אורסולה וולף חוטפת ילדים פרק מספר 15

אורסולה וולף חוטפת ילדים

פרק מספר 15

בלבנסבורן לא הסתפקו בהרבעת נשים. הם החלו גם לחטוף ילדים. כחמישים אלף ילדים חטפו הגרמנים מהפולנים, מהצ'כים, מהסלובנים, מהאוקראינים, ומעובדות כפייה זרות שהופרדו מעולליהן.  

תצהיר אורסולה וולף - חוטפת ילדים רשמית

נמסר לחוקר אמריקאי, מינכן, 1946

לא המצאתי מדיניות. ביצעתי אותה. אמרו לנו שלרייך חסר הון ביולוגי.

שצריך להגדיל את המאזן האנושי — והדרך היא לאתר ילדים מהמזרח שנראים “מתאימים”.

יש לנתק ילדים, לשנות ולהכניס אלינו. זה היה הגיוני.

בתוך המידע שקיבלתי: יותר ילדים “נכונים” = פחות חולשה.

בלבנסבורן טיפלנו בנשים וילדים שנחשבו ראויים. זה לא הספיק.

כשהסתכלו על האמצעים שיש — רופאים, אחיות, פקידים, רכבות — אמרו לנו שצריך לנצל גם את אלה: לצאת... לבחור... להביא.

לא משימה יוצאת דופן; עוד שורה בפנקס.

ההוראה הייתה ברורה: ילדים, בנים ובנות, בעלי מראה ארי.

לאסוף מן השטחים הכבושים, להעביר תהליך גֶּרְמָנִיזַצְיָה: לתת שם חדש, שפה חדשה, זהות חדשה.

אתם שואלים מאיפה ? פולין קודם כול. גם מצ’כוסלובקיה, סלובניה, יוגוסלביה, בלארוס ואוקראינה.

על הנייר זה נראה הכי מסודר: חטיפה ← סינון ← רכבת ← קליטה ← שינוי שם ← השמה.

בפועל זה היה עוד יום עבודה.

אמא אוחזת. אני רושמת.

הילד עובר רחצה.

שפה אסורה מוחלפת.

הכרטיסייה מתמלאת.

בסוף היום יש וי קטן בעיפרון כחול.

אני — אורסולה וולף — הייתי אחת מן המביאות. זה היה תפקידי. להביא ילדים.

מי שקרא לזה חסד, בירך אותי במסדרון. מי שהתנגד, שתק. אני חתומה כאן על מה שעשיתי.

הנה היומן שלי. אתם יכולים לבדוק:

3  בנובמבר 1942 — במינכן קיבלתי מינוי רשמי ליחידת הרווחה של ‎‎NSV ‎‎‏ (ארגון הרווחה הנאצי). נוהל קליטה: תעודה, חותמת, קבלת פנקסי טפסים סדרה ‎‎B-Kinder‎‎‏ (סדרת טפסים לילדים). הרצאה קצרה על ״היגיינה גזעית״. אני רושמת: ״לנקות רעש״ — משמעותו להפוך מקרה לתיוק; כשהכול בתיק — אין בלבול.

15 בדצמבר 1942 — זמושץ׳, הצטרפתי לשיירה. קיבלתי פנקס, חותמת ותגיות קרטון. המספרים מסתדרים יפה בטור. אישה פולנית מחבקת ילד; אני מושיטה יד. אומרים לי: ״הוא יהיה במקום טוב״. אני חוזרת אחרי המשפט בקול יציב. הידיים שלי חזקות משלה. תגית נייר, חוט, שם זמני: ״וולדק״. אני מסמנת ״נקי״.

31 בינואר 1943 — תחנת סידלצה קרונות משא. קור. בכי קלוש. מקומיים מנופפים בשמיכות ומים; שוטרי רכבת דוחקים אותם לאחור. אני עוברת קרון־קרון וסופרת. לא מבטיחה דבר — רק מסדרת. ילדים שקטים הם ילדים קלים להובלה. רושמת: ״הגעת רכבת — 998 נפש, כ־550 קטינים״. שמות זמניים קשורים לצוואר.

2  בפברואר 1943 — לודז׳, רח׳ פרזמיסלובה אולם בדיקה. סרגל, מד־ראש, מד־אף. הרופא מהנהן; אני רושמת. רוחצת בסבון, מחליפה בגדים, שורפת סחבות בלויות. ״ראוי לגרמניזציה״ — סימן כחול על הכריכה. ״וולדק״ נהגה שטוח בפה; ״Walter‎‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״ מתגלגל טוב יותר. מעט טלק. אני מחייכת. הסדר חוזר.

12 בפברואר 1943 — זמושץ׳. לפעמים טעינו ולקחנו ילדים לא מתאימים. את הילדים האלה הורו לנו להעביר אל הבית הצהוב. אני לא יודעת מה עשו איתם. אולי הכומר אבא אנדריאס יודע, אבל גם בזה אני מפקפקת. כל מה שאני אני יודעת זה רק שהוא לקח אליו את ג'וזף.

12–14 במרץ 1943 — רכבת לדרום גרמניה. כרטיסים משולשים, רשימות כפולות. מים לפי שעה. חום במצח — רושמת. על הדופן כתוב ‎‎Schaftlach–Tegernsee‎‎‏ (שם קו רכבת בבוואריה). הקו על המפה ישר וברור. אני מתיישבת בין שני ילדים ומספרת להם על אגם. ״אגם יפה מאוד״. הם מהנהנים. אני אוהבת מסילות שמוליכות אל יעד.

15 במרץ 1943 — תחנת ‎‎Tegernsee‎‎‏ (טגרנסי) → בית לבנסבורן אוויר חד, האגם כמו זכוכית. משאית קטנה — שתי נסיעות. בלובי: רישום, רחצה, סדינים לבנים, ריח קרבול. התור מסודר. ״מכאן — גרמנית בלבד״, אני אומרת בעדינות קבועה. ״‎‎Mama‎‎‏ (אמא)״ מוחלפת ב״‎‎Mutti‎‎‏ (אמא — בניב אינטימי)״. אני מתקנת הברה. ״וולדק״ נכתב ״‎‎Walter‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״ בתיק. כרטיס ירוק: ״כשיר לאומנה״.

1 באפריל 1943 — שגרה השכמה, מיטות מתוחות, דייסה, טיפות ויטמין. ילד ממלמל בפולנית. אני מניחה אצבע על השפתיים ומצביעה על הלוח. זמן הוא כלי עבודה. בסוף היום אני רושמת: ״התקדמות בשפה — טובה״.

 19 באפריל 1943 — חדר התיקים תמונות קטנות, נייר כחול. מדבקות: ירוק — אומנה; כחול — מעקב; אדום — דחייה. אני מדביקה בקצה מדויק. ״‎‎Walter‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״ מקבל ירוק. זו החלטה נקייה. חותמת.

4  במאי 1943 — ביקור משרד הגזע וההתיישבות מפקח מבקש "זכר שיער בהיר ועיניים בהירות" למשפחה ליד מינכן. אני מציגה את ״‎‎Walter‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״: חולצה נקייה, שרוכים לפי התקן. ״יפה״, הוא אומר. אני רושמת ״מאושר להשמה״. מילים מסיימות תיק כמו חותמת יבשה.

23 במאי 1943 — שפת האגם יציאה קצרה. ״‎‎Schwan‎‎‏ (ברבור)״, אני אומרת. ״‎‎Schwan‎‎‏ (ברבור)״, הם חוזרים. שניים אוחזים לי בידיים. השקט אחרי המילה הנכונה נעים. אני מתעדת: ״התנהגות בחוץ — סדורה״.

18 ביוני 1943 — העברה למינכן תחנה עירונית. האישה המיועדת מושיטה יד. אני מניחה בה את כף ידו. הוא מביט בי לרגע. אני מהנהנת ״כן״ קטן. בתיק רשום: ״הושם״. קו נקי, עיפרון כחול. אני סוגרת כפתור ושמה את התיק בערמה הימנית.

1  באוגוסט 1943 — טרנספורט תינוקות. קולות רכים. אני כורעת ואוספת. סבון, טלק, מד־ראש. תווית שם. ניקיון הוא התחלה טובה. אני מחייכת כשהרשימות מתמלאות. סדר הוא חסד.

 17 בספטמבר 1943 — הלילה יש שמועה על חבלה במסילה. מוסיפים סיור. אני סופרת בקבוקים, חיתולים ושמיכות. מחסור קטן — נרשם. יש לי חדרים לחטא וילדים ללמד ״‎‎Gute Nacht‎‎‏ (לילה טוב)״. מחר עוד רכבת. טוב שיש סדין נקי מוכן.

30  באוקטובר 1943 — לעצמנו יש שאומרים שאנחנו קשים; אני קוראת לזה דיוק. אמרו לי פעם שהלב צריך להרגיש. אני אומרת שהלב צריך לעבוד. ילד אינו רכוש של זיכרון — ילד הוא חומר של עתיד. המשפט הזה נכנס לי לכריכה האחורית. אני אוהבת משפטים שמתיישרים בשורה.

2  בדצמבר 1943 — ביקורי בית אצל מאמצים מינכן. דירה מסודרת, תמונות נוף, שולחן עגול. הילד — ״‎‎Walter‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״ — קורא בקול ועוצר נכון בפסיקים. האם המאמצת שואלת אם מותר ״לשמור״ שם לידה ישן במחברת. עניתי: ״אין צורך״. אחרי הביקור רשמתי: ״סביבה תקינה; המשך פיקוח — חצי שנה״.

20  בינואר 1944 — טגרנזה, משמרת חורף כפור. שני ילדים עם חום. תרשימי תרופות מול המיטה. האחות כתבה ״להרגיע״; אני הוספתי: ״סיפור קצר, גרמנית בלבד״. סיפור פשוט פועל כמו סבון — מסיר לכלוך של שפה קודמת. שפה קודמת חוזרת בחלום; אני מכבה אור מוקדם יותר.

7  במרץ 1944 — תיק נפתח מחדש. משפחה מאמצת ביקשה ילד נוסף. הצעתי צמד אחים. ועדה אישרה אחד ודחתה אחת (שחפת אפשרית). אני לא מתווכחת עם צילום רנטגן. תפקידי לסמן נכון. כשמסמנים נכון — פוחתת הטעות.

 28 באפריל 1944 — סדנת צוות הרצאה על ״שימור זהות חדשה״. מורות מתרגלות מעבר מ״‎‎Mama‎‎‏ (אמא)״ ל״‎‎Mutti‎‎‏ (אמא — בניב אינטימי)״. אני מעירה שיש לבדוק הברה גם בשעת בכי. בכי מחזיר לשון ישנה — חייבים לתפוס את הפה בזמן הנכון. זה נרשם.

12 ביוני 1944 — רכבת ביניים עיכוב של שעתיים. השוטרים עצבניים. הבאתי מים במנות קטנות. חלונות סדק־אצבע. אין צורך במילים מיותרות. הרשימות עוזרות לשמור על קצב. ילד אחד סופר איתי בגרמנית עד עשר. כתבתי: ״יודע עד עשר״. פשטות מועילה.

 22 ביולי 1944 — ביקורת פנימית: נציג מהמשרד הראשי ביקש לראות תיקים אקראיים. הוצאתי שלושה: ״‎‎Walter‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״, ״‎‎Erich‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״, ״‎‎Klara‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״. שאל למה אני שומרת את הסרטים הישנים של התגיות. עניתי: ״כך רואים התקדמות בכתב־היד״. הוא חייך מעט. אני שמרתי את החיוך בתיק־האישי.

9  בספטמבר 1944 — התראה ! רשימות ההספק קטנו. רכבות נתקעות. ילדים מגיעים באיחור, עם עיניים חלולות. אין כאן מקום לרחמים; יש מקום לשטיפה, מרק, שינה וחיבוק מחושב. כתבתי: ״שינה לפני שפה״ — הסדר הנכון בימים של חוסר.

18 בדצמבר 1944 — בערב חורפי הבאתי שלושה ילדים לראות את האגם קפוא. משטח נקי, קווים חדים. ילד שאל אם האגם ״ישן״. אמרתי: ״הוא פשוט שקט״. לפעמים גם אני שקטה — לא מתוך פחד, אלא כדי שהמחשבות ייכנסו בשורה.

 2 בפברואר 1945 — חדר התיקים קר והידיים קפואות. הדבק מתקשה. אני מחממת בין כפות ידיים ואז מדביקה. השמות מסתדרים. נשארו מעט מדבקות ירוקות. כתבתי בטוש: ״לשמור לקטנים״. סדר הוא דרך לומר ״אני חשוב״ בלי להגיד.

 20 במרץ 1945 — בלילה רעמים מרחוק — לא של מזג אוויר. ילדים נבהלים. אני מרימה אחת־שתיים בידיים, מקרבת בקבוק חם ומניחה על האוזן כדי להסתיר קול. אני לא כותבת על זה בטופס. אין שורה מתאימה.

10 באפריל 1945 — אחר צוהריים תיק נפל ונפתח. תצלומים התפזרו. החזרתי לפי אל״ף־בי״ת. לרגע ראיתי עיניים רבות על הרצפה. לא היה זמן להתעכב. סדרתי, הדבקתי, חתמתי. החדר חזר להיות חדר. לפעמים זה כל מה שאפשר לעשות.

30  באפריל 1945 — הערה לעצמי: יש רגעים שבהם הכול מתערער. נשארת רק פעולה: להאכיל, לכסות, להשתיק, לסמן. כתבתי: ״עד להודעה חדשה — לשמור על שגרה״. שגרה היא גשר. ככה לימדו אותנו, וככה אני יודעת.

7 במאי 1945 — שחר. האגם דומם. הילדים ישנים. אני עומדת במסדרון ומאזינה לנשימות. אין טפסים חדשים היום. אני כותבת ביומן במקום הנכון: ״נשימות — אחידות״. זה נשמע כמו משפט ריק, אבל הוא ממלא את המסגרת. מסגרות נועדו שימולאו.

פנקס א׳ — הערות כלליות (לשימוש עצמי):

• ״שפה קודמת״ — להגיב מיד בשתיקה ובמחווה ללוח.

• ״בכי מתמשך״ — להעביר לידיים יציבות, להדק שמיכה, לעמוד ליד חלון; לא לדבר פולנית.

• ״שם״ — להעדיף הברות סגורות קצרות. ״‎‎Walter‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״ עדיף על ״‎‎Dietrich‎‎‏ (שם פרטי גרמני)״ לגילאי חמש.

• ״צילום״ — זווית ישרה; מרחק אצבע וחצי מהמצח לשוליים.

• ״ביקור בית״ — לבדוק פינות: ארון מצעים, קופסת מחטים, חלון נקי. הסדר דובר אמת.

פנקס ב׳ — משפטים לשמור:

• ״ילד אינו רכוש של זיכרון — ילד הוא חומר של עתיד״.

• ״כשמסמנים נכון — פוחתת הטעות״.

• ״שפה קודמת חוזרת בחלום; שגרה מעירה בגרמנית״.

דף שהיה חבוי ביומנה של אורסולה ובכתב ידה

(השערת החוקרים – כך היא הגיעה אל לבנסבורן)

הבוקר קראו לי למשרד הנשים העירוני. חדר נמוך עם שעון קיר שמתקתק חזק מדי. נתנו לי טופס עבה ושאלו שאלות שלא נגמרות: שם האם, שם האב, מקצוע, מוצא, צבע עיניים.

האחות נטלה ממני דם ואמרה: ״בשביל הסדר״.

הרופאה נגעה לי בבטן וכאילו דיברה אל הקיר: ״סוף חודש שמיני״.

אחר כך אמרו ״יש מקום בשבילך״, והניחו מפה קטנה על השולחן.

עם עיפרון סימנו נקודה ליד מינכן. ״שם טוב״, אמר הפקיד. ״שקט, נקי, בלי רעש״. הוא אהב את המילה ״נקי״. חזר עליה פעמיים.

בבית ארזתי מעט. כותונת לילה, גרביים עבים, את המחברת הזו ועיפרון קהה. מותר שני מכתבים בלבד, כך נאמר.

לשאלתי אם אפשר שם לתת לו שם, ענו ״אחר כך״.

שכנה נתנה לי סרט לשיער ואמרה ״תחזרי מהר״. לא ידעתי מה לענות. הרחתי בחדר ריח של סבון זול ובצל יבש. השעון בבית לא תקתק חזק כמו זה שבמשרד, אבל גם הוא הזכיר זמן.

אחר הצהריים הביאו אלי רישיון מעבר. ״עלייך להגיע מחר בבוקר״. זה כתוב קצר ויבש. החייל שהביא את המעטפה עמד בפתח, לא נכנס. שאל אם יש לי עם מי לנסוע. אמרתי שכן, למרות שאין. לא רציתי עוד שאלות.

בערב ניסיתי לקרוא בספר ולא הצלחתי. העמודים קפלו את עצמם. ישבתי על קצה המיטה וחשבתי על שמות.

עשיתי רשימה קטנה והתעייפתי. בכל פעם שבחרתי שם, דמיינתי שמישהו מקריא אותו במסדר, ולא ילד שמניח את ראשו על כתפי.

חשבתי שאולי עדיף לא להקדים. אולי יש סדר למילים, וכשיפתחו את הדף במקום אחר, הן כבר יעמדו בשורה.

כתבתי מכתב קצר לאמי. לא שלחתי. הכנסתי לכיס את המחברת, עם תמונה ישנה שלי מהים. אחר כך הקשבתי לחלון. הרוח התחזקה ואז נרגעה.

אמרתי לעצמי בקול נמוך: ״מחר״. הדבקתי את המעטפה הריקה לפנים המחברת שלא תיפול, והשארתי על השולחן כוס מים וכף. לא היה צורך, אבל ככה רגוע יותר.

כשירד הלילה, ניסיתי להירדם עם יד על הבטן כדי שלא תרגיש לבד. חשבתי על הדרך ועל מה שאומרים שם על תינוקות שסופרים לפי תאריכים.

כיביתי אור. נשאר פס דק מהמסדרון. אני סוגרת את הדף הזה כאן, כדי שלא יתבזבז המקום לשאר. בבוקר אצא.

כשכבר לא נשאר לי מקום לטיוטות, שלחו אותי ל״שטיינהורינג״—שם של מקום שנשמע כמו אבן עם אוזן.

בית יולדות נקי עד שקשה להאמין שמשהו קורה בו. המסדרונות הריחו מסבון חסר ריח, ומעל הראש נורות חמות שאינן נרדמות.

בחדר ליד שלי מישהי לחשה את שמה לעצמה כדי שלא תשכח.

אחות ענתה ״פה אין שמות״.״מה יש ?״"מספרים", אמרה, והניחה על השידה תעודה קטנה. ״ילד של המדינה".

כשהגיע הזמן, המיילדת אמרה ״עכשיו״ בקול של מישהי שסוגרת מגירה.

החדר נשמע כמו ים קטן; לא היו גלים, רק השתקפויות. אני זוכרת מחשבה לא נכונה—מה היה קורה אם השולחן היה נמוך יותר, אם העולם היה קרוב יותר. אם לא היה נולד כשעינו האחת כחולה והשנייה חומה.

אחר כך בכי. אחר כך שקט. שקט זה טוב, כמעט טוב מדי. הם הניחו אותו לידי. הוא היה חם יותר ממני. על הנייר כתבו תאריך, לא שם.

אישה אחת התעקשה לתת שם לפני שמניחים אותו בתיבה. ״אפילו אם זה לא יישאר״, אמרה.

האחות דיברה לאט: ״פה לא שומרים. פה מעבירים״.

ואז נשמעה הטפה קצרה על ״עתיד״, על ״טוהר״, על ״מקום נכון״. מילים שזורמות טוב בקול רך. מלים שחותכות בקול רם.

אחרי יומיים ביקשו ממני לחתום. יד אחת החזיקה עט; היד השנייה חיפשה משענת שלא הייתה. על הדלת היה תלוי שלט קטן: ״בבקשה לדפוק״. לא היה למי.