אמר. "אין שמות".

דוקטור זייפרט הציץ מעבר למסך. "הכול בסדר?" שאל.

"הכול עבר", אמר דויד. "תן להם דקה".

דוקטור זייפרט הניח על שולחן העזר קופסת קרטון חומה. בפנים: חבילת גזה מגולגלת, קופסת תחבושות, שני מזרקי זכוכית, שני חוטי משי מס׳ 3, אמפולות אטרופין, מעטפה עם שוברי מטבח. "עודפים", אמר ביובש. "צרכי ייצור". דויד הנהן. לא פתח את הקופסה.

הגבר והאישה התיישבו בקצה המיטה, עדיין עטופים. האישה ישרה את הכתפיים מבלי להיחשף. הגבר שפשף את אצבעותיו כאילו היו קפואות.

"הכול נשאר כאן", אמר דויד. "אין רישום. אתם יוצאים עכשיו דרך הדלת הזו". הוא הצביע על דלת צד שנפתחה על מסדרון שירות קצר. "שלוש מדרגות, ימינה, אין צורך לעצור". שניהם הנהנו יחד, כמו תלמידים.

ביציאה עמדו לרגע מולו מכוסים. האישה אמרה "תודה", בקול שאינו שלה.

הגבר נהם: "הבנת אותי...", מה שהיה ניתן לפרשו באופנים שונים.

הם נעלמו במסדרון. זייפרט נשען מתנשף על המשקוף. "אם לא נרשם", אמר. "זה לא קרה".

דויד סגר את המסך, כיבה את מנורת הזרוע והשאיר את האור העליון דולק עוד לרגע קט כדי לוודא שהשולחן נקי.

הוא פתח את הקופסה בזהירות, הוציא רק את מה שצריך להיום: גזה, חוט אחד, מזרק זכוכית אחד. "השאר זה למחר", אמר.

זייפרט הנהן. "אין מי שראה", הודיע. הוא יישר את המשקפיים, ניסה לחייך ויצא אל המסדרון כדי לעדכן את השומר שעמד רחוק מכדי לשמוע.

דויד ניקה את מסיכת ההרדמה, עיקר את המזרק והחזיר את האמפולות למגירה.

אחר כך כתב על הלוח הפנימי מילה אחת בשביל עצמו, קטן וחיוור בעיפרון: "לילה", ומיד מחק אותה. אין נייר. אין שמות. רק נשימה שחזרה למקומה.

בחוץ הערפל כבר היה דק יותר, כמעט שקוף. התעלה השמיעה צליל מתכתי קלוש של סירה שמתחככת ברציף. שומר אחד פיהק וניסה להסתיר. "חזרה למחנה", אמר. "עוד שעה השכמה". דויד הנהן. הם הלכו בשקט לאורך הגדר. המגפיים של השומר נקשו על האבן. פס המים נעלם מאחורי מחסן הקנים.

הוא נכנס לצריף על קצות האצבעות, והניח את עצמו על הדרגש מבלי להעיר את השכן. בתוך הצריף ריחף ריח של עץ ישן ונשימות.

הוא חשב על לילה שנפתח על חוט דק של בושה והפך לעוד יום של חיים. לא חוב. לא איום. רק קופסה חומה על שולחן נירוסטה, ודי בה כדי להחזיק מרפאה שלמה שבוע נוסף.