הווגינה של קתרינה פרק מספר 27
- Gidi Gilboa
- 15 באפר׳
- זמן קריאה 8 דקות
הווגינה של קתרינה
פרק מספר 27
מגדה גבלס נסעה והשקט חזר לשרור במסדרונותיו של לבנסבורן.
רודולף הרטמן כרע ברך בפני תמונתה של אימו.
קתרינה קייזר חזרה מחדר הכביסה ונכנסה לחדרו.
הוא הסיט את מבטו מאימו אל עיניה שנראו מחויכות לפתע.
"אני עייפה", אמרה כאילו השמיים לא נפלו. "תחבק אותי".
הרטמן המהורהר אימצה אל ליבו.
"אני מתכוונת לישון", אמרה. "אז אם תחליט להרוג אותי, תעשה את זה בשקט".
הרטמן צחק במרירות, וקתרינה חשבה שזו הפעם הראשונה ששמעה אותו צוחק.
"זה לא ממש יעזור", אמר כמי ששקל את כל האפשרויות. "גם סלמאן יודע".
"הוא כבר לא", אמרה קתרינה והציצה בשעון.
"מה הוא כבר לא ?" שאל הרטמן.
"הוא כבר לא יודע", אמרה קתרינה. "חברים שלי לקחו אותו לשחות באגם".
"חברים שלך ?"
"אללה ירחמו", תרמה קתרינה מזיכרונותיה של בת שלוש ביפו.
"אללה מה ?" תמה רודולף. "איזה חברים ? איזה אגם ?"
"התזמורת האדומה", אמרה קתרינה. "אגם טגרנסי".
"התזמורת האדומה ?" השתנק הרטמן.
"רק בשביל לשמוע אותך זה כבר היה שווה", צחקה קתרינה.
"אבל עכשיו אני נורא רוצה לישון, תחבק אותי".
בבוקר, כשפקחה עיניים, ראתה את עיני הקרח הכחולות נעוצות בעיניה.
"איך ידעת שלא אהרוג אותך ?" תבע הרטמן.
"ממתי אתה ער ?" שאלה קתרינה.
"לא ישנתי כל הלילה ורק חשבתי ש-איך לעזאזל ידעת שלא אהרוג אותך ?".
"גבר לא הורג בחורה שהכוס שלה דומה שתי טיפות מים לכוס של אימא שלו", אמרה קתרינה ונרדמה שוב.
הצוהריים באו בלי צבע. האגם נשם. חלון פתוח לרווחה, וילון נע כמו דגל ללא סמל.
קתרינה קמה ראשונה. שטפה פנים במים קרים.
כתבה במחברת התווים מילה מוצפנת: 'ניצחתי'.
סגרה והניחה על המדף.
הוא פקח עיניים. כחול קר.
"ב־שקט", אמרה. "בוא נשמור על השקט הזה".
הם לא דיברו על אהבה. לא היה צורך.
היא עמדה בין המיטה לשולחן.
הוא נשאר לשכב, זרוע על העורף, מבט אל התקרה.
"מגיעות רשימות מן המזרח", אמר.
"אז תדחה רכבת אחת ליום אחר", אמרה. "של משולשים אדומים".
"אי אפשר".
"אפשר".
הוא שתק. קם. הוציא פנקס. מחק נקודה קטנה, עירום של דיו. "מחר", אמר.
היא הנהנה. לא הודתה. לא חייכה. רק הזיזה את המחברת מילימטר ימינה.
הוא התניע את האופנוע וחזר כעבור שלוש שעות מדכאו.
היא חזרה מחדר הכביסה.
בחוץ אנשים התעוררו.
בפנים הונח קפה שחור על צלוחית.
"תנגן", אמרה.
"אין כאן פסנתר".
"יש לך אצבעות".
הוא פרט על השולחן.
שלוש פעימות של באך ביד ימין.
הפסקה ביד שמאל.
היא הקשיבה כמו שמקשיבים לרכבת.
"שומעת", אמרה. "בדיוק כך. לשנות יד שמאל".
הוא שינה. הקצב נטה שמאלה והקירות נענו.
זו הייתה שיחה.
תמונה על הקיר.
אליזבת קראוס הרטמן. שפתיים דקות.
עיניים של ציפור חורפית ביום אפור.
"כשאתה שותק", אמרה, "אתה דומה לה".
הוא לא הסתכל בה. בהה בתקרה.
"אני לא דומה לאיש", אמר.
"אתה דומה לה", חזרה.
זה הספיק.
בצהריים ירדו לטיילת של באכמאייר שעל האגם.
שלושים מטר למים.
מרחק של אבן.
"שלח אבן", היא אמרה.
"למה ?"
"כדי להיזכר שלדברים יש משקל".
הוא שלף חלוק קטן. שלח. שלוש נקישות על המים.
"ככה נשמע נייר נופל במגירה הנכונה", אמרה.
"את לא מבינה מה זה נייר אצלנו".
"אני מבינה מה זו מגירה אצלך".
אחר הצהריים. חדר צדדי. נורה מהבהבת.
ריח של ארונות מתכת ופרפין של סטנסיל.
על השולחן פנקס שחור.
'רשימות שילוחי המוות'.
"תכתוב את השם שלך כמו שאתה כותב כשאתה לא רוצה שיזהו".
"למה ?"
"כדי להיעלם".
חתם חתימה שלא שלו.
"עכשיו תמחק את הקוד שלך מרשימת החריגים".
"זה מסוכן".
"אבל רק ככה תוכל להעלים את הקצין שאישר את הדחייה".
רודולף הטיל את העט על השולחן ואמר: "רוצה לדעת מה ההבדל בינך לביני ?"
"רוצה".
"את בנויה להיעלם ואילו אני בנוי להופיע".
בערב חזרו אל החדר. הוא מזג יין.
"ראיתי שכתבת במחברת שלך", אמר.
קתרינה צחקה: "קראת ?"
"כן"
"ומה הבנת ?"
"שאת מצפינה".
"כתבתי 'לא לירות'", אמרה קתרינה.
"לא לירות ?'" שאל. "מה זה אומר אצלך ?"
"לא יורים בסביבה של אזרחים. קודם מוחקים עקבות, אחר כך נעלמים".
הוא הינהן. נשען לאחור. "אני רוצה לקבוע כלל נוסף".
"תגיד".
"לא שואלים היום שאלות על אתמול".
"מסכימה", אמרה.
הטירה עבדה.
תינוקות בכו במקום הנכון.
מנורות נמרחו בשומן של בדיקות.
נייר הוזז מנייר תאום.
בלילה, דלת נסגרה בחדר מרוחק.
שניהם שמעו צעדים.
מגפיים. עצירה. הקשבה. המשך.
בהו בצל שמתחת הסף.
אחר כך שכבה על המיטה.
עיניים עצומות. לא ישנה.
בבוקר הבא הוא התעורר לפניה.
הניח על השולחן שני דפים. אחד לבן. אחד צהוב מקופל.
"זה", אמר על הלבן, "לוח 'משולשים אדומים'. עיכבתי רכבת אחת למחר".
"וזה", אמר על הצהוב, "מתוך פנקס של האחות. רישומי רכבות הילדים. אני מחזיר. לא ראית".
"לא ראיתי", אמרה. "מה יש בו ?"
"העברות של ילדים ראויים", אמר.
"ראויים למי ?" שאלה.
"לרייך", ענה.
"כולם בלונדיניים ?"
"גם אני בלונדיני", אמר הרטמן. "מתברר שלא תמיד זה עובד".
"סיכמנו שלא שואלים שאלות על אתמול".
"לא שאלנו", אמר הרטמן.
היא התעניינה בדף הלבן.
יד שמאל עברה על המספרים כמו על קלידים.
"אחד", אמרה. "מספיק".
"לא תבקשי עוד".
"לא היום".
"מרוצה ?"
"לא", אמרה. "אבל חיה".
אחר הצהריים הורידה את מכסה הפסנתר באולם הילדים.
שלושה ילדים נרדמו. אחד התעורר.
"עוד פעם שוברט ?" שאלה האחות.
"עוד פעם".
היא ניגנה כמו מכונה שתופרת חוט לבן בבד כהה.
בין התווים נשארו חורים קטנים.
מי שמבין יודע להכניס לתוכם שמות.
מי שלא — לא רואה כלום.
בערב, בחדר, היא פתחה את קופסת אם הפנינה.
הפרח הסגול בער ללא אש.
"זה הכוח שלך", אמרה.
"זו החולשה שלי", אמר.
"זו דלת", אמרה.
"לא בשבילי", אמר. "לי אין אל מי לברוח".
"התכוונת 'לאן'", אמרה.
"התכוונתי אל מי", ענה.
בעדינות הסיר את ידה מהקופסה.
הניח אותה על בית החזה שלו.
"כאן", אמר. "הטריק הגדול. לא שם".
"אני יודעת".
הם נשארו כך זמן.
לא ארוך.
לא קצר.
מספיק כדי לזכור את הקצב.
"אנחנו אוהבים", אמר בלי לומר.
"אנחנו שותקים", חשבה בקול נמוך.
בלילה, כשיצאה מהחדר לשירותים,
היה נדמה לה שראתה צל בחדר המדרגות.
כשחזרה, הוא ישב על המיטה, כתפיים קדימה, ראש מטה.
"מה ?"
"יש שאלות", אמר.
"למי ?"
"לי".
"תענה משהו".
"עניתי".
"תענה שוב".
"עניתי", חזר. "אני כאן".
בבוקר השלישי היא הניחה על הכרית שלו שלוש מילים, כתובות קטן, בלי חתימה:
"גלגלים עומדים מחר".
הוא הבין. מחר תהיה עוד אבן.
עוד שלוש נקישות על המים.
עוד שילוח שנדחה.
ככה מרוויחים זמן.
קשה לחלץ אנשים מרכבות נוסעות.
הם אכלו לחם יבש ופתיתי בירה. שתו מים. לא קפה. לא מגיע קפה לכל יום.
אחר הצהריים הגיע מזכר: "ביקורת פנימית. סנכרון רשימות".
הוא קרא. הניח. קם.
"זה אל חזור", אמר.
"לא", אמרה. "זה סיבוב פרסה בלי בלמים".
"זה אותו דבר".
"לא", חזרה. "אל חזור זה מוות. פרסה זה חיים עם שמות אחרים".
הוא הביט בה. פעם ראשונה בלי חומה בעיניים.
"שמות אחרים", חזר. "זה טוב".
בערב יצאו שוב לטיילת. שלושים מטר לאגם.
הוא הרים אבן ונתן לה.
"את", אמר.
"לא אני".
"את", חזר.
היא זרקה. שלוש נקישות.
"מחר", אמרה. "נקודה חדשה תיפול במקום הנכון".
"היכן ?"
"במקום שאתה תקרא לו 'תקלה במחסן'".
הוא חייך בפעם הראשונה לא חיוך של קצין.
חיוך של תלמיד שתפס סוף סוף את העיקרון.
"הבנתי", אמר. "לא יורים. בורחים בשקט".
בלילה, כשהאור במרפסת כבה, הם שכבו גב אל גב.
אוויר קר זחל ממסגרת החלון.
"אני לא שלך", אמרה בלב.
"אני שלך", אמר בלב.
שני קולות. אין מתווך.
האגם המשיך לנשום.
הם לא.
הם ספרו נקישות.
חיכו לבוקר.
הבינו שהכול התחיל.
ערב בטירה.
הרוח ירדה מהאורנים ונכנסה במסדרונות כמו מים קרים.
המנורה מעל דלפק האחיות קרקשה בקול דק.
ריח סבון כביסה ומי חמצן.
קתרינה סגרה בעדינות את מכסה הפסנתר;
שלושה תינוקות נרדמו, רביעי סירב.
היא העבירה לו אצבע על המצח, קימטה חיוך, והחזירה את הספסל למקום.
"מסדר ספירה בעוד עשר דקות", אמרה פרידה אם הבית, בלי לעצור.
"אהיה שם", ענתה קתרינה.
בדרך למכבסה חלפה ליד חדרו.
הדלת פתוחה סדק. אור צהוב.
רודולף ישב כפוף על דף, עיפרון במקום עט.
ראשה הציץ ונעלם.
המשיכה עוד שני צעדים — ואז הוא קרא: "קתרינה. רגע".
היא נכנסה. השולחן מסודר מדי.
על הפינה השמאלית נח פנקס לוחות,
על הימנית ספר בכריכת עור.
באמצע — כוס מים שלא נלגמה.
"מה קרה ?"
"ביקורת פתע", אמר, לא מרים עיניים. "סנכרון רשימות".
"יפה", אמרה בקלילות. "אז ננשום בשקט".
הוא הרים מבט. "שקט לא עוזר כששואלים על רכבת שנדחתה אתמול".
"זה יעבור כמו 'טעות סופרים' אם תתעקש".
שתיקה קצרה. הוא סגר את הפנקס והניח עליו את כף היד.
"אם יפנו אלייך — לא עונים. לא יודעים".
"ברור".
"ואם יבקשו את התיק שבידך ?"
היא לא זזה. "איזה תיק ?"
"המחברת", אמר בשקט. "המחברת שלך תמיד נראית תמימה מדי".
"זו מחברת תווים".
"בדיוק".
הדפיקה בדלת הגיעה מוקדם מדי.
קצין צעיר, סנטר מגולח, נעליים נוצצות. מאחוריו פקידה עם קופסת קרטון.
"הֵר האופטשטורמפיהרר", אמר הצעיר, מבט על קתרינה ושוב עליו. "ביקורת".
"ברוך הבא", אמר רודולף בקרירות. "מה עלינו לסנכרן".
"לוחות רכבות, רשימות העברת ילדים, פנקס אחיות.
נעשה גם בדיקה מדגמית של חפצים אישיים. נהלים".
המבט של הצעיר נח שוב על קתרינה. "גם של הגברת".
היא לא חייכה. לא קפאה.
רק התקרבה לשולחן.
הניחה את המחברת. "שלי כאן".
רודולף לא הסתכל בה. הסתכל בצעיר. "לא כרגע".
"סליחה ?"
"היא ניגנה עכשיו לילדים. תתחיל בלוחות".
הצעיר זע באי נוחות. "אלה הנהלים".
"אלה הנהלים שלי", חתך. "לוחות. עכשיו".
הפקידָה שחררה שיעול קטן והגישה את הקופסה.
בתוך הקופסה טפסים קשיחים, טורים שחורים.
במקום שבו עיכב את הרכבת — נקודה קטנה של דיו.
הוא לקח סרגל, משך קו ישר. "זה נדחה למחר. באישור שלי".
"למה ?"
"תקלה במחסן".
"איזו תקלה ?"
"נעילה כפולה. המפתח נתקע אצל סגל התורנות".
"הם אישרו ?"
"לא שאלתי אותם".
הצעיר הציץ בפקידה.
היא הרימה כתפיים. לא התווכחה.
"פנקס אחיות".
רודולף סימן ביד.
הפקידה הוציאה פנקס צהבהב.
רודולף דפדף. "פה היה חסר דף והוחזר".
"מי החזיר ?"
"אני".
"למה הוצא מלכתחילה ?"
"נלקח לצילום".
"איפה הצילום ?"
"נזרק".
הצעיר ליקק שפתיים. זה לא מצא חן בעיניו. "מי אישר לזרוק ?"
"אני".
הדפיקה השנייה בדלת הייתה רכה יותר.
פרידה הציצה פנימה. "המסדר מתחיל".
"תתחילו בלעדיי", אמר. "אני אצטרף".
הצעיר קם. "אני רוצה לראות גם תיקים אישיים מדגמיים".
רודולף השיב: "תראה של מי שתבחר — אבל לא שלה".
"מדוע ?"
"כי אני בוחר. ואם משהו לא נוח לך — תכתוב למעלה".
הצעיר שקל ולא כתב. יצא. הפקידה בעקבותיו. הדלת נסגרה.
רודולף נשען קלות לאחור.
"הבדיקה הראשונה עברה".
"עוד לא", אמרה. "היינו רק בסף".
"נכון".
הוא הצביע בסנטר על המחברת שלה. "תיקחי".
היא לקחה. לא הכניסה לתיק. אחזה ביד.
"למכבסה", אמרה.
"אחר כך אלי", אמר.
המסדר הסתיים.
חצר השילוח הייתה רטובה.
אדים יצאו מדוד הקיטור.
הקור היה דק ומרגיז.
קתרינה ירדה במדרגות המכבסה והטמינה את המחברת מאחורי הרדיאטור.
בדרך עברה שוב במסדרון הראשי.
אותו קצין צעיר עמד שם, משוחח עם האחות.
הוא ראה אותה, עצר אותה בעין.
"גברת…"
"קייזר".
"כן. מחברת התווים שלך. מותר לראות לרגע ?"
"כמובן", אמרה, והושיטה — מחברת אחרת, דקה, עם תרגילי סולם.
הוא דפדף: נקודות, קווים.
מי שמבינים רואים; מי שלא — לא.
"תודה". החזיר. לא הבין.
כשנכנסה שוב לחדרו, הוא עמד ליד החלון.
הגב שלו אמר עייפות; לא תבוסה.
"טוב".
"טוב".
הוא הורה בסנטר לכורסה. היא התיישבה.
"המילה", אמר.
"אתה מתחיל".
"למה ?"
"כי אתה זה שסיכן דרגה".
"אני לא מתרשם מדרגות".
"יפה. מילה".
הוא חשב שנייה. "נמסר".
היא צמצמה עיניים. "למי ?"
"למי שהיה צריך. בלי רעש".
כך דיברו וחיפשו בעיניהם את הצל שתחת סף הדלת.
הוא התיישב בקצה השולחן,
כתפיים חיתוך ישר.
"קתרינה".
"כן".
"אם יבוא שוב מישהו לבקש את המחברת שלך — אני לא תמיד אצליח לעצור".
"ברור".
"אז אל תתני לו את הנכונה".
"ברור".
"ואם יום אחד אני אשאל שאלה לא חכמה......"
"אתה לא תשאל".
"ואם אשאל".
"אתה לא".
הוא נאנח. "טוב. לא אשאל".
דפיקה שלישית. הפעם קלה. האחות פרידה שוב: "הועברו ההזנות לפנקס החדש. צריך חתימה של קצין".
"תשאירי", אמר. היא השאירה ויצאה.
הוא לקח עט, חתם אחת, שתיים, שלוש. עצר לפני הרביעית. הרים עיניים.
"מה ?"
"אמא אמרה — להקפיד על האצבע הרביעית", אמר בחצי חיוך.
"פה אנחנו מקפידים על המילה הרביעית", ענתה. "היום עדיין לא. מחר".
"בסדר", אמר, והחזיר את העט אל קסת הדיו.
כשהלילה ירד באמת, יצאו שניהם לחצר האחורית, היכן שהדשא פגש את החצץ.
הטירה רחשה כמו חיה ישנה.
במקום לדבר, הוא התכופף, לקח חלוק נחל, הציע גם לה.
"לא", אמרה.
"למה ?"
"היום לא זורקים. רק שומעים".
הוא הניח את האבן בחזרה על האדמה, כאילו זו הפקודה הנכונה.
"מחר", אמר.
"מחר", חזרה.
בדרך למסדרון הפנימי פגש אותם שוב הצעיר.
הוא עצר באינסטינקט של מי שרוצה עוד שאלה.
לא יצאה לו. הוא משך כתף והמשיך.
"הבדיקה הראשונה", אמר רודולף בלחש שלא נשמע.
"עברה", ענתה בלי להסתכל עליו. "בקושי".
בחדרו, לפני שיצאה, הוא עצר אותה ביד על המשקוף. לא בקשיחות.
"אל תשאירי שוב את המחברת מאחורי הרדיאטור", אמר בלי שאלה.
היא קפאה לשבריר שנייה. "ראית ?".
"ראיתי".
היא סגרה את הדלת מאחוריה. במסדרון נשמעו צעדים רחוקים של משמר מתחלף.
לא נשלפו סכינים. גם לא הבטחות.
רק שני אנשים שמחזיקים זה את סודו של זה – ולא יורים.
תגובות