ג'וזפין והחיים עצמם פרק מספר 20

ג'וזפין והחיים עצמם

פרק מספר 20

מחנה ריכוז לנשים ראוונסבריק.

לפנות בוקר.

חורף ‎1943.

 ריח האגם של פרשטנברג מתערבב באדים קרים שעולים מן האדמה.

 חריקת הברזל של השער משאירה טעם מתכתי באוויר.

ג'וזפין נתפסה.

אמרו לה ״קדימה״, והיא לא שאלה לאן.

השער נפתח וקפא.

רעש המתכת נטרק מאחוריה כמו מכסה.

הנשימה מתפרקת לעננים קטנים ונטרפת ברוח.

עקבות נמרחות על המשטח הקפוא של החצר, כמו כתב יד של מישהי שמיהרה.

הוסיפו לה מספר.

הורידו לה את השם.

חולצה דקה עם סירחון של אחרת.

אצבעותיה שפעם רוצצו ראשי תינוקות, רעדו עכשיו כשהחזיקו קערת פח ריקה.

״זמן מסדר״, אמרה המשגיחה. ג'וזפין השתעלה אבל הקול שלה לא לקח אחריות.

בחצר עמדות ירי.

רוח חותכת.

מזון בא בכף שלא מגיעה לפה.

רעב כאן הוא סוג של שעון.

בבוקר מחלקים מרק מים עכורים,

שצפות עליו קליפות תפוחי אדמה שחורות, וצל של לפת רקובה. 

בצהריים לחם דליל שמתפורר בין האצבעות.

ריח של נסורת וחומציות שמגרדת בחניכיים.

בערב קפה תחליפי — מים שרופים שמתחזים לטעם.

הלשון לומדת להודות גם על זה.

מישהי מחליקה לה קצה קליפה שנגנב מהדוד. ״שמרי״, היא לוחשת.

המילה הופכת לאבן חמה בכף היד.

פעם בשעה יש עמידה ממושכת.

סתם עמידה.

פעמיים ביום יש תור לשום דבר.

בלילה יש שיניים שזוכרות לחם.

בבוקר מצאו לה עבודה: רצפה. ללא מטאטא, ידיים בלבד. ברכיים על הבטון.

מים קרים בתוך דלי. סמרטוט שהחומר שלו נגמר.

״עד שיבריק״, אמרה המשגיחה.

משכה אותה בכתף ודחפה לה את האף הכי קרוב לקרקע.

היא שפשפה. המים הפכו לאבק. האבק הפך לבוץ. הבוץ הפך לסימן.

חיפשה במרצפות את השתקפות פניה. "עד שיבריק", אמרה המשגיחה.

פעם, כשהייתה חופשיה, הייתה זורקת למישהי ״תנקי״ כאילו כלום.

עכשיו כל גרגר לכלוך דיבר אליה בשמות פרטיים.

מישהו עבר ובעט בה. לא חזק, אבל מדויק. ״יותר מהר״.

היא לא הסתכלה עליו. תיכף למדה שלא מסתכלים.

עוד בעיטה, עוד פקודה. היא ספגה אותן כמו ספוג שסופג מים.

צריבה התפשטה בין רגליה. צעד ועוד צעד קצר. על הברכיים.

כשהתרוממה לשנייה, הגיע המגלב. לא כמו בסיפורים, בלי צעקה גדולה.

תנועה קצרה, אוויר שורק, גב צרוב.

״תעמדי ישר״, אמר קול, והיא נעמדה. כשהגב שותק, הפנים לומדות לדבר מעצמן.

בחצר המסדרים, המגפיים של אנשי ‎SS‎ מגרדים את הקרח כמו כינור גרוע.

מישהו מוודא שהקור יגיע לכל מקום.

בערב מעבירים אותה למטבח. לא לבשל, לקרצף סירי פח שרוטים ורשתות חרוכות.

אדי נזיד של כלום עולים מהדוד עם טעם של מתכת רטובה.

על השולחן קליפות ירוקות מושחרות וגרעינים שאסור לגעת בהם.

היא שוטפת, שופכת מים דלוחים, גורפת שאריות עם כף עץ שבורה. יש בזה סדר.

רחמים קטנים נולדים כשדופן של הסיר חוזרת לנצנץ לרגע.

בלילה דלת צדדית נפתחת חרש. קוראים לה בשמה הישן. היא קמה, לא אומרת ״כן״. חדר קטן, אור נמוך, קיר קר. שניים במדים חיכו לה בפנים. הריח עמד באוויר. ״זה ייקח רק רגע״, אמר אחד, וזה היה נכון אבל רק מבחינת השעון.

היא עמדה.

ידיים שהורו לה לשים על הקיר, פנים אל הקיר,

נשימה מקוטעת.

הדלת נטרקה מאחורי שניים נוספים.

היא שמעה את עצמה צועקת מילים שתמיד היו לה במגירה הלא נכונה.

אחר כך לא נשארו לה מילים.

כשהדלת נפתחה בחזרה, היא יצאה אל המסדרון עם חולצה לא כפי שהייתה, וקול שלא ידע אם יש על מה לבכות. אף אחת לא שאלה. זה היה הסידור. 

בבוקר חוזרים למים. הדלי כבד יותר לא מפני שהתמלא, אלא מפני שהלילה התיישב בו.

היא הניחה את הברכיים במקום שבו נעצרה אתמול.

הכתפיים שלה זכרו את ההצלפה טוב יותר מהגב. הגוף מחביא כאב באיברים הכי קרובים.

בעיטה אחת תפסה אותה בצלע. היא לא נפלה. היא לא למדה להיות גיבורה, היא למדה לא ליפול.

בצהריים העבירו אותה למטבח. לא כי מגיע לה, כי צריך ידיים. נזיד דל של כרוב, כפית מלח, מים שלא רתחו. היא שמעה את רעבן של אחרות נושם דרך הקירות.

היא נזהרה לא לשפוך, נשמרה לא לגעת בלחם. שומר נכנס, לא מביט בה.  לקח קערה והלך.

העולם ידע להתעלם ממנה כמו שהיא ידעה להתעלם מאחרים. זו הייתה השפלה אוכלת, שקטה, נסבלת.

ואז שוב חצר, שוב קור, שוב פקודות קצרות.

היא חשבה על התינוקות שאת ראשיהם רוצצה. על הקולות שנחנקו תחתיה. על מה שסיפרה פעם לעצמה כדי שלא תצטרך לחשוב.

עכשיו לא היה לה במה לאחוז, רק בשפתיים שלה שלא ביקשו ״סליחה״.

לא כי לא רצו, כי המילה לא התקבלה כאן.

בלילה השלישי לקחו אותה שוב. הדלת כבר לא נסגרה. הפעם באור מלא. ״דקה״, אמרו. זה לקח יותר. היא הסתכלה על מסמר חלוד בקיר כדי להישאר במקום אחד. איפשהו בתוך השקט היא הבינה שאלוהים, אם יש לו תפקיד, הוא פנקסן של חשבונות.

כשהחזירו אותה לצריף, מישהי זרקה עליה שמיכה דקה. ״תכסי את הכתפיים״, אמרה. היא ניסתה. השינה נעמדה אצלה בפתח ונמלטה. רחמים הם סחורה שחולקים בצמצום.

בבוקר הרביעי חיפשו מישהי לנקות את הרצפה של האחות הראשית. ״את״, אמרו, והצביעו עליה. היא כרעה, המים היו קרים יותר היום. יד אחת שרטה, היד השנייה שייפה. כשהשתקפות קטנה חזרה, המשגיחה הישירה מבט ואמרה ״תקין״. ג׳וזפין הניחה את כף ידה על הקרירות, כאילו מודה לרצפה על האפשרות לזהור. 

בערב החזירו אותה לחצר כדי לעמוד שוב. היא ספרה בלב מאחד עד מאה. כל עשר נשימות, תמונה עלתה לה בראש: שולחן גבוה, שרפרף נמוך, כף יד שמחזיקה קופיץ, כרוב שנופל לפסים דקים. הימים ההם כבר לא היו שלה.

בלילה החמישי לא קראו לה. אולי כי נמאסה עליהם. אולי כי מצאו אחרת. הגוף שלה רעד, והיא חשבה שלפעמים, העונש הוא עצם האפשרות לרעוד. נזכרה באיש אחד שהיו לו משקפיים עגולים, והמון חותמות וטפסים עם המילים ״בשם המדינה״.

בבוקר השישי לקחו אותה לשאיבת בוץ מהתעלה. המים היו שחורים, העור שלה היה לבן. היא עבדה בשקט. אחת לצדה לחשה ״תשכחי שנרחם עלייך״. ג׳וזפין לא ביקשה רחמים. לא כי לא רצתה, כי לא ידעה ממי לבקש. כך עד הבוקר שלמחרת.

כשהשחר הגיע, הוא לא היה ורוד. הוא היה אפור. הבטן שלה נזכרה באוכל שלא הגיע. הלב שלה נזכר בחדר שלא ייפתח. היא ישבה על המיטה הצרה ונעלה את נעליה המרופטות.

מחר יהיו עוד מים, עוד רצפה, אולי עוד דלת. היא הרימה את ראשה כדי להגיד לעצמה מילה אחת. המילה לא באה. לפעמים גם זה צדק: להישאר בלי מילים במקום בו פעם חילקת אותן לאחרים.

בלילה השביעי הקול שלה חזר. היא לחשה לעצמה ״אני כאן״. זה לא היה וידוי, ולא בקשת סליחה. זו הייתה הצהרה. בבוקר תקעו לה ביד סמרטוט. היא החזיקה אותו כמו שמחזיקים תינוק של אחרים. ״תתחילי״, אמרו. והיא התחילה.