דויד הלפרין וסלמאן אבו כארים פרק מספר 6

דויד הלפרין וסלמאן אבו כארים

פרק 6

חום היום נותר תלוי באוויר גם אחרי השקיעה. בסמטאות הצרות של 'נווה צדק' דלקו עששיות קרוסין על עמודי ברזל, ונרות שעווה של שבת הבהבו בחלונות.

אבק הרחוב נדבק לבגדים. רוח מן הים הביאה ריח של זפת, תאנים ומלח. בסמטאות עוד הדהדו קולות מוכרים בערבית.

רחוב השוק הגדול התעוות בין דוכנים חצי סגורים, לבין מוכר החומוס שצרח על ילד שגנב כף, לבין תרנגולת מרוטה שהתרוצצה תחת רגלי האנשים.

עגלת חציר חרקה בדרכה אל השוקת, רתומה לשני סוסים כחושים שבקושי גררו את עצמם. ילדים יחפים התרוצצו, צוחקים, בין החול ובין ערימות הגיר, עד שמחיאות כפיים של אימהות החזירו אותם פנימה. ריח תבשילי שעועית ופיתות עם שומן כבש עלה מכל בית, מתערבב בריח בורית, זיעה וגלים.

בין החצרות נשמע קולו של חזן מסלסל פיוט. קול עייף אחרי יום עבודה. בצדו השני של הרחוב – ניגון כינור צורם של נערה שהתקשתה באצבעותיה. כל בית היה עולם קטן, וכל עולם ניסה לשרוד.

דויד הלפרין עמד על מפתן משכנו שהיה בית אבן נמוך, שבחזיתו תריסי עץ מטים ליפול פערו קרעים בקיר מסויד אך סדוק.

שכנו, נגר פולני, סיים להכות במסמרים ושטף את ידיו בדלי של פח. מהצד השני קרא אליו חייט ממרוקו: “הלפרין! תבוא לשבת, יש עראק".

הוא חייך בחצי פה. הרגיש את הדופק של המקום: עירוב של שפות, מנהגים, חול ואמונה. כאן, בין החצרות הדלות והחלומות הגדולים, הבין שהוא חי בתוך עולם חדש שבוקע ומבקיע מתוך הכאב, אך ידע, כי ליבו שלו, נמשך אל משהו אחר, אל משהו זר – אל עיניה הכחולות של אליזבת מעבר לגדרות המושבה הטמפלרית.

דויד ניתק ממקומו וכמו מכושף, בנעליים שכוסו באבק ונמלאו בחול, החל לפסוע בשולי הדרך, מקפיד להסתתר בפאתי מעגל האור הקלוש שנגה על בתיה הלבנים של המושבה הטמפלרית, מתוכם בקע קולה של מקהלה מזמרת בגרמנית צלולה.

כך הגיע אל בית אבן גרמני שתלו בו תריסי עץ ירוקים, פוערים חלונות מעוצבים, שמבעדם ראה את אליזבת יושבת אל הפסנתר, אצבעותיה מפזזות על הקלידים, בעוד אביה משגיח עליה בקפידה.

כה שקוע היה בהזיותיו, עד שניתר ממקומו כאשר קול צרוד התגנב מאחוריו ולחש לו במבטא ערבי: "הלפרין, אתה תולה עיניים בבת של גרמנים ? תיזהר. לא בשבילך היא".

היה זה סלמאן אבו־כרים. ידידו ויריבו משכבר הימים.

דויד חייך בעצב: "זה מה שהלב רוצה".

סלמאן ירק הצידה: "הלב ? הלב הזה עוד יגרום לך לעזוב מפה. תראה אם אני לא צודק".

לפתע חרק השער ואליזבת יצאה לשאוף אוויר.

"דויד", נרתעה לאחור כשראתה את השניים ולחשה. "אסור לכם לבוא לכאן".

"אז תבואי את", לחש דויד.

היא הנידה בראשה. "הם שולחים אותי לגרמניה".

דויד שתק.

סלמאן לא היה צריך יותר מזה. הוא ידע להבין דבר מתוך דבר.

  חלק ב'

גלים טלטלו את סירות המשוטים הקטנות שהובילו נוסעים מהחוף אל האוניות הגדולות שעגנו הרחק. הנמל שפע צעקות בערבית, יריקות, קללות, חביות מתגלגלות, ריח זפת ודגים רקובים.

דויד דחק את עצמו קדימה בין המון הגופים הדחוסים. חולצתו רטובה מזיעה שזלגה גם על פניו, בעוד עיניו אינן חדלות לחפש אותה. ואז ראה – אליזבת.

שיערה הקלוע בצמה, ושמלתה הצחורה, בלטו בניגוד זועק לאבק ולזפת. ניסתה לשמור על שיווי משקל בין שני טמפלרים מבוגרים שגררו מזוודות גדולות. אביה דחק בה לעלות לסירה.

“אליזבת!” קולו נבלע בתוך הרעש, אך היא שמעה. לרגע הסתובבה, מבטה נתקל בו. שבריר שנייה – והסירה כבר התרחקה מהחוף.

הוא רץ אל קצה הרציף, כמעט נפל.

“אליזבת!” צעק שוב.

היא הניפה יד חלושה.

לא היה ברור אם נופפה לו לשלום או נפרדה ממנו לנצח.

דויד לא נופף חזרה. עיניו ננעצו באונייה הגדולה שהדגל הגרמני מתנוסס מעליה.

הוא ידע – אם היא הולכת לשם, הוא חייב לבוא בעקבותיה.

החול תחת רגליו נדמה לו פתאום דק מדי, רופף מדי. הוא לא שייך עוד ליפו.

החוף געש. סבלים ערבים צרחו זה על זה.

חביות יין מתגלגלות נקשו באבני הרציף.

חמור נרתע וניסה לברוח, וסירת משוטים הטלטלה על הגלים כשהעמיסה נוסעים בדרכה אל אונייה גדולה שעגנה במרחק.

מאחוריו התגנב סלמאן אבו־כרים, זקנו מבריק משמן זית, וזרועותיו שלובות על חזהו. “אמרתי לך", הצטרד קולו. “הלב עוד יגרום לך לעזוב".