הנס בלוק הולך לגיהנום אם יש כזה פרק מספר 43
- Gidi Gilboa
- 13 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
הנס בלוק הולך לגיהנום אם יש כזה
פרק מספר 43
מחנה הריכוז זקסנהאוזן, בלע אל קרבו קומוניסטים, אנרכיסטים, סוציאל־דמוקרטים, קבצנים, חסרי בית, זונות, צוענים, נכים, עבריינים פליליים, אנשי רוח, כמרים, שבויי מלחמה רוסיים (בהם פשוט ירו) והומוסקסואלים שסומנו במשולש ורוד, הוגדרו כעבריינים על פי סעיף 175, ונרדפו באכזריות שהומצאה במיוחד עבורם. להם לא היה לא יום ולא לילה. במבט לאחור נראה כי הם ניתנו, לשומרי המחנה, כשעשוע להעברת זמן.
הנס בלוק היה בין ההומוסקסואלים הראשונים שזכו לטעום את השעשוע בצורת הרוח ששרטה את עורו החשוף.
שומרי המחנה דחפו אותו החוצה מן הצריף, עירום ומכוסה חבורות מן היום הקודם. צרחותיהם היו חדות כמו דקירות סכין.
"Lauf, Schwein!" — רוץ, חזיר.
הוא רץ. או ניסה. כפות רגליו היחפות פגשו שלג קפוא שננעץ בהן כמו מסמרים. כל עשרה צעדים — מכה. שוט, קת, בעיטה. המספרים התפזרו בראשו כמו שיניים שבורות על השלג, לא נשאר מה לספור.
בין צעד לצעד עלתה בו תמונה: יום אביבי בצעירותו, חצר בית ספר צבאי, מורה לגרמנית שצועק עליו לקרוא בקול. אז עוד חשב שמשמעת היא רק משחק. עכשיו המשמעת חבטה בו בגבו.
המעגל הראשון היה ריצה סביב החצר. בכל פנייה נדמה היה שהוא שוב על מגרש האימונים באוקראינה, שומע את החיילים שלו צועקים "Jawohl!".
עתה היה הוא הכלב שרץ, והם היו הציידים.
המעגל השני היה זחילה על הבטן, אבנים חותכות את העור ודם נמרח בקווים שחורים. הוא נזכר בלילה אחד בבקתה, גשם חזק, גופה של יהודייה שגולגולתה נמחצה. אז לא הזדחל אלא עמד. עכשיו, האבנים גירדו את העור שלו, והוא חשב כי כך נראית אדמה שמוחקת פנים.
השלישי היה מים קפואים שנשפכו עליו מן הדלי. כפור נצמד לכל נקבובית עור והפך אותו לגליד של קרח. זיכרון קפץ: אגם טגרנזה בקיץ, מים חמים, עורו זהוב מהשמש, ילדה גרמנייה מתיזה עליו טיפות של קצף. המים ההם היו בית. המים האלה — כלא.
הרביעי היה אלונקה שהפכה אותו לסחורה: הם גררו, זרקו, צחקו, כמו שקי תפוחי אדמה. הוא נזכר בסוסים שהועמסו לקרונות, פעם היה קצין פוקד "מהר יותר". עכשיו מצא את עצמו בתור שק תפוחי אדמה.
החמישי היה מוט ברזל שחבט בו בברכיים עד שקרס, מפרקים מצטלצלים כאבנים סדוקות. ריח של עשן עלה בו: דרוהוביץ׳, כפר בער. הוא עצמו דרך על ברכיים של אחרים. עכשיו הברזל חבט בו. איזון קר.
השישי היה מכות על המפשעה, שם שכבר היה פצוע מסירוסו; הפצע נפתח מחדש. זיכרון של חדרון לבן, ריח יוד צורב, קול יבש שאמר "טיפול שמפחית דחף".
עכשיו כל מכה שם הייתה חתימה מחודשת על אותו טופס.
השביעי היה בעיטות בבטנו, עד שקיא דם שהתערבב בשלג והפך את הלובן לארגמן עכור. הוא ראה לנגד עיניו שולחן קצינים, גביעים של יין אדום. הצחוק שלהם היה חם. הדם שלו היה קר.
הוא לא צעק. הקול נחנק בתוכו. רק עין אחת עוד ראתה את הפנסים שמעל הגדר, מתערפלים באדים חמים שברחו מפיו.
כשלשומרים נמאסו מעצמם, הם השליכו אותו במסדרון, כמו גווייה שעדיין נושמת. מישהו משך אותו בידיים כמו בול עץ. הרצפה חבטה בגב. הדלת נפתחה.
דויד הרים את ראשו מן המגש וראה אותו. לרגע לא היה רופא — היה עד. ואז, שוב, רופא.
"על השולחן", פקד ושני אסירים גררו אותו פנימה.
הנס גסס בשפתיים סדוקות, עין סגורה, צלעות בולטות. דם קרוש על ירכיו. הוא פתח את הפה בקול חריקה.
"אגם... טגרנזה..."
דוד התקרב. "אל תדבר".
אבל הנס המשיך. המילים התפרצו כמו נשימה אחרונה: "אורסולה... היא יודעת..."
העפעף רעד, הראש נשמט הצידה. נשיפה ארוכה, ללא שאיפה.
דוד עמד דקה שלמה בלי לזוז וידע שזה הסוף.
ביד אחת קירב מראה קטנה לאפו — לא היו אדים. הדופק — נדם.
הוא כיסה אותו בגזות קרועות, לא כדי לרפא אלא כדי להסתיר. בחוץ עדיין צעקו השומרים, אבל בפנים שרר שקט של אמת יחידה: החוט נקרע.
האדם היחיד שידע, ששמר, שהחזיק ברמז. מת.
דוד הניח יד על השולחן, כמעט נשען עליו. השם עלה בו, חד וצורב. הוא סגר את עיניו ולחש רק מילה אחת: "אורסולה".
תגובות