אליזבת מקבלת אורחים פרק מספר 28
- Gidi Gilboa
- 13 באפר׳
- זמן קריאה 5 דקות
אליזבת מקבלת אורחים
פרק מספר 28
בבוקר, כשאור דק נמרח על המים, הוא סגר את קופסת אם הפנינה והניח אותה בצד.
״אני רוצה לנסוע לאמא״, אמר בשקט.
קתרינה הסתובבה אליו חצי חיוך, חצי חשד. ״סליחה ? חשבתי שהיא כבר לא איתנו. לפחות ככה סיפרו כאן״.
״לא. מי שמת היה בעלה. קצין פרשים של הקיסר״.
״אז היא… אלמנה״.
״כבר שנים״.
היא משכה כתף. ״אוקיי. ניסע. תן לי קסדה ואל תעשה לי הפתעות בדרך״.
״אין הפתעות. יש אימא״.
הם יצאו מבאכמאייר שעל שפת אגם טֶגֶרנזה.
רודולף בעט בקיק־סטארטר וה־ BMW גרגר במתכתיות.
קתרינה עלתה מאחור. ריח בנזין קר ועצי אורן רטובים.
עלה בדעתה כי אהבות רבות נולדו ברכיבה על אופנוע, בו את מחבקת את הגבר מלפנים והשדיים שלך צמודים למעיל העור שלו. נו טוב, התפשרה, לפחות תשוקות.
הכביש מצידו חיבק לרגע את האגם ואז טיפס. רוח חתכה את הפנים. בכל האצה היא הידקה את האחיזה, אצבעותיה מוצאות את אבזם החגורה, ירכיה סוגרות עליו.
מנסרות עץ ומעמדי ייבוש חציר חלפו לימינם.
פעמוני פרות צלצלו כמו מטרונום.
בוואקירכן פעמון כנסייה הקיש שתיים.
לפני רייכרסבויארן מחסום עץ אדום לבן.
רודולף האט, הציג תעודות. השומר רפרף בעיניים ואמר "תמשיכו". המחסום עלה.
המנוע חזר לנהום. קתרינה ספרה אורנים במקום מחשבות.
שלטים הבהבו שחור על לבן — גריילינג, חץ לבאד טֶלְץ.
פתאום נהר האִיזָר היה לשמאלם, מים קרים בצבע זכוכית.
הם חלפו על גשר אבן, הצמיגים זמזמו על החריצים.
בעיר, הרחובות הצטמצמו. רודולף חתך שמאלה אל שכונת גריס בתוך באד טֶלְץ.
בתים נמוכים עם תריסים ירוקים, כביסה דקה נעה בין חלונות.
הוא הוריד הילוך, המנוע הפך ללחישה עמוקה.
ריח מרק קלוש עבר מהמטבח של מישהי.
היא הצמידה סנטר לכתפו ולחשה "עוד קצת ?", והוא הנהן בלי להביט. הוא אמר "תחזיקי חזק", והיא הידקה. היא שאלה "קר לך ?", והוא ענה "כל היום".
גדר מתכת נמוכה צצה. גפן רזה מטפסת. מאחוריה בית לבן עם תריסים חצי סגורים ושביל חצץ נקי מדי. לוח עץ קטן: "קראוס".
הוא סגר מצערת והניח למנוע לגווע. השקט שאחרי הרעידה נשמע כמו נשימה.
קתרינה שחררה לאט את הזרועות,
כפות הידיים עוד רגע על מותניו לפני שהחליקו מטה.
הם צעדו על השביל, החצץ התפצח תחת המגפיים,
הוא לחץ פעם אחת על הפעמון.
מתוך הבית נשמעו שלושה צעדים, ואז עוד אחד, חריר הצצה.
הדלת נפתחה לסדק. עיניים אפורות שקוראות לפני ששואלות.
שיער קצר.
מסרק אחד.
לא טבעת.
״רודולף״.
״אמא״.
המבט שלה גלש אל קתרינה, עצר על היד שלה, על מחברת התווים שמציצה מהתיק.
״תיכנסו. אל תעמדו ברוח״.
בפנים היה נקי בלי להתאמץ: שעון קיר ישן, שולחן עץ שחוק, קנקן מים וכוסות זכוכית דקות.
״זו…?״
״קתרינה״.
״סינדרלה של הפרח אם כן ?״
הייתה זו הפעם הראשונה שקתרינה הסמיקה. ״כן״.
״מנגנת ?״
״כן״.
אליזבת הנהנה, לא מחייכת.
״המוזיקה מצילה. לפעמים רק דקה אחת. דקה אחת שווה הרבה. תשבו״.
הם התיישבו.
"אפשר לראות ?" שאלה אליזבת והושיטה יד אל מחברת התווים.
"בוודאי", אמרה קתרינה והעבירה אליה את התיק כולו.
רודולף לא הניח לגב הכיסא להגיע אליו, כאילו אסור להישען כאן.
״מה הביא אותך, בן ?״ היא שאלה, ללא חביבות, מדפדפת בתווים.
״רציתי לראות אותך״.
״ראית״.
״וגם…״ הוא חיפש מילים, עצר.
קתרינה לקחה את התור שלו.
״באנו לבקש ממך שקט״.
אליזבת הטתה ראש. ״תגדירי ‘שקט’״.
״בלי שכנים, בלי עיניים עלינו, בלי שאלות מיותרות. שעה שעתיים״.
״יש שכנים. אבל הם לא שומעים את מה שלא מדברים״.
היא מזגה מים לשתי כוסות, לא לעצמה.
״כמה זמן אתם נשארים בטירה ההיא ?״
״כמה שצריך״, אמר רודולף ונעמד בסוג של התרסה.
״כמה שפחות״, תיקנה קתרינה. "ואנחנו צריכים לדבר על זה".
אליזבת שמעה את הפער והניחה לו לחיות.
״אתה אוכל ?״ שאלה את בנה.
״כן״.
״שקרן קטן״.
היא קמה, הוציאה פרוסות לחם שחור וקצת חמאה.
הניחה מולם. ״תאכלו. תדברו אחר כך״.
קתרינה שמה לב למגירה העליונה במזנון — עץ כהה, קו שחיקה חום במקום שהיד מושכת הרבה.
המבט שלה הציץ לשם וחזר.
״אם את מחפשת את הפרח, הוא לא כאן״, אמרה אליזבת בלי לזוז.
קתרינה לא הסמיקה. ״אני לא מחפשת אותו. אני יודעת היכן הוא״.
״טוב״, אליזבת נשענה מעט קדימה.
״אז מה כן ?״
״אני צריכה שתדעי שאני כאן. זה הכול״.
״ידעתי עוד לפני שנכנסת. רודולף יוצא עם נשים שמנגנות מאז שהיה בן שמונה״,
שתי הנשים התבוננו זו בזו כשתי לביאות מלהקות עוינות.
אליזבת החליטה שדי לה.
היא העבירה מבט לבן. ״ואתה עומד כשאתה צריך לשבת. שב כבר״.
הוא צחק קצרות והתיישב,
הידיים שלו נגעו בשולחן בזהירות של פסנתרן ללא כלי.
״את זוכרת איך החזקת לי את האצבע הרביעית ?״
״זוכרת הכול. גם מה שלא היית אמור לדעת״.
״גם על…״ הוא עצר.
״לא כאן״, חתכה. ״ברחוב מדברים על מזג אוויר.
בבית — על שקט.
על דברים אחרים לא מדברים בכלל״.
היא קמה ופתחה את המגירה השחוקה.
לא קופסה; אלא מחברת עבה בכריכת בד אפורה.
היא הוציאה אותה להצצה, כדי שיראו שיש, והחזירה.
״יש זיכרונות שכותבים פעם אחת. אין גרסה שנייה״.
״אני מבינה״, אמרה קתרינה.
״אני לא בטוחה שאת מבינה את המחיר״, אמרה אליזבת,
הפעם עם שמץ חום בקולה. ״אבל את תביני. את נראית מסוגלת״.
רודולף נשם עמוקות. ״אמא, אני נשאר עוד קצת״.
״אתה תעשה מה שצריך. רק תדאג שהיא לא תדמם לי על השטיח. אין לי כסף לניקוי״.
״אני אדאג״, אמר נבוך.
״תדאגו אחד לשנייה״, היא הוסיפה, כאילו תיקנה תו לא במקום. ״אם כבר שלחת את עצמך לגיהינום, לפחות תחזיר ממך משהו חי״.
בדיוק כשעמדו לצאת, הסתכלה בקתרינה פעם נוספת, מדויקת.
״את קוראת תווים מהר. אל תרוצי. לפעמים סימן ההשהיה הוא החיים״.
״אשים לב״.
״ותשתו מים. קפה עושה אנשים גיבורים לשעה ומטומטמים ליומיים״.
״בסדר״.
בחוץ ירד גשם דק.
לא מטריה, רק נקודות קטנות על שרוולים.
״היא לא מתה״, אמרה קתרינה, אחרי שהתרחקו עשרים צעדים.
״מעולם לא והיא שונאת את מה שאני עושה״.
״היא יודעת ?״
״היא תמיד ידעה יותר ממני״.
״גם לגבי…״
״כן. ואל תשאלי איך״.
הם עצרו מול המים. שלושים מטר מבית אבן עם מגירה שחוקה.
״היא נתנה לך משהו״, אמרה קתרינה.
״מה?״
״גב״.
הוא חייך בלי שמחה. ״ואת ? קיבלת ?״
״סולם״.
״איזה?״
״כזה שלא נותנים עליו ציונים. עוברים או נופלים״.
״נחזור לבאכמאייר שעל האגם״, אמר.
״כן. אבל קודם — תזרוק אבן. רק כדי להזכיר לעצמך שיש משקל לדברים״.
הוא שלף חלוק קטן ושלח. שלוש נקישות קצרות חזרו מהמים.
״שומעת ?״
״שומעת. מחר עוד אחת".
בדרך חזרה הוא שאל, רך יותר: ״למה את תמיד כותבת ומוחקת ?״
״כדי שלא תישאר לי מחברת מלאה בדברים שאסור לקרוא״.
״ומה נשאר ?״
״מה שאני כבר יודעת בעל פה״.
״ומה את יודעת בעל פה ?״
״שאנחנו לא יורים. שאנחנו שותקים. ושאליזבת קיימת. זה מספיק להיום״.
כשסגרו מאחוריהם את דלת החדר, היא הניחה את מחברת התווים על המדף הגבוה, לא בהישג יד.
״מה עכשיו ?״ שאל.
״עכשיו אתה ישן שעתיים. אחר כך אתה הולך לעבודה שלך ואני לעבודה שלי.
בערב נפגשים כאן, ואומרים מילה אחת בלבד על היום. לא יותר״.
״איזו מילה ?״
״נבחר כשנחזור״.
הוא עמד רגע, ואז אמר משהו שלא ייאמר שוב זמן רב: ״תודה שהבאת אותי אליה״.
״תודה שהבאת אותי אליך״, היא ענתה, כמעט בלי קול.
הוא כיבה את האור.
האגם נשם.
בפנים היה שקט — מהסוג של אליזבת.
תגובות