‏בית קפה בתל אביב 1946 פרק מספר 74

‏בית קפה בתל אביב 1946

פרק מספר 74

‏דלת עץ בעלת זגוגית מחוספסת, הקישה על פעמון קטן, כאשר דויד ואליזבת נכנסו אל בית הקפה.

בפנים היו מרצפות מצוירות,

שולחנות שיש לבנים,

כיסאות עץ מכופף ומאוורר תקרה שהתאמץ.

על כל שולחן ניצבו סיפון מי סודה,

קערית קוביות סוכר,

מאפרת זכוכית וסיגריות "נובלס".

מן הרדיו שמאחורי הדלפק בקעו חדשות של "קול ירושלים",

ואחריהן ניגון טנגו חרישי.

סלמאן אבו־כרים פרש את כפיו כלפיהם בחיוך רחב.

זקנו דק ומסודר.

גלביה בהירה ישבה עליו כאילו נולדה יחד איתו.

חיילים בריטיים אדומי כומתה פקחו עין מחוץ לאולם.

"יש לנו מזל שאלה "הכלניות" ולא "ראשי הכרוב"", אמר דויד לאחר החיבוקים והניח כובע בד על מתלה עץ.

הוא נשען קלות על מקל הליכה, שיערו וזקנו האפירו, אבל בעיניו נותר אותו מבט חקרני שתמיד תר אחרי משהו באופק.

"אם כבר מדברים על ראשי כרוב", אמר סלמאן אבו כארים והושיט אצבע מאשימה כלפי אליזבת. "את שלחת אנשים להטביע אותי באגם טגרנזה".

"לא אני אלא קתרינה", אמרה אליזבת ללא שמץ של הצטדקות או חרטה. "ולא אנשים אלא חמישה אידיוטים שיכורים".

"דווקא יצא לטובה", מיהר דויד לגונן על אהובת בנו. "אילו היו מטביעים אותך, הייתי עכשיו גווייה מושלכת באיזו מחראה בזקסנהאוזן".

סלמאן נראה כמי שמחשב במוחו את הסיכויים וההסתברויות, בעוד אליזבת סידרה תלתל חמקמק מאחורי אוזנה, ושילבה רגליים כששמלת פשתן שחורה נוגעת ברצפה.

‏"שלושה קפה שחור, ושלוש פרוסות חלה עם גבינה וביצה קשה"‎‏⁠, הכריז דויד והביט בחיבה באליזבת. "ואת בטח תמשיכי לאכול את הקצה או שהיום תסכימי ללכת על האמצע?"

‏"תמיד את הקצה"‎‏⁠, אמרה, "למרות שהחיים דחפו אותי לאמצע לא פעם".

‏סלמאן קירב את סיפון הסודה. "קודם נרים כוסית גזוז על זה שאנחנו עדיין כאן"‎‏⁠.

‏הם צחקו לעצמם בשקט.

בעל הבית—ייקה עם סינר צח—עבר וליטף במטלית את השולחן השכן.

‏הקפה הגיע. הכוסות הקטנות, הסמיכות, העלו אדים עדינים.

לרגע איש לא דיבר.

חצצו ביניהם שנים שהצטברו בין שלושתם כמו תלוליות חול על שפת ים גלי.

"אז מה ?" אמר סלמאן. "העולם עשה עלינו סיבוב ואנחנו חזרנו לשתות את אותו קפה".

‏"לא אותו קפה"‎‏⁠, אמרה אליזבת ונגעה בשפת הכוס, "אבל אותו לב"‎‏⁠.

‏"אני מתגעגע לדיונות", אמר דויד. "לסירה הקוצנית... לרוח מהים... לחול ששוקע בנעליים".

"באמת רציתי לשאול אותך", נזכר סלמאן. "מה עשית עם הפרח שאבו-קישק נתן לך?"

"אה...הפרח ההוא...", אמר דויד כאילו הוא מוצף בפרחים ולא נותר לו אלא להיזכר בפרח המסוים ההוא.

"הוא נתן אותו לי", חילצה אותו אליזבת ממבוכתו.

"לך ?" תמה סלמאן ופנה לדויד. "למה שתרצה לתת לה פרח שיושב בו ג'ין (שד) ?"

"אתה לא תבין", הבטיחה לו אליזבת. "אצלכם עלולים לשחוט בן אדם בגלל פרח כזה".

"ומה עושים איתו אצלכם ?" סלמאן רצה לדעת.

"מתאהבים", אמר דויד.

"מתאהבים בפרח שיש בו ג'ין ?" שאל סלמאן בחוסר אמון.

"

אני אנסה להסביר לך", אמר דויד ולחש על אוזנו של סלמאן שמרגע לרגע פער עיניים יותר ויותר.

"אני לא מאמין לך", אמר כשנשימתו שבה אליו.

"תשאל אותה", אמר דויד. "היא הרי לא תשקר לך".

"בדיוק ככה", צחקה אליזבת והייתה זו אחת מן הפעמים הבודדות שהסמיקה. "ואני נתתי אותו לבן שלי. אני חושבת עליו המון. עליו ועליה".

"חשבת גם עלי לפעמים?" שאל דויד ומיד התחרט.

אליזבת הישירה אליו מבט ולאחר שתיקה ממושכת אמרה: "תזכיר לי להראות לך עשרות מחברות בהן אין יום שלא כתבתי לך".

"תמיד אמרתי שאתם היהוד משוגעים", אמר סלמאן.

"אני לא יהוד", אמרה אליזבת. ״אני טמפלרית מווירטמברג, פרוטסטנטית פייטיסטית, אדוקה ומשיחית״.

"אללה אכבר", אמר סלמאן. "יענו כופרת".

"כופרת שמתגוררת ביפו ומחכה למשיח שיחזור לארץ ישראל דרך הים", אמרה אליזבת.

השתררה הפסקה קלה. מלמולי לקוחות, זגוגיות קשוחות של כוסות. רעש של תריס עץ שנטרק ברוח.

‏"שמעתם משהו ממנו?" שאל סלמאן בלי לומר שם.

‏דויד גלגל את הספלון בין אצבעותיו. "שום דבר וודאי. אולי ברלין. אולי מקום אחר"‎‏⁠.

‏"הלב הזה שוב יגרום לכם לעזוב"‎‏⁠, חייך סלמאן כמי שמצטט את עצמו מפעם.

‏"הפעם לא"‎‏⁠, אמרה. "הפעם הלב הזה נשאר כאן".

‏דויד נענע בראשו. "אם אי־פעם יכתוב—נדמה לי שזה יהיה משהו שאומר שאדם נעשה מפלצת עד שזה פוגע בו"‎‏⁠.

בעל הבית הניח את החלה עם הגבינה. ריח קל של חמאה, ביצה קשה שנחתכה נקי, מלפפון כבוש שהבריק כמו גשם ראשון.

‏"בואו נדבר על מה שבאמת חשוב"‎‏⁠, אמר סלמאן. "נכדים"‎‏⁠.

‏"נכדים ?"‎‏⁠, חזרה אליזבת, חצי־צחוק, חצי־שאלה.

‏"מה ?"‎‏⁠ הופתע דויד, "אתה כבר עושה רשימות?"

‏"אני עושה חשבון"‎‏⁠, אמר סלמאן. "אם לשניים ההם יהיו ילדים—האם הם יהיו מישלינג? ואם כן, איזו דרגה?"

‏אליזבת פרצה בצחוק ומיד כיסתה את פיה בכף ידה. "די. יש גבול לטמטום".

‏"אין גבול", אמר סלמאן בלי למצמץ. "אבל אני מסכים שזו שאלה גרמנית מדי לבית קפה תל־אביבי".

‏דויד לגם מן הקפה. "בדיוק בגלל זה נשאיר אותה פה. כדי שהמילה הזו תישרף בחום ותצא חסרת כוח".

‏העיגולים הרטובים על השיש הכפילו את עצמם. מישהו ליד החלון קרא עיתון. ברדיו עברו מתזמור חדשות לשיר ישן, קול אישה מרפרף נגע בשיר בכייני.

‏"אתם יודעים"‎‏⁠, אמרה אליזבת, "הכי חשוב שלילדים שלהם יהיה פשוט צבע עיניים יפה. וזה כל הסיפור"‎‏⁠.

‏"אני מאמין"‎‏⁠, אמר סלמאן. "שהעולם מלא בעיניים שלא רואות מעבר לאף שלהם. והנה אנחנו, שלושה זוגות עיניים שעברו דרך חול, שלג, ושערי ברזל".

‏אליזבת סובבה את הסכין בצלחת. "שערי ברזל"‎‏⁠, אמרה. "יש שערים שהאור נדלק מבחוץ ולא נכנס פנימה".

‏דויד הביט בה. "יש גם נרות שמדליקים בשביל מי שלא ייכנס יותר".

‏"ואנחנו"‎‏⁠, אמר סלמאן, "אנחנו יושבים פה ושותים קפה, שזה האור הפשוט של החיים".

‏הם שתקו רגע, שתיקה טובה. שתיקה שלא חונקת אלא פותחת.

‏"אגב"‎‏⁠, אמר סלמאן, "אם יבוא להם נכד, אני מציע שם"‎‏⁠.

‏"אל תתחיל"‎‏⁠, חייכה אליזבת.

‏"מה פתאום מתחיל"‎‏⁠, אמר. "ממשיך. יקראו לו 'אור' שזו דרגה מעל כל הדרגות".

‏דויד הניח את ידו על השולחן. "מסכימים על זה?"

‏"מסכימים"‎‏⁠, אמרה אליזבת.

‏"מסכימים"‎‏⁠, אמר סלמאן וחזר לסרק את הזקן.

‏בחוץ עבר שוטר תנועה ושריקתו חתכה את האוויר. בפנים קופה רושמת צלצלה. בעל הבית התווה שאלה בתנועה שקטה אם להביא עוד סיבוב. דויד סימן לא. גם ככה הלב מלא.

‏"לפני שנלך"‎‏⁠, אמר דויד, "נשאיר משהו"‎‏⁠.

‏הוא הפך מפית, צייר עליה ביד קלה קופסה קטנה עם מכסה ומשבצות של אם־פנינה, ופרח שראשו חומק פנימה. מתחת כתב: "מצפן"‎‏⁠.

‏סלמאן משך אליו את המפית, קיפל לשניים והכניס לכיס. "לימים קשים"‎‏⁠, אמר.

‏אליזבת לקחה את הספלון האחרון והקישה קלות בשפתו אל השיש. "לחיים"‎‏⁠.

‏שלושתם קמו. הפעמון בדלת צלצל שוב. האור מבחוץ פרס פס לבן על הרצפה שניפץ את הצללים אל הקירות.

‏הם יצאו לרחוב. תריסי העץ הירוקים רטטו קלות. מאוורר התקרה המשיך להסתובב מאחוריהם, והרדיו עבר לשיר על איזו עיר, ליד ים, ועל מלח שחוזר אליה שוב ושוב, כדי למצוא את האחת שאינה מושגת.