דויד הלפרין מחלץ פצוע ומופתע מאוד פרק מספר 60

דויד הלפרין מחלץ פצוע ומופתע מאוד

פרק מספר 60

דויד הלפרין יצא מן הסמטה אל רחוב אֶדֶלהוֹפְדַאם.

בית שהופצץ נפער מולו כמו פה שבור:

קיר צדדי קרס.

המרפסת הייתה תלויה על מוט.

עשן דקיק התאבך ממדרגות שנחתכו באמצען.

ארבעה גברים נאבקו בערימת קורות כדי לגרור מתחתיה גבר חסר הכרה.

אישה דומעת כרעה לצידם מחזיקה במגבת מלוכלכת.

"תעזבו אותו לרגע!. כולם לצעוד לאחור!"

קולו היה שקט אך חד והם צייתו.

אפילו לא שאלו אם הוא רופא.

דויד כרע, החליק יד אל מתחת לירך, מדד במבט את הזוויות. "אם תמשכו אותו ככה, תקרעו לו את הרגליים". "נרים ביחד עם קורה, לא עם הרגל". "אתה עם הכובע, תביא סולם או דלת. צריך משטח". "ואתה, חגורה. מהר".

הוא השחיל את אצבעותיו מתחת לגב הנפגע ומצא נשימה שטחית. "על שלוש אנחנו מרימים את הקורה, לא את האיש. אחת, שתיים, עכשיו".

הקורה התרוממה מעט, ודויד גלגל בזהירות את הגוף על הדלת שהובאה, שומר על קו ישר בין האגן לברך. האישה שחישקה שפתיים צרחה לפתע: "חכה! הוא מדמם !"

דויד זיהה את הכתם הכהה במפשעה שהיה דם חם שנבע בפעימות.

"לחצי כאן", הורה לה. הוא לקח את ידה והניח אותה עמוק אל קו תוך המפשעה. "חזק, לא לשחרר".

הוא קרע סדין, גלגל אותו לרצועה, העביר תחת האגן והידק קשר רחב מעל מקום הדימום.

"אתה, עם החגורה, תן לי אותה".

הוא הניח את החגורה כתחבושת לחץ מעל האריזה, הידק בקשר כפול, והוסיף אבן קטנה עטופה בד כ'יתד לחץ'. הדימום פחת לפסים דקים. "מספיק. לא יותר".

הוא בחן אישונים, קירב אוזן לפה. נשימה קיימת, דופק חלש אך סדיר. הפצוע מלמל מילים חסרות פשר. "תישארי עם הלחץ. תספרי עד מאה ותחזרי לאחד. אל תפסיקי".

את האדם עם הכובע שאל: "בבקבוק הזה יש שנאפס? תביא, לא לשתייה". הוא הרטיב פיסת בד, ניקה את העור סביב הפצע, מצא קופסת פח עם אבקה לבנה ופיזר מעט. "טלק. עדיף מכלום". אחר כך הוסיף עוד שכבת בד נקי והידק.

הרוח הביאה ריח מתכת שרופה. ממעל חרק מרזב תלוי. "עכשיו נזיז אותו יחד. ארבעה אנשים, כאן, כאן, כאן וכאן. אני מוביל. הראש יציב. כשאני אומר 'לעצור', עוצרים".

הם נשאו את הדלת אל מדרגה שנותרה שלמה. דויד עצר, בדק שוב את הקשר ואת נקודת הלחץ. "טוב. צריך עגלה או משאית. אני חושב שלא יהיו אמבולנסים היום".

האישה הביטה בו בעיניים קרועות. "הוא יחיה?"

"עדיין לא הפסדנו". הוא החזיר את ידה אל נקודת הלחץ. "אם את משחררת, הוא ידמם תוך דקה. לא משחררים".

מרחוק נשמעה יללה של סירנה שנבלעה ברעם מטוס. דויד סידר את משקפיו, סקר את הרחוב וחזר אל האיש שהופקד על הדלת. "אנחנו יוצאים עכשיו לקליניקה הקרובה. צעדים קצרים, עצירות קצרות. כולכם עם הנשימה שלי: אחת, שתיים, שלוש".

הם צעדו בזהירות, כשדלת העץ מתנדנדת על כתפיהם. דויד השגיח על הפצוע. לפתע נשמע לחישה צרודה מבין שפתיו היבשות:

‏"אוּרְסוּלָה..."

האישה לחצה חזק יותר על תחבושת הלחץ.

האיש המשיך בקול שבקושי נשמע:

‏"בית... צהוב...".

עיניו של דויד נפערו בחדות ואז באה המילה האחרונה כחרחור אחרון:

‏"טֶגֶרְנְזֶה...".

דויד קפא.

ליבו הלם באוזניו.

אלה היו בדיוק המילים שנכתבו על הפתק המסתורי שהנס בלוק השאיר לפני מותו.

‏דויד התכופף אליו ונצמד בשפתיים קרובות לאוזנו.

‏"מי זו אורסולה? איזה בית צהוב? מה זה טגרנזה?" שאל בקול חנוק.

הפצוע עצם עפעף רוטט.

נשימתו נקטעה בשריקה חדה אך לא באה תשובה.

דויד ניער קלות את כתפו. "אתה שומע אותי? מה הקשר להנס בלוק?"

האיש לא פקח עיניים. רטט חלש עבר בשפתיו וקול שבור שנמוג.

דויד ירד על ברכיו, מבטו נודד בין הדם המתייבש על התחבושת לבין פניהם המופתעות של הסובבים.

הוא ידע ששמע נכון, אבל לא הבין.

ארבע המילים – "אורסולה", "בית צהוב", "טגרנזה" – נותרו כחותמות מסתוריות.

המילים הללו הדהדו בו כמו קליע שחוזר מקיר מתכת: איך ייתכן? איך הוא יודע?

לרגע חלפה בו תחושת צמרמורת — לא הפתעה אלא פחד של סקרנות קרה.

האם הפתק של הנס בלוק לא היה סתם גיבוב הזיות של גוסס?

האם יש יד נעלמה שמקשרת ביניהם?

האם הפצוע יודע סוד שגם אחרים ידעו ועדיין יודעים.

הוא הביט בגבר חסר ההכרה וחש לפתע שדווקא הוא מחזיק במפתח שיכול להפוך הכול.

והעובדה שלא הבין את משמעותו, הפחידה אותו עוד יותר.

הם המשיכו לשאת את הדלת ברחוב החרב, בצעדים מתואמים בקצב שניסה דויד להכתיב.

אבל ליבו כבר לא היה עם המשימה.

בכל פעם שנשא את עיניו ראה מולו רק ארבע מילים מתנפצות: "אורסולה", "בית צהוב", "טגרנזה".

הוא בדק את התחבושת, הידק שוב את קשר הלחץ, אך אצבעותיו רעדו.

הקליניקה לא הייתה רחוקה, ובכל זאת נדמתה עכשיו כמו מסע אינסופי.

דויד שמע את נשימות הפצוע — קצרות ומקוטעות — אך בתוכו שמע הד חוזר, מתעתע, שגרם לו כמעט לשכוח שהוא רופא:

‏אורסולה... בית צהוב... טגרנזה...

כשהגיעו לפתח הבניין, עצר והביט סביבו בחשדנות.

העולם שבחוץ היה כולו חורבן,

אבל בפנים בערה בו ידיעה אחת: המילים הללו לא נזרקו במקרה.