ג'וזפין הלידה והפסנתר פרק מספר 12

ג'וזפין הלידה והפסנתר

פרק מספר 12

הלידה לא הייתה מלווה בפרחים ושוקולדים, אלא התקיימה בחדר סטרילי של לבנסבורן, תחת מבטה הקר של מיילדת במדים צחורים, שחתכה באדישות את פתחי הפרינאום כדי להרחיב את פתח הלידה למניעת קרעים לא מבוקרים.

ג׳וזפין צרחה עד שדמעותיה התערבבו בזיעתה.

כשהתינוק פרץ החוצה, היא ניסתה למשוך אותו אליה, אך יד חזקה כבר אחזה בו והניחה אותו בעריסת מתכת.

״הילד לא שלך. הוא רכוש הרייך״, אמרה המיילדת בקול אדיש, כאילו דיברה על שק תפוחי אדמה.

ג׳וזפין שתקה. היא ידעה את הכללים. חתמה עליהם בעצמה. אבל עכשיו, כשהדם עדיין זולג בין ירכיה, המילים דקרו.

באותו רגע נכנסה רופאה במדים אפורים, משקפיים על אפה ומחט ארוכה בידה. ״קרע מדרגה שנייה״, ציינה בקרירות. שתי אחיות אחזו בגופה של ג׳וזפין כדי לקבע אותה, בזמן שהמחט ננעצה בבשרה ותפרה את הקרע,

חתך אחר חתך, בקור רוח של מי שעוסקת בשיפוץ מגפיים ולא בנרתיק מדמם של אישה. הכאב היה חד, צורב, והיא נשכה את שפתיה עד שדם נוסף זלג.

הרייך הקפיד על רמת ניקיון גבוהה וסדר מופתי, כי ההנהגה רצתה 'יצור בריא', אך היחס לנשים היה נטול חמלה.

מאחורי הקיר, באולם הלידה הסמוך, נשמעו צלילי פסנתר. קתרינה פרטה מנגינה רכה של שוברט, כביכול כדי להרגיע את היולדות ולמלא את החלל בצלילים מנחמים, אך ג׳וזפין חשדה כי המוזיקה לא נועדה לנשים עצמן, אלא למסכת ההצגה של לבנסבורן. על מנת שגם הלידה תהיה חלק מה-״תרבות״ שהרייך ביקש להקרין.

עוד ביום ההוא, בעודה כאובה, מדממת ומפרישה, נקראה ג׳וזפין לחדר המנהל. שם חיכתה לה הפתעה. לא רק הודעה רשמית על נטילת הילד, אלא גם הצעה חדשה: ״יש עלייך כתם, גברת בלוק. בעל שנעלם בנסיבות מביכות. שמועות עקשניות. אבל הרייך אינו נוקם. הרייך מציע לך הזדמנות: להינשא מחדש״.

הדלת נפתחה, והוצג בפניה ״החתן״. קשיש רזה, גבו כפוף, עיניו מימיות ושיניו חסרות. מדיו הצבאיים היו בלויים, הכפתורים רופפים. ביד ימין החזיק מצ׳טה חלודה, ביד שמאל הניף ברכה אל על וצעק בקול סדוק: ״הייל היטלר!״

היה זה קשיש הגננים של המוסד. תפקידו – סחיבת מריצות זבל ודשן בגנים. כולם ידעו שהוא חצי טמבל, דמות שכולם לעגו לה. הוא לא חדל מלהצדיע לכל עובר ושב, וקרא ״הייל היטלר!״ אפילו לילדים בני שלוש.

״הוא עדיין משרת את הרייך״, הסביר המנהל ביבושת. ״ולך – זה פתח לישועה. תינשאי לו ותסירי את הכתם. והילד... אולי יאפשרו לך לשמור עליו, אם תוכיחי נאמנות״.

ג׳וזפין הסתכלה על הגנן – על ידיו הסדוקות מרפש ועל עיניו התועות. על פיו חסר השיניים ועל ברכיו הכפופות. לרגע חשבה שתתמוטט מצחוק, וברגע הבא כמעט שהתעלפה. אך ידעה שאין לה ברירה.

״אני מסכימה״, אמרה בקול שנוק.

הגנן חתם את העסקה: ״למען הפיהרר!״ – והרים שוב את ידו ברעד.

ג׳וזפין עצמה את עיניה. היא כבר לא מלכה בין כרובים וגולגולות בדרוהוביץ׳.

עכשיו הייתה אשתו של גנן משוגע.

מושפלת, אבל נחושה: אם זה המחיר כדי לשמור על הילד – היא תשלם אותו.