קתרינה ורודולף חוצים לאוסטריה פרק מספר 35

קתרינה ורודולף חוצים לאוסטריה

פרק 35

לפנות בוקר.

דלת המרתף של אגנס חרקה כמו ריאות של נרקומן.

קתרינה פקחה עין והקשיבה אם העולם כבר הגיע עד הדלת.

לא.

רק טפטוף.

"קומו", אמרה אגנס. "היום עוברים !"

על השולחן הונחו שלושה דברים: מעיל אפור ישן עם כתפיים של קצין פרשים, כובע מצחייה שחור בלי סמל שחתכו ממנו את הגולגולת, ותיק מסמכים ישן של "Spaten" (מותג בירה) עם חשבוניות ריקות.

"המעיל של מי", שאל רודולף.

"של מי שכבר לא צריך אותו", אמרה אגנס. "גם היום אין שמות".

קתרינה לבשה שמלת עבודה כחולה וקיפלה שרוול עד אמצע הזרוע.

אגנס קשרה לה סינר לבן. "את תמיד מגיעה עם בירה", אמרה. "תמיד יש מקום לבירה, גם במלחמה".

"ואני ?" שאל.

"אתה לא קיים", אמרה.

היא גררה ארגז עץ עמוק, דפנות עבות, תחתית כפולה.

"תשכב כאן עד החצר, אחר כך במשאית", אמרה. "אם יפתחו — תנו בירות. אם ישאלו — חשבונית".

"ומה עם הירש", שאל.

"יגיע מאוחר אם לא תהיו טיפשים", חייכה בלי שיניים. "טיפשות הורגת, לא גבורה".

היא בדקה את לוח החשמל והורידה מפתח קטן מחוט שחור.

"זה לשער האחורי של המבשלה", אמרה. "אם תחזור — תחזיר. אם לא — לא משנה".

רודולף החליק לתוך הארגז.

המעיל האפור התיישב עליו כמו דמות רפאים שקפאה בזמן.

קתרינה כיסתה אותו בבקבוקי זכוכית ריקים,

הניחה עוד שכבה של 'סחורה' וסגרה במכה אחת.

"כשאני אומרת 'השהיה' אתה לא נושם", לחשה אל התיבה.

"כשאני אומר 'עכשיו' את לא שואלת", ענה.

בחצר האחורית ריח שעורה רטובה.

משאית חביות המתינה.

נהג עם סיגריה כבויה בזווית הפה.

"הנסל", אמרה אגנס. "זו קתרינה, היא פקידת הרישום. הארגז הזה עולה".

"אני לא שואל", אמר. "מי ששואל נשאר לדבר עם עצמו".

הארגז הועלה. קתרינה טיפסה לקבינה עם חשבונית על ברכיה.

"אם נתקעים", אמר הנסל, "תגידי 'ביקורת בירה'".

"ולך מה המילה ?" שאלה.

"'מחסור'.

מחסור תמיד גובר על חקירה...

אף אחד לא רוצה לעכב אספקה חיונית".

הם יצאו דרך שער צד, המפתח הקטן הטה בריח כמו שן חלשה.

בצומת הראשונה — מחסום.

"שטרות", אמר הצעיר.

קתרינה הושיטה חשבונית "Spaten" חתומה "אחסון חוץ".

"מה יש ?" שאל.

"בקבוקים. חזרה לשטיפה", אמרה.

"בטנדר ?" שאל.

"משאית", אמר הנסל. "בטנדר גונבים יותר".

הבחור כמעט צחק, לא צחק. "קדימה", אמר.

הנסל לא האיץ. חתכו מערבה ואז דרומה.

גשר, תעלה, עוד שער — העיר לא שואלת.

"לאן ?" שאל הנסל.

"לאוסטריה", אמרה. "דרך קיפרספלדן".

"למה שם ?" שאל.

"שביל צדדי עובר לקופשטיין בלי גדר", אמרה. "שביל שרק מי שיודע לנגן עליו יודע".

בדרך הישנה להולצקירכן — מחסום נוסף,

קצין זקוף מדי.

"יעד ?" שאל.

"קיפרספלדן, מוסך, בקבוקים", אמרה.

"למה לא רכבת ?" שאל.

"סתימה בתחנה. חוסך לכם עבודה", אמרה.

"פתחי", אמר.

יריעת הבד עלתה. שורות ארגזים.

"תרימי אחד", אמר.

"הם מלאים, אני חותמת לפי משקל", אמרה.

"שם שלך ?" שאל.

"גברת שנק", אמרה. "תכתוב תיקון, שנק — שינק. אצלנו המינכן בולעת יוד", הוסיפה.

הקצין הקיש בעיפרון על הקורה.

"סעו", אמר.

"לא יפה לשקר", מלמל הנסל.

"לא שיקרתי. מינכן באמת בולעת יוד", אמרה.

בין פיתול לפיתול תחת עצי אשוח, קתרינה הרימה בעדינות את לוח העץ הדק.

"נושם", לחשה.

"השהייה", עלה מן החשכה.

במשרד של הירש נפלו סיכות על מפה.

"קיפרספלדן — קופשטיין", אמר. "נוסעים לאט".

המשאית האטה מול שער עץ שעליו כתוב "מחסן— תחזוקת בקבוקים".

צפירה קצרה. דממה.

"הדלת הצדדית", לחשה. המפתח של אגנס נאנח בפתיחה.

בפנים בטון חיוור, גומחות לבקבוקים, משאבת יד.

"להוציא", קראה.

הארגז ירד, הדלת נסגרה פעמיים — פעם כדי שישמעו, פעם כדי שלא.

"אנחנו בפנים", אמרה אל העץ.

"עכשיו", נשם הארגז.

רודולף יצא כמו מי שעולה מבור מים.

הוא נשען על הקיר, ניקָה נסורת וטיפת שרף יבשה מתחת לעין.

"תודה", אמר להנסל.

הוא נסוג. המשאית חזרה אל כביש שממציא לעצמו תירוצים.

"עכשיו ?" שאל רודולף.

"מעבר צדדי לשביל המים", אמרה. "גשר פועלים, חמישים מטר, מחסן פח — לנשום".

"ואם הם שם ?" שאל.

"השהייה", אמרה.

הם חתכו אל מעבר צר בין קירות אבן.

בקצה — נהר 'אין', מים קרים בצבע זכוכית.

מימין — הגדה האוסטרית.

שמונה ציפורים שחורות על קורת ברזל כמו תווים בהמתנה.

קול מכונית.

הירש הגיע לאט, סגר דלת כמו מי שסוגר ארון טוב, הביט במים. "יפה", אמר.

"בדקו את המחסן", הורה.

הוא נשען על דלת פח והקשיב.

בפנים — שתיקה של אדם שממתין.

"צאו", אמר. "הם כבר במקום אחר".

במחסן הפח קתרינה הניחה יד על פרק כף ידו של רודולף.

הירש הדף את הדלת — סנטימטר.

קתרינה תקעה יתד עץ קצרה בין רצפה ובריח.

הדלת נשארה פתוחה כדי להגיד "אף אחד לא פה", וסגורה כדי להגיד "אל תיכנס".

"נעבור בגשר", אמר הירש ופנה אל המים.

היתד יצאה חרישי.

הם זחלו לאורך הקיר, יצאו מאחור, שתי נשימות, גדר עץ נמוכה, עוד קיר, עוד צעד.

הגשר — לא הרחב של הכביש אלא הקטן של הפועלים — בלי מעקה.

הם עלו.

קורה ראשונה חרקה, השנייה שתקה, הרביעית נאנחה.

"לא היום", לחש רודולף לקורה.

"אל תתחנף לעצים", חייכה קתרינה.

במעלה השביל הירש מדד זרם וגובה.

"פה יש לוח", הצביע קנאפ.

"שם אין גבול", אמר הירש. "אז לשם".

שתי נקודות שחורות זזו בשדה הראייה שלו.

"הנה הם", אמר.

"לירות", שאלו.

"לא היום", אמר.

הם עברו.

המים הקישו על האבן בקצב של חביצת חביצה.

בקצה הגשר הירש יכול היה להרים אקדח, לא הרים.

"רודולף", קרא בקול רגוע.

רודולף עצר על המדרגה האחרונה של המעבר, לא הסתובב.

"תן לי סיבה", אמר הירש.

"שמונים ושניים תינוקות שתצטרך להסביר", ענה.

הירש עיכל את המידע. "מחר אין גשרים", אמר.

"מחר נבנה", אמרה קתרינה.

"תבנו", אמר. "אני אבוא לבדוק".

הם ירדו לצד האוסטרי.

לא ניצחון — מעבר.

מחסן תבואה קטן, דלת פתוחה.

בפנים — מאפייה. ריח לחם. אישה עם קמח על לחיים.

"אנחנו צריכים דקה", אמרה קתרינה.

"דקה", הצביעה על ספסל. "אחר כך אתם קונים כיכר והולכים".

"קונים", אמר רודולף.

הוא הניח סיכת דרגה קטנה.

"אני לא מקבלת תכשיטים", אמרה. "יש לי קמח. תנו כסף".

שני רייכסמארק מקומטים עברו יד.

"למעלה", הצביעה. "גג, חמישה קרשים. שאלות אין".

הם עלו. חלון קטן אל ההר.

"עברנו", אמר.

"עברנו גשר, לא מלחמה", אמרה.

"נכון. אבל היום לא נמות", אמר.

"לא היום", חזרה.

כיכר חמה נחה למטה. אדים עלו כמו תפילה בלי מילים.

כשירדו אחרי חצי שעה, האופה לא שאלה מאין באו.

"לכמה אנשים אתם מחלקים לחם ?" שאלה.

"לשניים", אמר.

"מעט", אמרה.

"חיים", אמרה קתרינה.

"גם בצד הזה שואלים, רק אחרת", הוסיפה האופה.

הם יצאו. הרחוב האוסטרי נראה אותו הדבר — רק המדים התחלפו.

שלט "Zum Falken" (פונדק הנץ) עם עוף מצויר.

"שם", אמרה. "עליית גג להשכרה".

"לילה", אמר.

"לילה אחד. מחר לא כאן", אמרה.

מעבר לנהר הירש הביט במים.

"עברו", התעצב קנאפ.

"כן", אמר הירש.

"למה לא.....?" התחיל.

"כי לא !" חתך הירש. "תלמד גם את המילה הזו".

"מה בדו"ח ?" שאל.

"בדיקת זיהוי. חשד לא מבוסס. אין תפיסה", אמר הירש.

הוא הפנה גב לנהר. "לך תאכל לחם. אתה נשמע חלול", אמר.

בעליית הגג של "Zum Falken" ריח מים ואבק נעים.

קתרינה פתחה מחברת תווים. כתבה: עברנו.

מחקה. כתבה: "היום רוצים לעמוד אבל אין סדיני כביסה".

רודולף הניח סיכת דרגה על הסף.

"אם אחזור להיות כלי — תטביעי את זה", אמר.

"אני לא מטביעה דברים", אמרה.

הם אכלו לחם ושתו מים.

לא דיברו על אהבה ולא על העתיד.

"תני לי רק מילה אחת למחר", אמר.

"נבחר כשנקום", אמרה.

הנהר נשם.

היום — לא.

מחר — נראה.