ג'וזפין נוסעת אל לבנסבורן פרק מספר 10

ג'וזפין נוסעת אל לבנסבורן

פרק מספר 10

הידיעה הרשמית על היעלמותו של הנס לא נפלה על ג'וזפין כבשורה רעה. לא משמר כבוד, ולא דגלים בחצי התורן. רק מעטפה חומה, מונחת על שולחן העץ בדרוהוביץ׳, חותמת ומילים קפואות: ״ה־Sturmbannführer  הנס בלוק נפל בשירות הרייך. פרטים נוספים אינם ניתנים למסירה מטעמי ביטחון״.

ג׳וזפין קראה את השורות פעם אחר פעם, מתקשה להאמין עד כמה הגורל היטיב עימה. מה שהסעיר את דמיונה לא היה האובדן, אלא ההקלה שאיש כבר לא יידע את סודו של הנס ההומוסקסואל. הנס לא יכול היה להעניק לה ילד. הריונה בא ממקום אחר, והיא ידעה זאת היטב.

שבוע לאחר מכן הופיעו בפתח ביתה שני אנשי אס־אס. הם לא נשאו מילות נחמה ולא הציעו נרות זיכרון. אחד מהם אמר בקצרה: ״המפלגה מעריכה את תרומתך. אין טעם שתישארי כאן. יש לך תפקיד אחר למלא״.

היא לא שאלה לאן מכיוון שעצם השאלה היה רומז על חוסר אמון ברייך. רק ארזה את כלי המטבח, את הכדים המוכתמים בכרוב, את משקולות הבדולח ואת קופסת המלח. כלים – זה כל מה שהיה לה. כלים, וזה כל מה שידעו ידיה לעשות.

הנסיעה מערבה נמשכה ימים. רכבות התפתלו בין תחנות צדדיות, שדות חורף ועיירות מאובקות. מבטי חיילים ליוו אותה, חלקם בוהים, חלקם אדישים. היא לא ידעה אם היא חוזרת הביתה או נשלחת לגלות. עד שתחנת רכבת קטנה נגלתה לפניה: Steinhöring, בוואריה.

כרכרת סוסים המתינה לה. היא דילגה בין שדות ירוקים, חוות וגדרות, עד שהופיע מול עיניה הבית: קירות בהירים, גגות מחודדים, גן מטופח. זה לא היה מנזר, גם לא בית יתומים. זה היה אחד מבתי־האם של לבנסבורן. היא בהתה בטירה שדמתה מאוד לזו בה רודולף הרטמן עיבר אותה.

בכניסה קיבלה את פניה אחות במדים לבנים. ״כאן תבשלי. כאן תטפלי באימהות. כאן יגדלו הילדים של הרייך״.

ג׳וזפין הנהנה. היא לא נדרשה לחתום, גם לא התבקשה לשאול. המטבח נפתח לפניה: קדרות נחושת מבהיקות, סכינים מושחזות, שקי תפוחי אדמה, כרובים ירוקים כמו ראשי ענקים, נקניקיות תלויות לייבוש. היא נגעה בעץ השולחן, שאפה את ריח המלח והחומץ, וחשה כאילו חייה מתכנסים אל תוך סיר אחד, אל תוך כף עץ אחת. 

ברגע ההוא, גמלה החלטה בליבה: אם המפלגה מבקשת להפוך אותה ל״מבשלת״ – היא תקבל את התפקיד. אך במטבח הזה, שהיה כעת ממלכתה, היא לא תהיה עוד צל של בעל נעדר.

אלא כל כרוב כבוש, כל נתח בשר, כל תבלין שתמעך בין אצבעותיה, יהיו שלה.

וכך, בין כיריים ללהבות, היא הבינה: לא עוד רק שורדת. כאן, בלב לבו של לבנסבורן, היא תחיה. היא תשלוט. היא תכתיב את טעמו של הרייך.