מגדה גבלס מבקרת בלבנסבורן פרק מספר 24
- Gidi Gilboa
- 21 באפר׳
- זמן קריאה 4 דקות
מגדה גבלס מבקרת בלבנסבורן
פרק מספר 24
בבוקר בו סירסו את הנס בלוק באפלולית של זקסנהאוזן, פתחו את כל התריסים בטירת 'לבנסבורן' שעל האגם. העולם מאוזן.
ערפל דק נשען על המים, פעמוני כנסייה דקרו את האוויר מן הכפר, וריח אורנים ירד מן המדרון.
האחראית, פרידה, עברה במסדרון עם סמרטוט רטוב ורשימה מקופלת. השם של המוסד נכתב מחדש על שלט הכניסה באותיות שנשטפות מהר, כאילו הצבע יודע את תפקידו.
בחדרי התינוקות החליפו מצעים לבנים, ובחדר האוכל פרשו מפות מעומלנות וקערות חלב.
על הקיר נתלו סרטים, ועל המדף הועמדה מחברת המבקרים שהדפים בה לא נגמרים אף פעם.
אמרו שהיום תבוא מגדה גבלס. אשתו של שר התעמולה. מכוניות שחורות יעלו את הדרך, צלמים יעמדו בזוויות, והמילים תהינה נקיות.
פרידה חזרה בקול על מה שצריך לזכור: ״אין שמות פרטיים, אין שאלות, אין סמול טוק״. המילה ״אין״ נאמרה לאט, כאילו מבקשים ממנה לא להיעלב.
בחוץ סידרו שתי שורות של 'בנות בונד דויטשר מיידל' (ליגת הבנות הגרמניות). צמות מסורקות, ברכיים אחידות, צעיף כחול.
לידן התייצבו שלושה קצינים בעלי צווארונים גבוהים וכובעים מצוחצחים. הדירקטור של הבית, רופא גבוה ועייף, החליק את החלוק הלבן מעל המדים האפורים שמתחת.
על דף קטן בכיס כתב שתי שורות: מספרי מיטות ומספרי תינוקות. המספרים יודעים לעמוד זקוף גם כשאין להם שם.
השיירה עלתה בשקט. המכוניות נעצרו זו אחרי זו, דלתות נפתחו כמו ספרים בשפה זרה. מגדה גבלס יצאה מן הראשונה.
מעיל צמר בהיר, כפפות, פנינים קטנות. היא חייכה חיוך שנועד לצילום. מאחוריה ירדו שניים מן הלשכה של יוזף, בעלה, וצלמים הבזיקו את העבודה שלהם בלי להפריע. היה איתם אחד נוסף. נקדיש לו פרק בנפרד. הוא ראוי לזה.
״גברת גבלס״, אמר הדירקטור והטה ראש. ״ברוכה הבאה״. היא לחצה את ידו ופנתה תחילה אל הבנות.
״תודה שבאתן״, אמרה, והחיוך נשאר.
״עתיד״, הוסיפה, כאילו זו מילה שמונחת תמיד בכיס.
כולם הפסיקו למחוא כפיים בזמן, והכול נשמע מסודר ומאורגן.
הסיבוב התחיל בחדר האוכל, כי שם היה אור טוב לתמונות.
מגדה עצרה ליד שולחן נמוך שבו ישבו שלוש נשים הרות שלגמו כוסות חלב ומרק דגנים.
היא אמרה ״לבריאות״, ופרידה הנהנה במקום כולן.
בצלחת הקטנה היו עוגיות חמאה. אחת מן הנשים ניסתה להסתיר אותן בכף היד, כאילו עוגייה היא מותרות שאסור לצלם בזמן מלחמה.
״אל תסתירי״, לחשה פרידה, ״זה בשביל העתיד״. המילה החלה להישמע כאילו מדביקים אותה על כל דבר.
הלאה אל חדרי התינוקות. שם כבר חיכתה אחות עם זרועות מוכנות. תינוק בהיר עיניים הוחלק בקלילות לזרועה של מגדה, והצלם התכופף כדי למצוא זווית שבה לא רואים את המספר על העריסה.
״יפה״, אמרה מגדה, ״יפה מאוד״. היא נגעה בקצה האף הקטן כאילו זו פעמונית של מזג אוויר.
״כמה שבועות ?" שאלה.
״שישה״, אמרה האחות.
״שם ?" שאלה מגדה.
האחות הסתכלה על פרידה.
״רשום״, אמרה, וקירבה את כרטיס העריסה כך שאפשר לקרוא רק את המילה ״זכר״ ואת התאריך.
שמות פרטיים לא מצטלמים כאן טוב.
במסדרון עמדו שתי בנות צעירות עם זרי שדה.
הן התאמנו כל הבוקר על טקסט קצר.
כשמגדה חלפה, הראשונה אמרה ״גברת גבלס, בשם כולנו…״,
והשנייה הדביקה את הסוף, ״…תודה שאת מראה לנו איך נראית אימא גרמנית״.
מגדה חייכה. זה נספר לניקוד. היא סימנה בלחישה לסגן מן הלשכה להניח בקצה השולחן קופסה קטנה עם 'צלב האימא האידיאלית' דרגת ארד.
״בבקשה״, אמרה. היא הידקה סיכה על שמלתה של הצעירה בלי להכאיב, והצלם לקח עוד תמונה.
בחדר הסמוך עמד שרטוט גדול על כן: עיגולים, חיצים, תרשים שבו המספרים עולים בקווים ישרים.
הדירקטור דיבר ברכות: ״מימון, אספקה, חיסונים, תזונה״, אמר. ״חלב אמיתי, לא תחליף״.
מגדה הנהנה בכובד ראש של מי שצריך להנהן.
״מה שיעור ההפלות ?״ שאלה.
הדירקטור אמר ״יורד״.
היא אמרה ״טוב״.
הוא הוסיף ״הביקוש לאימוץ גבוה״.
היא אמרה ״כמובן״.
המילים הלכו זו אחר זו כמו בנות במצעד.
עוד חדר, עוד אור. על הקיר תמונות של היום הראשון לגן. ״אנו מגדלים עתיד״, כתוב מתחת לכל תמונה.
מגדה הוציאה עט דק מכיס המעיל.
״מחברת המבקרים״, אמרה פרידה.
מגדה כתבה משפט קצר מדי ויפה מדי: ״למען ילדינו ולעתיד גרמניה״. נקודה.
החתימה שבאה אחר כך ידעה בדיוק איך להיראות.
כל זה התרחש מהר. שקט. מסודר.
אבל במסדרון האחורי, איפה שהאור לא מספיק טוב לצילום, עמדו שתי נשים בצד.
אחת מהן, לוטה וינטר, חיבקה את הבטן בשתי ידיים.
״אל תביטי למצלמה״, אמרה לה האחות, ״תביטי לפינה״.
לוטה ניסתה. בפינה היה רק קיר סיד וכתם ישן של מים.
השנייה, שקראו לה כאן אורסולה, הושיטה את ידה כדי לגעת בשרוול הצמר של מגדה כשזו חלפה.
היד עצרה באוויר ולא נגעה. עלה שם ריח קל של בנזין מהחצר.
בין שני החדרים עמד שולחן קטן עם מגירת ברזל. פרידה פתחה אותה בקצה האצבע והציצה לרגע.
בפנים היו כרטיסים עם שורות ישרות: ״אם״... ״אב״... ״מצב משפחתי״... ״מספר״.
תחת ״אב״ היה לעיתים כתוב ״לא ידוע״. לעיתים מספר. לעיתים מילה שנמחקה. היא סגרה את המגירה בעדינות. הדברים האלה אינם חלק מן הביקור.
ביציאה אל החצר הקטנה, הילדות שרו שיר קצר על בית ועל שמש. השלג הדק שנח בקצות הארזים התנהג כאילו אינו כאן.
מגדה נעמדה לחצי דקה ולחצה ידיים. ״תמשיכו״, אמרה. ״תעשו ילדים״, הוסיפה, כאילו זה אותו פועל כמו ״תעשו שיעורים״.
מישהו חייך במקום כולם.
לפני שעלתה לרכב פנתה שוב לדירקטור.
״הכול כאן נקי״, אמרה.
״אנחנו משתדלים״, אמר.
״יש תמיכה ?״ שאלה.
"יש הרבה רצון״.
״טוב״, אמרה.
היא הניחה יד על מחברת המבקרים, כמו שמניחים יד על כתף של ילד.
״אתם עושים עבודה חשובה״.
״אנחנו עובדים״, אמר הדירקטור, והסתכל לרגע אל המסדרון שבו עמד הדלי.
המכוניות הותנעו יחד. הדלתות נסגרו בשקט. השיירה ירדה בדרך, והצלמים קיפלו את המועדון שלהם לתוך נרתיקים.
הבנות התפזרו אל חדרי התפירה.
פרידה אספה את המפות.
האחות החליפה שוב מצעים.
התינוק שבכה כשנגעו בו לשנייה הסתכל עכשיו על הנורה והתעייף.
במחברת המבקרים נשאר משפט יפה מדי.
הוא יעמוד שם גם מחר, וגם כשהדפים יתחלפו לדעתו של מי שמחליף דפים.
במסדרון האחורי חזר הריח של הקרבול. מישהי צרחה מכאבי לידה. הדירקטור הוציא מן הכיס את הדף הקטן עם המספרים, סימן אחד נוסף, ושם בחזרה. המספרים יודעים לעמוד גם בלי שמות.
״אחרי שהשיירה גלשה מן האגם, נשארה הווילה לבנה מדי. על המים ריצדה מילה אחת, ״עתיד״, כאילו היא סירת נייר שאיש לא יודע מי שיגר.
במסדרון האחורי ספרו נשימות, ובחדרי התינוקות כתבו מספרים. בלילה יגידו שהכול נקי. בבוקר יתברר שהנקי הזה מסרב לדבר. האגם יראה להם איך דממה זזה, ואחת בשם אחר תקום לומר לעצמה את שמה.
בלילה, כשהבית נרגע, ההיא שקראו לה כאן אורסולה, קמה לשירותים ועצרה לרגע במסדרון.
מן החדר שליד יצא בכי דק של תינוק רעב. היא חשבה על היד שלא נגעה בשרוול, ועל המילה ״עתיד״ כשהיא כתובה יפה מדי.
במטבח נשארו שתי עוגיות חמאה על הצלחת. בבוקר יגידו שהן היו חלק מן הביקור.
היא חזרה למיטה וניסתה להאמין שדרוש רק שקט וידיים נקיות כדי שהעולם יעמוד.
פרידה כיבתה את האור האחרון. ״מחר כמו אתמול״, אמרה לעצמה. ״אבל יותר נקי״. היא סגרה את הדלת, והבית נשם. לאט. בלי מצלמות.
תגובות