ג׳וזפין במטבח הקר פרק מספר 11

ג׳וזפין במטבח הקר

פרק מספר 11

יומה הראשון של ג'וזפין בלבנסבורן, הוביל אותה, להפתעתה, לא אל קדמת המטבח, אלא אל מעמקי המרתף. לא היה שם ניחוח של צלי חגיגי, אלא ריח דוקר של בצל רטוב, ותפוחי אדמה מכוסים בבוץ. הקירות הזיעו והאוויר היה כבד.

״כאן את מתחילה״, אמרה זו שהובילה אותה וכמו קראה את מחשבותיה הוסיפה: ״במטבח כבר יש לנו שפית. ויש לנו מבשלות. מה שאנחנו צריכים ממך הם לא מתכונים. מה שאנחנו זקוקים לו הוא זוג ידיים חזקות במטבח הקר״.

המילים הדהדו בראשה. 'המטבח הקר' – המקום הנחות ביותר בו קולפים וקוצצים, ללא אש, בלי יצירתיות. רק סכין, קרש חיתוך והר של ירקות.

שולחן מתכת הוצב מולה, ועליו הר של כרובים, סכין קהה ודליים לפסולת. זה לא היה המטבח שבו שלטה פעם בדרוהוביץ׳, עם קדרות הנחושת והמשקולות מבדולח. כאן היא הפכה לטירונית. עוד זוג ידיים בין עשרות.

טבחית צעירה דחפה לעברה סכין ופלטה: ״תתחילי לקצוץ. נראה אם את יודעת לעשות משהו חוץ מלהתעטף במעיל פרווה״.

היא קילפה וקצצה, קילפה וקצצה, עד שציפורניה הצהיבו ממיץ הירקות. כל בוקר נמדד בכמות הבצלים שנערמו בקערות, לא במנות שהוגשו לשולחן.

יום רדף יום. ראשי כרוב נערמו על שולחנה כעדות אילמת לכך שהיא כבר לא בעלת הבית אלא פועלת פשוטה. אצבעותיה כאבו, שכמותיה דאבו.

ברגע מסוים, כאשר פרסה בצל גדול, פרץ מתוכו נוזל חריף שגרם לעיניה לדמוע. צחוק רם התגלגל במטבח, ואוזניה של ג׳וזפין בערו.

כל ניסיון להרים את ראשה, הסתיים במבט נוזף מצד האחראית: ״אל תדברי. כאן רק עובדים״. איש לא עשה לה הנחות בגין היותה הריונית.

כאשר נשאה את ארגזי הירקות הקצוצים אל המטבח העליון, ראתה את השפית הראשית, אישה גבוהה בעלת קול סמכותי, שעיניה בחנו כל תנועה. לצידה עמדו מבשלות צעירות. גרמניות מן הסוג שהמפלגה אהבה להציג: יעילות, גאות ומחייכות בדיוק כשצריך.

ג׳וזפין הבינה: אין לה סיכוי להתחרות בהן. הן היו ״של הרייך״, והיא – סתם אחת שהגיעה מן המזרח.

אך דווקא בעמדה הזו, מול ההר הירוק של הכרובים, גמלה בה ההכרה הפשוטה: היא אולי הורדה לדרגת קוצצת בצלים, אבל הידיים עדיין שלה. כל חיתוך סכין, כל רצועה שנפלה אל הדלי – היו עדות לכך שהיא כאן, חיה ומחזיקה מעמד.