דויד הלפרין נוסע אל הלא נודע פרק מספר 47

דויד הלפרין נוסע אל הלא נודע

פרק מספר 47

עוד לפני שהשחר עלה על זקסנהאוזן וכבר נשמעה שריקה צורמנית: דלתות נטרקו, "Wecken!" (השכמה!). דרגשי עץ הזדעזעו, שמיכות קופלו בזוויות חדות, כריות יושרו — בדיקה זריזה של ה-Blockälteste (זקן הבלוק) והקאפו: מי איחר ? מי לא יישר את הפינות ?

ריצה קצרה לבית השימוש ולשוקת המים — שטיפה בפנים קפואות, ללא סבון ובלי זמן. אחר כך כוס פח עם תחליף קפה שחור ומריר, פרוסת לחם דקה, לעיתים מרגרינה דלה או מריחה של ריבה — וזהו.

מסדר הבוקר, ה-Appell (מסדר ספירה), על הרחבה מול הצריפים. טורים ארוכים, כובעי פסים ביד, ספירה, ועוד ספירה. אם המספרים לא מסתדרים — עומדים. גשם, שלג, שמש — לא משנה. לפעמים גם גופות מונחות בקצה, נספרות יחד עם החיים.

בדיקה של טלאי המשולש או הכוכב, המספר על החזה, מצב הסוליות והכפכפים; מי שחסר לו כפתור, מי שלא התגלח — נקרא קדימה להצלפה מהירה.

הקאפו מחלק את המשימות:

תחת הסככה – סדנה – מסילות – מחסן.

תחת השמיים – מחצבה – סוללות עפר – מפעל הלבנים.

לפני היציאה — חלוקת כלים: טורייה, פטיש, מריצה; מי שאין לו — חוטף הצלפה. הטורים מסתדרים ברביעיות. לעיתים תזמורת אסירים מנגנת קטע קצר — לא כדי לנחם אלא כדי להצעיד בקצב.

השער נפתח. פקודה. שמירה משני הצדדים. הצעידה מתחילה — ראש קדימה, עיניים למטה, בלי לדבר. מי שמסתכל לאן שלא צריך — לומד מהר שטעה. הבוקר במחנה לא נועד לפנק; הוא משטר. הוא סדר שמכוון לשבור אנשים. כל יום מתחיל אותו הדבר: קור, ספירה, צעד.

דויד הלפרין בדק פצועי לילה, חיטא פצעים, הכין תחבושות דלות ופתקיות "חולה" (Krank) למי שהיה אפשר להצילו מהיציאה לעבודה.

לאחר מכן חזר למרפאה יחד עם ה"נפלטים" מהשורות; חבישות, ניקוזים, חום, דיזנטריה, כינים. לקראת הצהריים מילא "תעודות מוות" כוזבות לפי דרישת השומרים ואז...

החריקה הגיעה לפני הצל. רכב צבאי עצר בחריקת בלמים מול הדלת; פנס שמאלי מרוסק, יריעת ברזנט מתנופפת ברוח, קרועה על הארגז. טריקה. המגף הראשון על המפתן. אחריו הקול: "היי יהודון ! עם הציוד. עכשיו".

סמל עם פסים כסופים על השרוול נכנס חצי צעד פנימה, הריח של דלק קר על המעיל שלו משתלט על ריח היוד. "אתה — תיק — מעיל — לרכב".

דויד לא שאל. היד הלכה למגירת הפח: מספריים קהים, מחט, חוט, בקבוקון יוד כמעט ריק, שתי גזות נקיות ששרדו את הבוקר. הכרטיסייה. הפנקס. הוא מחליק אותם לתיק הפח, מצמיד את המכסה עד הקליק. אחר כך כף יד על קצה השרוול — היכן שתפר את הפתק — נגיעה מהירה, כמעט לא מבטיחה, אבל מספיקה כדי לדעת שהוא שם.

"יהודון זוז!"

הוא הסב את הראש אל נער בסינר ליד הדלת. "הצולע מבלוק שמונה — מעט מים. כל שעה".

"יהודון קדימה!"

הוא לובש את המעיל, מצמיד את התיק לצד הגוף, יוצא. האור שבחוץ צורב אחרי החושך הדלוח של המרפאה. ריח של שלג ישן ועשן דק מן הארובות. רחבה. מסילה קצרה. מגדל. השער.

"מותר לשאול לאן ?"

"לשאול זה לחיות פחות מדי, דוקטור יהודון", נובח הסמל.

שני שומרים מאחור. הוא עולה על המדרגה; הברזל קר, אוחז באצבעות, מושך את עצמו פנימה. רצפת העץ סדוקה, חבלי יוטה, תיבות ריקות, שמיכה שראתה יותר מדי לילות. בפינה, אסיר עם זרוע קשורה במטפחת מרים חצי מבט וחוזר אל הרצפה.

הברזנט נמשך, העולם נעשה ירוק חיוור. המנוע משתעל ואז מתייצב. טריקת ידית. נקישה של מתכת במתכת. גלגלים זזים. דויד יושב גב לארגז, התיק בין הברכיים. הוא שומע את המילים שהמנוע אומר: טח־גר־נזה, טח־גר־נזה.

ארבע נשימות. לעשרה טלטולים. הוא חוזר לשיעור של עצמו. האוויר נכנס קצר מדי, יוצא ארוך מדי, אבל די כדי שלא יישבר.

המחשבה הראשונה בונה קיר בטון לח: שלושה צעדים, כתף שומר מימין, כתף שומר משמאל, פקודה קצרה. אש!! על האדמה עם חצץ דק בפה. דם על הקיר ! מישהו מדליק סיגריה עוד לפני הירייה. תמונה של לילה שסגר את עצמו.

המחשבה השנייה מציירת כביש בין עצים שחורים, עיקול שמאלה אל מאחורי המחסנים, לא אל טווח הירי. שמועה רחוקה על מפעל, על סדנה, על עבודה ש"צריך שם רופא". שתי אפשרויות, שתיהן דוקרות במקומות שונים.

המשאית חוצה את הרחבה. דרך חריץ קטן בברזנט הוא רואה לרגע את הכתובת על המגדל, חצי מילה בלבד, כאילו מישהו גרד ממנה אותיות. אבל צריך את כולן כדי להבין.

"ראש למטה!" צורח אחד השומרים, כאילו יש מה לראות מלבד כפור.

דויד מעביר את התיק אל בין כפות הרגליים, מצמיד מרפקים אל הצלעות, נוגע שוב בקצה השרוול. החוט שם. הפתק שם. "אגם, שער ברזל, רציף…"

הטלטלה מתגברת. ברך ימין פוגעת בתיבה, כאב נקי עולה ונרגע. הוא מודה לו על דיוקו: הגוף לא משקר.

המשאית מאיטה.

אל תוכה נשפך רגע של שקט, ואז שוב מנוע.

פנייה.

הוא מרגיש אותה בכלוב החזה: ימינה או שמאלה — אין לו מפה, אבל כל פנייה היא גורל.

הוא חושב על החדר שזה עתה עזב. על המגש. על ריח היוד שנשאר לבדו. על הנער בסינר שמנסה לזכור מים בכל שעה. על מילה אחת שהשאיר פתוחה במגירה: "אגם".

הברזנט נושם. מבעדו מחליק פס דק של אור. מתחתיו עובר צל של גדר. ועוד אחת.

השער. שרשרת נגררת על אספלט. קריאת שמירה קצרה, תשובה קצרה יותר. הטלטלה משתנה — זו כבר לא רחבת העפר שלפנים, זה כביש.

הוא לא יודע לאן הוא הולך. אבל הוא יודע איך. ארבע נשימות. לעשרה טלטולים. ואז שוב. עד שיעצרו. עד שיאמרו. עד שהקליע יהיה או שלא.

בינתיים, הוא דוחס את המילים "שמע ישראל" אל מאחורי השיניים, כמו גלולה שאין מים לבלוע איתה.