החידה נפרמת ושוב מסתבכת פרק מספר 62
- 3 בפבר׳ 2025
- זמן קריאה 4 דקות
החידה נפרמת ושוב מסתבכת
פרק מספר 62
כך קרה שלמחרת היום הם יצאו יחדיו מן הבית, עטופים במעילים כבדים, כל אחד אוחז בידיו דבר מה שנועד להעניק מראית עין של משלחת אזרחית תומכת.
קתרינה נשאה סל נצרים ובו בקבוק יין ומפית לבנה, אליזבת אחזה בקופסת פח שבה הסתתרה העוגה שנאפתה אתמול, רודולף הקפיד על ארשת עניינית של אדם היוצא למשימה רשמית, ודויד שמר את עיניו מופנות קדימה, כמי שכבר החליט לא לחזור אחורה.
הרחובות סביב פרוהנאו היו עדיין חבולים מן ההפצצות. שברי זכוכיות פיזרו הבזקי אור קרים מתחת לנעליהם, ואנשים חלפו על פניהם ממהרים, שקועים בענייניהם, מבלי להקדיש תשומת לב יתרה לחבורה הקטנה שפסעה בצעד אחיד אל עבר יעדה.
לאחר הליכה קצרה הגיעו אל בניין אבן נמוך ששימש כקליניקה מאולתרת, שאליו הובא הלמוט הילדברנד בלילה הקודם.
אזרחים עזרו אז לדויד לגרור אותו מתוך ערימת ההריסות, וכעת שכב שם על מיטה צרה, עטוף תחבושות עבות מכף רגל ועד ראש, פניו חיוורות עד שקיפות.
החדר הדיף ריח חריף של יוד, חביות פח עם מים חמים עמדו בפינות, ואחות מקומית ניגשה אליהם בהקלה:
"הוא לא חדל למלמל כל הלילה", לחשה.
דויד התקרב. מתחת לשכבות התחבושת בקעו מילים חנוקות, מוכרות:
"אורסולה… בית צהוב… טגרנזה… שער ברזל… רציף עץ…".
אבל כעבור רגע החלו להופיע הברות אחרות, קשות יותר, שנקטעו באנחות:
"עכשיו כותבים וחותמים… לא מתאימים… ילדים… גז… שקט… חייבים להעלים…".
אליזבת נרתעה לאחור, פניה החווירו. קתרינה הביטה בדויד במבט חד, כמעט חוקר.
רודולף נשען קדימה, כמבקש ללכוד כל מילה נוספת.
החדר השתתק. רק קול נשימתו הכבדה של הילדברנד נשמע, ובין נשימה לנשימה בקעו מתחת לחבישות מילים קרועות:
"ילדים… לא מתאימים… עיניים עצומות… הזריקות… לילה לבן…".
הוא השתנק, ואז לחש:
"מסודרים בשורה… כמו בובות… הפסקת נשימה… צריך למחוק… חייבים למחוק…".
אליזבת כיסתה את פיה בכף ידה.
קתרינה התקרבה עוד, כאילו לא רצתה לאבד אף הברה.
דויד היטה את ראשו, ניסה להפריד בין ההזיות לבין האמת החבויה בהן.
שוב נפלטו מפיו מילים:
"בית… צהוב… שער ברזל… אורסולה… אגם… הם יודעים…".
ואז קטע נוסף, סדוק, כמעט בלתי מובן:
"הרופא… עם החליפה… החיוך היבש… הילדים שהוגדרו… לא מתאימים… רשימות… חתימות…".
רודולף שלח מבט חד לעבר דויד:
"אתה מבין מה הוא אומר?"
דויד הנהן לאיטו בלי להשיב במילים. הוא הבין יותר מדי.
שפתיו של הילדברנד רעדו, כמו נלחמות זו בזו. הוא משך אוויר בקול חורק, ופלט עוד רצף קטעי משפטים:
"מסדר… ספירה… הילדים… נבחרים… אחד כן… אחד לא… האחיות… עפרון אדום… עפרון כחול…"
קתרינה רכנה קדימה, עיניה נפערו.
"זה לא סתם מלמול", לחשה. "הוא מתאר שיטה".
אליזבת צעדה לאחור, נשענת על הקיר כאילו לא יכלה לשאת עוד.
"די… די… זה יותר מדי בשבילי", אמרה בקול רועד.
התחבושות שעל פניו של הלמוט הזיעו, והוא התפתל על מיטתו.
האחות ניסתה לייצב את הכר, אך לא הצליחה להשתיקו.
דויד התקרב עוד, הטה אוזן ממש עד לשפתיים המצועפות ולחש:
"על מי אתה מדבר? על מי?"
והמענה בא, חצי-הברה, כמעט חסר קול:
"בית… צהוב… שער… אורסולה… היא יודעת…"
ואז גופו התרפה, כמו נמס אל תוך המיטה. נשימותיו העמוקות העידו שהשקיע את עצמו בשינה כבדה.
שתיקה כבדה ירדה על החדר.
קתרינה קיפלה את זרועותיה, מבטה נעוץ בדויד.
רודולף שבר את הדממה:
"ובכן… נדמה לי שקיבלנו יותר ממה שביקשנו".
החדר שקע בדממה לאחר שדוקטור הילדברנד שקע בשינה כבדה. קול נשימותיו הכבדות התמזג עם חריקת עץ המיטה וצלילי טפטוף איטיים מן הדוד שבפינה. הארבעה עמדו סביב, כל אחד שקוע במחשבותיו. כאילו המילים שנשמעו מפיו היו קריאת השכמה שלא נתנה להם מנוח.
קתרינה קיפלה את זרועותיה והביטה אל דויד. "שמעת מה הוא אמר", לחשה. "בית צהוב. שער ברזל. אורסולה. אנחנו חייבים להגיע לשם".
אליזבת הטתה את ראשה לאחור, מבטה קפוץ. "זו מלכודת. את לא מבינה? אין דרך לצאת מברלין מבלי להסתבך. כל מי שיעצור אותנו בדרך יחשוד. ומה יהיה עם דויד? מילה אחת, והוא חוזר לזקסנהאוזן".
רודולף הניח יד על מסעד הכיסא, גופו זקוף, עיניו קרות. "דווקא משום כך אין לנו זמן. כי אם נחכה עוד, הרוסים יסגרו על העיר. את יודעת מה זה אומר ? זה אומר שלא יצא מפה עוד איש. לא רכבת ולא עגלה. כל הדלתות יינעלו".
"אה ועוד משהו", אמר רודולף לאחר שזיהה מבטי היסוס. "הם אונסים את הנשים, ותסמכו עלי שאני יודע על מה אני מדבר".
השתיקה חזרה. דויד הסיר את משקפיו, ניקה אותם באיטיות, אבל לא הצליח לנקות את הדימויים שננעצו בו. "הילדים… הרשימות…" לחש לעצמו כמעט בלי קול. הוא ידע היטב שהמלמולים של הילדברנד אינם הזיות בלבד, אלא הד לאמת איומה.
"יש רכבת שיוצאת בקרוב דרומה", אמר רודולף לפתע, קולו יציב, כאילו כבר גמר אומר. "Kinderlandverschickung. פינוי ילדים. תמיד יש בה רופא, אחיות מלוות, וקצין מפקח. אם נצטרף למשלחת כזו, נהיה חלק מתמונה תמימה, ואף אחד לא יעז לעצור אותנו".
קתרינה מיד קפצה על דבריו. "אני יכולה להיות מלווה. גם אליזבת. זה טבעי לגמרי".
"אני?" התפרצה אליזבת, קולה רועד בין התנגדות לפחד. "לצאת עכשיו, בעיצומה של המלחמה? עם דויד כאילו היה רופא רשמי? ומה אם יזהו אותו?"
רודולף חייך חיוך מר, כמעט מבודח. "מי יעז לעצור רכבת ילדים באמצע החורף? מי ירצה להתעסק עם מסמכים רשמיים של פינוי מטעם המפלגה?"
קתרינה הנידה בראשה בנחישות. "הוא צודק. זה המסווה המושלם. ובכל מקרה — אין לנו ברירה אחרת".
דויד הרים מבטו, מבטו עייף אך נחוש. הוא ראה בעיניהם את הפחד, את הכעס, את ההתלבטות. אבל גם הוא ידע: החלון הולך ונסגר. עוד חודש, אולי פחות, והצבא האדום יעמוד בשערי העיר. מי שיישאר כאן — יישאר כלוא לנצח.
הוא נשם עמוק, נטל את משקפיו בידו והחזירם אל אפו בתנועה החלטית.
"אם נצא", אמר בקול שקט, "זה חייב להיות עכשיו".
דויד סיים את דבריו, והחדר שוב השתתק. הפעם איש לא מחה. אפילו אליזבת, שעד כה ניסתה להרחיק כל מחשבה של יציאה, לא אמרה מילה. היא ישבה דוממת, מבטה נעוץ ברצפה, כאילו הכירה באמת שבתוכה ידעה מזמן.
קתרינה שלבה את ידיה בחוזקה, כמו מי שנשבעה בליבה שלא תיסוג. רודולף הביט בכולם, עיניו הבהירות מתהדקות בניצוץ של מפקד שקיבל החלטה.
בחוץ נשמעה שריקה רחוקה של רכבת החולפת על המסילה, חותכת את הלילה. הצליל חדר פנימה כרמז וכאות: הדרך דרומה כבר נפתחה לפניהם, גם אם מסוכנת ומלאה מחסומים.
שתיקה נוספת ירדה על החדר, אך הפעם זו לא הייתה שתיקה של היסוס — אלא של הסכמה אילמת.
וכך, באותו ערב חורפי, נפלה ההכרעה.
הם יצאו מברלין.
תגובות