דויד הלפרין פרק מספר 5

דויד הלפרין

פרק מספר 5

דויד הלפרין, חלוץ פרוע שיער, בנעליים ללא גרביים, בוסס בחול הטובעני של דיונות מישור החוף. הרחק מאחוריו נטש את עצי התות והגפנים שנטעו הטמפלרים, ולפניו נפרשה אדמת כורכר קשה, מכוסה שיחי סירה קוצנית. רוח עלתה מן הים והביאה עמה מליחות עוקצנית. השמש נטתה מערבה.

מרחוק נשמעו ענבלי פעמונים שהיו קשורים לצווארי פרדות שגררו עגלות, וקריאות קצרות בגרמנית ניתזו לחלל  “Links! Rechts!” – (שמאל ! ימין !) שעה שהפועלים הטמפלרים כופפו את גבם בגיזום זהיר.

לפתע קלטו עיניו כי מתוך סבך הקוצים, מבצבץ כתם צבעוני שלא דמה לשום דבר אחר סביבו. דויד התקרב — ושם, צפה בפרח מסתורי וחשדן, שעל אף ביישנותו הנחבאת אל המחילה, נראה חריג ומתריס בנוף המדברי.

עלי הכותרת שלו התנשאו בסגול ארגמני, כרפרוף כנפי פרפר חרוצות במעין נימים כהים דקיקים. שולי העלים התעקלו ברכות, ובמרכזם נפערה תהום פעמונית חשוכה, קטיפתית, מסתורית, אפלולית, כאילו מישהו שפך דיו על נייר חרוך, שבתוכו בערה שמש כתומה.

הלפרין קפא על עומדו כמי שנתקל ביצירה חיה של אמן בלתי נראה. בתחילה הושיט את ידו, אך מיד משכה לאחור כחושש לחלל את היופי. בעיניו היה זה אות כי הטבע עצמו בא ואומר לו — גם בארץ הזו, היכן שהכול זר וקשה, אפשר לשתול שורש חדש.

לרגע חש שעלייתו לישראל לא הייתה רק צו אידיאולוגי — אלא גם פירעון של חוב קרמתי, שהפרח הארגמני התעקש להזכיר לו באילמות דוממת.

לפתע נחרד לשמע יללות מבוהלות של ילד וילדה, שני זאטוטים משבט אבו-קישק, לא הרחק ממנו, בשיפולי גבעה מכוסה רותם, כשהם מנסים למלט את נפשם משודדים מכנופיית איל-סדקא, שרוצים לחוטפם למטרת כופר.

בלי להסס, הלפרין הסתער לעברם. מקלו בידו האחת, אבן שהרים מן הקרקע בידו השנייה. חובט והודף, שואג בגרמנית ובערבית מקוטעת, בנשימה שנעתקה ו.... השודדים נסוגו, מופתעים מהעזתו. הילדים נותרו קפואים במקומם.

בלילה של היום ההוא, על ספלון של קפה טחון וקלוי במחבת של ברזל, למד הלפרין על כוחה של קרמה, כאשר השייך הבדווי הגיש לו קופסת עץ קטנה משובצת באם הפנינה.

"הצלת את ילדיי", אמר השייך. "אני גומל לך בקופסה מכושפת שבתוכה פרח שאינו נובל לעולם".

הלפרין פתח את הקופסה – וליבו החסיר פעימה. בתוכה שכן הפרח ההוא, מדיונות החול הקוצניות, אירוס הארגמן, בוהק ורענן, כאילו נקטף ברגע זה. עלי הכותרת שלו בערו בלהבה סגולה שקטה.

בזהירות הושיט את ידו, נגע בעלי הכותרת ומולל אותם קלות – והם התפוררו בין אצבעותיו לאבק דקיק של לילך מלוכלך.

"הורד את המכסה", הורה לו השייך. הלפרין מילא אחר דבריו, וכאשר שב ופתח את הקופסה – אירוס הארגמן שב וזהר לעומתו כמקודם.