דויד מיילד במינכן המופצצת פרק מספר 66

דויד מיילד במינכן המופצצת

פרק מספר 66

הרכבת נכנסה לתחנה המרכזית של מינכן בקול חריקת מתכת, גלגליה חורצים את המסילות הקפואות.

עשן שחור מהקטר התערבב עם אדי הקור, וההמון על הרציפים נדחק קדימה לחפש קרונות פנויים.

הם לא הספיקו לרדת מן הקרון.

צפירת אזעקה פילחה את התחנה. צורחת מעל הגגות.

רגע אחריה רעד האוויר בנהמה עמוקה – המפציצים כבר היו מעל העיר.

פנסי הזרקורים ננעצו בשמיים, קרני אור נחתכו בעננים.

הצפירות נמשכו, מתערבבות בצעקות.

הרציף התמלא מהומה: נשים משכו ילדים ונמלטו, חיילים קפצו מהקרונות, פצועים על אלונקות ננטשו בצד המסילה. זכוכיות התנפצו בחלונות התחנה, אבק סיד ירד מן התקרה כשלג לבן.

הקטר שאג, מנסה לנוע, אבל שורת פצצות נפלה בקרבתו והאדמה היטלטלה.

רודולף דחף את קתרינה אל מאחורי עמוד ברזל, גופו חוצץ בינה לבין ההמון.

אליזבת כיסתה את אוזניה, עיניה מתכווצות מן הבזקי האור.

דויד התכופף, אך מבטו לא נמשך לשמיים.

הוא שמע צעקה אחרת – גבוהה, חדה, לא של פחד אלא של כאב עמוק.

על רצפת הרציף, בין מזוודות הפוכות וריח חריף של עשן, שכבה אישה הריונית.

פניה לבנות כסיד, שיניה חשוקות, ידיה לופתות את ירכיה.

"מים! בבקשה… עזרה!"

דויד הבין מיד.

ההפצצה נמשכה, אבל העולם סביבו הצטמצם לנקודה אחת: האישה הזו, החיים שעמדו לצאת מתוכה – כאן ועכשיו.

הוא כרע לצידה, קולו חד וצלול, מתגבר על הרעש:

"אני רופא! תנו לי מקום!"

רודולף ואפילו קתרינה נרתעו תחילה, אבל נשמעו להוראותיו.

הם הזיזו אנשים, דחפו מזוודות, פרשו סדין שמצאו בקרון נטוש.

אליזבת התיישבה ליד האישה, ליטפה את מצחה, מנסה להרגיע:

"נשמי… עוד רגע… הכול בסדר".

ההפצצות נמשכו, התחנה רעדה.

אך סביבם נוצר מעגל קטן של דממה: עיניהם של האנשים ננעצו בדויד, בריכוזו הקפדני, בתנועותיו המדויקות.

הוא עבד באצבעות רועדות אך מדויקות – תחבושות שהפך לבדים סטריליים, סכין חדה לחיתוך מדויק. בקבוק יוד ששלף מתיקו.

הצירים הלכו והתגברו. האישה צרחה, קתרינה חיזקה את אחיזתה בידיה. רודולף הניח כרית תחת גבה, הציב את גופו כחומה בין היולדת לבין הדוחפים סביב.

דויד פקד:

"עוד נשימה… תדחפי עכשיו… עוד קצת!"

הילוד הופיע, כחול וחסר תנועה. לרגע השתררה שתיקה איומה.

אליזבת עצמה את עיניה, לוחשת תפילה.

אבל דויד לא עצם עיניים.

הוא שפשף את גב התינוק, נשף אל תוך פיו הקטן, לחץ את החזה הזעיר בקצב מהיר.

"נשום…" מלמל, "נשום עכשיו".

ואז – בכי חד פילח את חלל התחנה.

בכי של חיים חדשים צורח מעל שאגת הפצצות.

האישה פרצה בבכי גם היא, מחבקת את התינוק הרטוב, עטוף במפית לבנה שנשלפה מתיקה של אליזבת.

אליזבת מחתה דמעות שלא שמה לב שזלגו על פניה.

קתרינה הביטה בדויד – לא עוד אסיר נמלט, לא עוד פליט, אלא רופא אמיתי, אדם שמוציא חיים מתוך מוות.

אפילו רודולף, שעד כה שמר על קשיחות, ריכך את מבטו, מבוכה קלה על פניו.

הוא הבין באותו רגע את מה שאימו ידעה מזמן – מה היא הפסידה, ומה אולי היה יכול להיות אחרת.

הפצצות המשיכו ליפול, אבל במעגל הקטן הזה התחולל נס. חיים חדשים צעקו את עצמם אל העולם, וחבורה של זרים מצאו עצמם מאוחדים סביבם.

כשהאזעקה שככה, התחנה נראתה כחורבן אחד גדול.

גג קרוס ורציף מלא חורבות.

אבל דויד קם, פניו מזיעים, ידיו מוכתמות.

הוא הביט בשלושת האחרים – אליזבת, קתרינה ורודולף – והם הביטו בו חזרה.

הוא לא אמר מילה. לא היה צורך.

הם ידעו שבדרכם דרומה, אל האגם ואל הבית הצהוב, הם כבר לא יהיו אותו הדבר.