דויד הלפרין שומע קולות פרק מספר 59
- Gidi Gilboa
- 9 בפבר׳
- זמן קריאה 2 דקות
דויד הלפרין שומע קולות
פרק מספר 59
דויד הלפרין פסע בין הבתים הבוערים, המדרכות המוכות, התריסים התלושים, הצינורות המפוצצים, העצים השחוטים, הזגוגיות המנופצות והקולות שעלו מכל אלה בצורת בליל של מילים והברות:
"הילדה שלי כאן?"
"תחזיקי חזק".
"שמעת את השריקה?"
"ספרי עד שלוש. רק אז נרוץ".
"זה הבית שלך?"
"זה היה. עכשיו אנחנו אצל השכנים".
"יש מישהו במרתף ?"
"שמעתי נקישה אחת. נרד עם פנס".
"הקרח מחליק".
"תשימי את הצעיף סביב הנעליים".
"האלונקה מוכנה?"
"עוד רצועה, ואז נעלה".
"את יכולה לנשום?"
"רק כשאת מחזיקה לי את היד".
"מי ראה את רותי?"
"כאן. מאחורי העמוד".
"תנו לי כתובת לקרוב משפחה".
"כתבי ‘Edelhofdamm 12’ ואל תשכחי תאריך".
"הדלת לא נפתחת".
"לחתוך את הציר, לא את המנעול".
"את רוצה מים?"
"חצי כוס ואת החצי השני לשטח את האבק".
"יש עוד תחבושות?"
"בד שמלה יבש זה יספיק".
"הקטר לא יבוא הלילה".
"אז נזיז בעגלה. שתיים מקדימה, אחת מאחור".
"את רועדת".
"אני סופרת נשימות. זה מחמם".
"מי מתנדבת ללוות את הילדות?"
"אני אבל שמישהו יקריא שמות".
"הריח של הגז חזק".
"סגרתי שסתום נפתח חלון שני".
"התינוק נרדם?"
"הוא מאזין. כששקט מדי הוא בוכה".
"את יכולה ללכת?"
"שלושה צעדים בכל שקט. תספרי לי".
"שלוש נקישות, שמעת?"
"שמעתי. לקדוח כאן".
"האור כבה".
"יש גפרורים. נדליק לפי שמות".
"מי בלי קרדיגן?"
"תני לה קודם. היא רטובה".
"יש עוד לחם?"
"חצי פרוסה לכל יד. זה החוק הערב".
"למי לרשום חוב?"
"ל’שכנות’. מחר ניישר".
"אני צריכה יוד".
"שתי טיפות. ותחזרי עוד שעה".
"המסילה פנויה?"
"עוד שתי דקות. יש זכוכית".
"את יודעת לשיר?"
"שלושה תווים מספיקים כדי להשתיק בכי".
"למי האלבום הזה?"
"למי שזוכרת. תחזיקי רגע".
הלפרין אפילו לא ניסה למצוא היגיון בכל הרצפים הללו, אלא פשוט נתן להם לזרום אל תוך ראשו, ולהפתעתו, הם שיפרו את מצב רוחו.
הקולות המבולגנים של העיר ההרוסה, לא רק שלא פירקו אותו מבפנים, אלא להפך — הם מילאו את החלל הפנימי שלו במשהו שלא היה שם קודם לכן, ושלא היה לו שם, ושעשה לו המון טוב - במקום שקט שהיה עושה לו המון רע.
אילו היה צריך להמציא חוות דעת רפואית על אדם כזה היה כותב:
"יש אנשים שנרגעים דווקא בתוך רעש גדול. אצלם הרעש הרצוף והמוחץ משמש גירוי חיצוני הכרחי לשמירת היציבות. בעוד שאחרים רואים בו עומס מבלבל, עבורם, הקולות והמהומה הם עוגן שמסדר להם את העצבים".
יחלפו 30 שנים עד שיבואו אנשים שייקחו את המילים הברורות והמובנות הללו, ויהפכו אותן לביטויים כגון: 'ויסות חושים פרדוקסלי'.
תגובות