ג׳וזפין והגנן פרק מספר 13

ג׳וזפין והגנן

פרק מספר 13

החדרון שקיבלה היה צר מלהכיל את שניהם מבלי שיתחככו זה בזו. סדין מחוספס נמתח על מיטת ברזל חורקת, בולע את טיפות החלב שנטפו משדיה התפוחים. התינוק, שטרם בישרו לה מה יעלה בגורלו, נמנם בעריסתו בחדר התינוקות.

ריח חמוץ של חלב וזיעה עטף אותה. נעה בין עייפות להקלה, בין גאווה על הילד הבריא שזה עתה ילדה, לבין הידיעה שהוא לא לגמרי שלה.

הדלת סבה על צירה ובפתח ניצב בעלה החדש, הגנן. קשיש רזה, כתפיים עקומות, עיניים מימיות. מדים שהיו בגדר תחפושת: כפתורים רופפים, כתמים של אדמה, מגפיים שלא צוחצחו מאז מלחמת העולם הראשונה.

הוא עמד במלוא קומתו הכפופה, נופף בידו הצהובה כלפי התקרה וצרח ״הייל היטלר״, כאילו התכוון לברך את נורת החשמל ולא את אשתו.

ג׳וזפין לא זזה. כל גופה דאב מכאב ולאות. הוא קרס על המיטה ועליה. עיניו קפצו אל שדיה שהרטיבו את כותנתה הדקה.

״חלב…״, מלמל וחיוך חסר שיניים נפרש על פניו. ״הרייך אוהב חלב. חלב זה כוח. אפילו הפיהרר… כן! הוא בעצמו ידע להעריך״.

ג׳וזפין הסיטה את פניה. רצתה לצחוק. רצתה להקיא. ולא יכלה – לא זה ולא זה.

הגנן התיישב. המיטה חרקה כאילו מוחה. הוא תפס את ידה והרימה, מכריח אותה להצדיע במועל יד יחד איתו. ״תגידי 'הייל'. תגידי איתי. הייל!״ קולו התפתל בין פקודה לתחינה.

היא לא ענתה כשצרח לבדו, בקול סדוק, מטלטל את ידה באוויר כאילו הייתה צינור השקיה.

״את שלי עכשיו״, בישר לה. ״את ואני משרתים את הרייך. את ואני. למען הפיהרר״. ג׳וזפין שתקה. היא ידעה שתיאלץ לסבול גם את ההצגה העלובה הזו, את הקרקס האנושי שהצמידו לה כבעל.

היא עצמה את עיניה, וכשהציצה שוב – הוא כבר כרע על ברכיו לרגלי המיטה, ממלמל באובססיה: ״למען הפיהרר. למען הפיהרר״.

לאחר מכן פשט את מכנסיו והודיע לה: ״עכשיו אני לעשות עלייך פיפי״.

עכשיו כבר בכתה. לא צחקה.

״אבל את לא לדאוג״, הרגיע אותה. ״אחר כך את לעשות עלי״.

בדיוק ברגע ההוא קלטה שהיא, אפילו, לא יודעת את שמו.